Monday, June 4, 2007

וירזבניק-סטאראחוביצה


סטאראכוביצה

העיר ממוקמת בחלקה הצפוני של פרובינציית סביטוקז'יסקי. היא שייכת כלכלית ותרבותית למרכז פרובנס, סביב העיר ובסביבותיה מספר רב של אטרקציות, אומנות עממית, ארכיטקטורה מיוחדת וטבע. יותר מכל, סטאראכוביצה נמצאת בקרבת הרי סביטוקז'יסקי אשר בהם אפשר למצוא על כל שעל מקומות מקסימים שנוצרו ע"י הטבע, אפשר לעשות מהם תצפיות מרהיבות על הנוף המיוער.
סטאראכוביצה ממוקמת בנקדה בה מתאחדים 3 אזורים, יחידות גיאוגרפיות: גבעות חונצ'יצ'קי, גבעות ילז'ה, ואדמות אופאטובסקה. נהר קאמיינה הוא הגבול הטבעי להם.
בעיר עצמה ובסביבותיה, ניתן לראות סלעים מכל התקופות הגיאולוגיות בהיסטוריה של כדור הארץ.
שטח העיר הוא 32 קמ"ר, העיר ממוקמת במחצית הדרך בין וארשה לקרקוב (170 קמ"ר- בערך). מרחק דומה קיים בין סטאראכוביצה לבין ז'שוב, לובלין, לודז וקאטוביצ'ה. רשת דרכים טובה מאפשרת תחבורה טובה בין מרכזי ישובים אלו.פסי –הרכבת רצים לאורך נהר הקאמיינה, חוצה את העיר ואת שכנתה סקרז'יסקי- קאמיינה ומחברת אותם לכל הארץ. הסביבה הקרובה לעיר היא כפרית. עמק הנהר קאמיינה מעניק לעיר אופי ואקלים מיוחדים. במבט לעבר האופק-נוכל להבחין בהרי סביטוקז'יסקי בעלי הפסגות הגבוהות . בתוך העיר שמורת מים ציורית. מסביב לעיר קילומטרים רבים של יערות
וירזבניק – העיר, מיקומה והתפתחותה
וירזבניק – הינה יישוב עירוני, מוקדם – עיירה, כלולה במחוז אילז'ה, רשות מקומית ואזורית.
המקום משתרע על פני המישור הליסגורסקי, בגדה השמאלית של הנהר "קמיננה" המשתפך כארבעה קילומטרים מהעיירה – ויוצר אגם גדול (ליד מיכאלוב).
היישוב ממוקם
בעמק שהתהווה בפרשת הדרכים של כמה וכמה פלגים, המקבצים את מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים. החשוב מבין הפלגים המקבצים את מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים. החשוב מבין הפלגים האלה הוא "לוביאנקה", המסתעף מהחוף המזרחי של ה"קמיננה" מעבר לגדה השניה – ממוקמת סטרוכוביצה.
וירזבניק מרוחקת כארבע ויורסטב מזרחה מוונכוצק ועשרים ויורסטב דרומה לאילז'ה. בעיירה נמצאת כנסיה נוצרית-קטולית, בנויה אבן, בית ספר יסודי, בית משפט עירוני-אזורי, סוג ב' משרד מוניציפלי, תחנת רכבת בקו מסילת הברזל דומברוביץ, בנתיב: בנדזין-אוסטרוביץ, כ-17 ויורסטב מבז'ין ו-15 ויורסטב מקונוב.
מדי יום שישי מתקיימים ימי השוק ופעם בשנה – יריד.
המנזר "סוינטוקשיסקי" שחלש על שטחי קרקע נרחבים ומיוערים ליד חופי ה"קמיננה" הגובלים עם אחוזותיהם של הציסטרים מוונכוצק, הביא לידי שיתוף פעולה ביניהם על אודות ניצולם היעיל של המרחבים האלה.
יש להניח, כי מתוך המניעים האלה, החליט הנסיך רדושבסקי, המזכיר המלכותי והחשמן של קיוב – לאחר השגת הזיכיון מאת המלך הפולני זיגמונד ה-3, לייסד בשנת 1624 את היישוב וירזבניק במרחק של שישה ויורסטב מוונכוצק, ממול סטרכוביץ. המלך העניק למקום את החוק המגדבורגי, אישר את ימי השוק השבועיים ושלושה ירידים בשנה. הציסטרים מחו נגד זה, בטענם, כי השטח שעליו נבנתה העיירה, שייך לרשות המוניציפלית של ווכוצק והמחלוקת בעניין זה נמשכה כמאה שנים...
הנסיך אופטובסקי הקים בוירזבניק כנסיה במבנה של אבן והעניק לעיר זכיונות. בשנת 1674 נרשמו 167 משלמי מס גולגולת, ובאותה שנה נמשכת עדיין הפרשה המשפטית עם הציסטרים בבית המשפט בראדום. לבסוף, הוחלט על דעת שני הצדדים לתחם את השטחים. לפי מניין האוכלוסין, היו בשנה זו בסך הכל במחוז אילז'ה 9,887 נפשות, ביניהן – 651 יהודים. מחוז זה כלל אז את הישובים: ברודי, דזיורוב, הרקולס (מיכרות), יבלוננה, קוצ'וב קשיז'ובה-וולה, מיכאלוב, רודה, סטיקוב, סבירטה, וונציה, רזדובה, קסינז'ה סטרכוביצה ווירזבניק.

(מתוך מילון גיאוגרפי, כרך 13 ווארשה,1893


מתולדות העיר ויהודיה

על חופי הנהר קימננה שהוא אחד הפלגים של הנהר "וויסלה", במרכזה של ארץ פולין, התמקם יישוב קטן – וירזבניק, אשר הלך וגדל במרוצת השנים לעיירה ערה ותוססת. תושבי המקום, ידעו לספר, כי שמה של העיירה בא לה בשל עושרה בעצי הערבה (בפולנית – "וירזבה"), הגם שהדבר לא ניתן להוכחה, באשר המציאות בימינו היתה הפוכה, היינו , כל הסביבה שופעת דווקא עצי מחטים, ואילו הערבה שייכת ל"עצי עלים" ולא "מחטים"...
את העיירה שהשתרעה בתוך עמק, סובבו גבעות. מצד אחד – רכסי הונאציה, ומאידך – גבעות סטרכוביצה. מהעיר נשתלחו שתי דרכים ומסילות ברזל, האחת "ויהוונחוצק" – המובילה לעיר התעשייתית סקרז'יסקו, והשניה- "ויה קונוב" _ אל העיר אוסטרוביץ. ועוד דרך אחת היתה, זו המובילה לעיר אילזה.
בעת שלטונה של רוסיה הטרום-מהפכנית, עד למלחמת העולה הראשונה, נכללה העיירה במחוז רדום, ואילו לאחר שנת 1918 – במחוז קילצה, אזור אילז'ה. והגם ששמו של האזור נישא על עיר אחרת, הרי בשל מציאותה של מסילת הברזל, נקבע מושבו בוירזבניק.
כאמור, היתה סביבתה של העיירה יערות ואדמתה עשירה במירבצי ברזל, בעל איכות גבוהה, הגם שלא נוצלו כדבעי. מלבד זה מצויה במקום, בין וירזבניק לוונכוצק, בסביבות פרשוב, שכבות עמוקות של חימר סביל נגד אש, וכל אלה – תרמו להתפתחות התעשיה בתוך העיירה גופה ובסביבתה. ראשית כל – בענף המתכת. מתחילה נהגו להמס את הברזל הגולמי במקום הימצאו מהמחצית השניה של המאה ה-19, הקימו בסטרכוביץ הגובלת עם וירזבניק, תנור יציקה. בהקשר זה, מן ה
ראוי להזכיר כי זכות ראשונים בהקמת התעשיה המתכתית, שמקורה במרבצי הברזל – שייכת למשפחת רוטוונד, אחת המשפחות היהודיות המכובדות ביותר בפולין, אשר הקימה את המפעל המתכתי הגדול, שכונה "מפעלי סטרכוביץ". משפחה זו נטלה בכלל חלק חשוב בבניין הכלכלה הפולנית. כמו כן הוקמה המכללה הטכנית הגבוהה בווארשה ע"י משפחה זו ומשפחת וולברג. המפעלים הנ"ל הורחבו עוד בתקופת השלטון הרוסי וגם מפעלי הפלדה הידועים בכינויים "סטלובניה", בהם יצרו את הפלדה לפי שיטת "מרטין" אף הם נחלת התקופה הזאת.
בשנים 1922-1920 חל מפנה במדיניות הרכש המלחמתית של פולין והממשלה החליטה, בין היתר, להקים תעשיה צבאית בסטרכוביץ. בעקבות המגמה הזאת, הועברו כל המפעלים הקיימים שעבדו למען הייצור המלחמתי – לידי הממשלה. כתוצאה מכך, ירשה הממשלה גם את המפעלים אשל 51% מהם היו בבעלותה של משפחת רוטונד, אלא שבמרוצת השנים הלך ונשכח השם הזה, הגם שבעליו נמנה על מייסדיו ובוניו של המפעל. יתר על כן, המפעלים האלה אשר התרחבו והתפתחו עד כדי העסקת אלף פועלים – לא נמצא בהם אף יהודי אחד. רק עם תחילת הכיבוש הגרמני, כאשר החלו להעביד שם יהודים בעבודות כפיה, ניתן להם להציץ לנבכי הענק הזה, אשר היה עד כה לגביהם "מחוץ לתחום".
מן הראוי עוד לציין, כי המפעל הזה היה שייך באופן פורמאלי לגוף מאורגן, שבתרגומו הפולני משמעו – ראשי התיבות של "ארגון התעשיה המרכזי" אשר חלש גם על המפעלים בערים – ניסקו אוסטרוביץ, סקרז'יסקו, רדום, בליז'ין ופיונקי.
בעיירתנו היה גם בית חרושת בשם "רוגלין", לייבוש לבנים וייצור תוצרת קרמיקה.


תעשיית העץ

במיוחד ראוי להזכיר כאן את תעשיית העץ, בה היה בולט חלקם של היהודים. .
יידל מישליבורסקי, הקים בשעתו בסביבות העיר ספלה, מפעל להפקת טרפנטין וקלפניום שהיו נחוצים לייצור חומרים חימיים.
הפקת הטרפנטין נעשתה ע"י תהליך של שריפת זפת מעצי מחט, שיערות הסביבה היו משופעים בהם.
האגדה מספרת אודות הצאר הרוסי ורעייתו ששהו בארמונם בספלה, והנה, כאשר יצאו פעם רכובים על סוסיהם לטייל בסביבה, הריחה המלכה עשן השריפה – ותשאל לפשרה. כאשר הסבירו לה שהדבר נובע משריפת הזפת, חיוותה את דעתה, כי הדבר עשוי בודאי להזיק לצפרים ביער... כידוע, היה משקל רב לדעתה של המלכה, הכפופים למרותה ציוו מיד להעביר את המפעל מהסביבה – והוא התמקם אז ב"מרצולה" בדרך לאילז'ה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה העתיק את מקומו לסטרוכביץ ליד ביתה של משפחת אייזנברג.
אולם, בעת מהפכת 1905, היה זה מסוכן לגור בקרבת המפעל, ששכן ביער, מפני ההתנפלויות התכופות של שודדים וביקור ה"אוכרנה" של הצאר הרוסי. לכן החליט יידל להעתיק את מקום מגוריו לוירזבניק. ר' חיים זייפמן, שהתגורר ברח' סטרכוביץ יעץ לו לרכוש קרקע מול מקום מושבו ויידל שמע בקולו ובנה את ה"חצר" הנודעת מישליבוסקי הויף, שהפכה במרוצת הימים לכעין עיירה בפני עצמה.

הבתים הראשונים ומבני ציבור

כאשר יידל רכש את המגרש, עמדו כבר ליד הדרך סטרכוביץ הבתים של משפחות: ר' קלמן
ווינוגרד (גולדזיק), הורי מנדל בינשטוק, פסח אייזנברג, וליד סטרכוביץ התחתית, ביתם של משפחת מורה. משפחתו של יעקב מאור (כיום בארה"ב), אחת הוותיקות בעיר וביתו של ישעיהו גורטמן – אחד הבתים הראשונים. סגנון הבניה שלו היה מיוחד במינו, בעיקר, הכניסה והמרתף שהזכירו במראם לבירינטים במבצרים. הבעל הבית עצמו לא היה מקומי, אך רעייתו – זלדה – מבית מאור- היתה ילידת וירזיבניק. עם התפתחותה של העיר, נעשה מיקומו וחזותו של הבית הזה מרכזי מאוד ואף כונה בשם "רוטהויז". בשעתו התגררו בו כ- 20-25 משפחות יהודיות. אף על פי כן, נפל הוא "קרבן" לתכניות העיור ונהרס סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה. גורל דומה, פקד את הבית העתיק ברחוב ניסקה, אשר היה שייך ליעקב (יענקל) קורנווסר. היתה זו אחת המשפחות המכובדות בעיר, כמו משפחות: ברוטבקר, דרקסלר, הרבלום, טננבאום, מאור, ווינוגרד, בינשטוק, ועוד אשר היו מן הראשונים בעיירה ובתחילת התיישבותם עסקו באפיית לחם לפועלי מכרות ובתי החרושת של הסביבה.
בית הכנסת ברח' ניסקה, אשר עבר בזמנו שיפוצים מופלגים. יש גורסים שהוא נבנה בסוף המאה ה
קודמת. אשר למקוה, הרי שנשרפה כליל בעת מלחמת העולם הראשונה ושוקמה מחדש בעזרת הג'וינט וארגונים פילנטרופיים אחרים.
האוכלוסיה היהודית של העיירה – רוב מניינה ובניינה – מוצאם מיישובי הסביבה והכפרים הסמוכים, אשר זרמו אליה ישירות או באמצעות קשרי נישואין. עדות לכך יכולים לשמש גם שמות האנשים שניתנו להם לפי מוצאם, כגון: יעקב (יענקל) רזפינר, אברמל'ה לוביאנקר, בז'יז'ר לייבוש פרנדוצינר, שמרל מלינקר ואחרים. אשר למשפחת הקצבים הענפה – הרבלום ורובינשטיין – לא ברור אם מוצאם הישיר היה מוירז'בניק, ואילו אנשים כמו: משפחת רוטמנוביץ' (הורי אברם-בובה), וחנה'לה די בקרין, אשתו של שמואל-איסר נמנו – קרוב לודאי – על התושבים ה"שורשיים" של העיירה.



הבסיס הכלכלי של יהודי וירזבניק

תעשיית העץ שימשה כמקור חשוב לתעסוקתם של יהודי וירזבניק. יערות הסביבה, כאמור, סיפקו עצים לבניית בתים ולצרכים תעשייתיים, וכן לתמוכות במכרות. לוירזבניק היו מגיעים סוחרים מאזורי הכיבוש הרוסי והגרמני, אשר קנו את העצים ובאורח הדרגתי התפתח המסחר של קוני העצים, אשר זכה אפילו לכינוי מיוחד – "ברקז'ה". את העצים הקנויים היו מעמיסים על קרונות משא – תוך העסקת הרבה סבלים יהודיים, ובעלי מלאכה שונים שעסקו מסביב לפעולה הזאת, כגון חישוק עצים ועוד.
לימים, התארגנה קבוצה מבני הסוחר הנודע, ר' מאיר זנול ליכטנשטיין ואחרים, אשר יזמו את הקמתו של בית החרושת ללבידים. על מייסדיו של המפעל נמנו: ר' יוסף ראובן, משה פנחס, דניאל ואברהמ'לה ליכטנשטיין. בית החרושת הזה הוקם ליד הכביש המוביל לעיר אילז'ה סמוך לאגם, בו הושקעו העצים, כדי שאפשר יהיה בדיעבד לקלף מהם את השכבות המיועדות לתעשיית הלבוד והרהיטים.
ליד המפעל הוקם גם סניף לייבוש העצים, והמבנים האלה שינו את המראה הארכיטקטוני של כל הרובע, אשר דימה קודם לסביבה כפרית וקיבל עתה צביון עירוני מובהק. גם העובדה שבמקום הזה הועסקו הרבה פועלים ובעלי מקצוע, בין היתר, גם פקידים שהגיעו לכאן מהערים הגדולות – וורשה ולדז' – שיוו לו חשיבות כמרכז ציבורי פעיל ותוסס. נראה, כי היה זה בכלל בית החרושת הראשון מסוגו שייצר חלקים לתעשיית הרהיטים, דבר שהיקנה לו מוניטין מעבר לתחומי העיירה – והסוחרים חשובים מכל קצות המדינה נהרו לכאן לקנות סחורה.
במניין המפעלים ששייכותם לענף העץ, יש למנות, גם את המנסרה במגרש שליד רח' סטרכוביץ, שהיתה בניהולם של האחים ליכטנשטיין. ואם המדובר הוא במשפחה הזאת, שחלקה היה רב בבניינה והתפתחותה של העיר, מן הראוי להזכיר שממנה יצאו העולים הראשונים מוירזבניק לארץ ישראל.
אגב, אשתו של דניאל, הגב' הלציה ליכטנשטיין, היתה מאוד אקטיבית במפלגה הסוצאיליסטית. מפה לאוזן סופר, כי נהגה "לארוב" לפועלים ליד בתי החרושת, לאחר גמר העבודה, ונואמת בפניהם, בעומדה על חבית...
נאומיה היו חוצבי להבות אש וקראו את הפועלים להתקומם נגד השלטון. ואולם ה"אוכרנה" של הצאר הרוסי עלתה חיש מהר על עקבותיה והחלה לרדוף אותה. לנוכח המצב הזה והודות לכך שבני משפחתה נמנו על "חובבי ציון" החליטו כולם לעלות ארצה.
בבואם לכאן, התיישבו רובם ככולם בפתח תקוה וכל הבאים אחריהם – התמקמו גם הם באם המושבות.
מלבד האחים ליכטנשטיין שרב היה חלקם ביסודות הכלכלה של יהודי וירזבניק, התבלטה גם בציבוריות היהודית בוירזבניק משפחת הלר, שמוצאה מרוסיה ואשר גידלה ופיתחה במרוצת השנים מפעל ענק שסניפיו נשתלחו לרוסיה, פולין ואמריקה הדרומית. המייסד של הקונצרן הגדול הזה היה הרשקה הלר, הלא הוא חתנו של המליונר היהודי הנודע – ויסוצקי. שמו של המפעל שונה לאחר שנים ל"הורצי" ע"ש המייסד הנזכר לעיל. הפירמנה הזאת היתה פעילה גם במזרחה של פולין ב"קרסי" במיקרושביץ – אזור לוניניץ, בסולץ, בסביבות בידגושץ וכן בוירזבניק.
לאחר הקמתה של מדינת פולין העצמאית, נבנתה ע"י בעלי הקונצרן הזה מנסרה, בשטח הגובל עם נהר הקמיננה, ובשנים שלאחר מכן – בית חרושת מודרני לעץ לבוד. להקמת המפעלים האלה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נודעת חשיבות עצומה מבחינת ביסוסה של האוכלוסיה היהודית, יצירת מקורות תעסוקה, הגשת עזרה חומרית לשכבות החלשות בציבור ומתן סיוע לארגונים ומוסדות חברתיים, תרבותיים ופוליטיים.
כדי לעמוד בדרישות תהליכי הייצור משכו המפעלים האלה אנשים שבאו מרוסיה לאחר המהפיכה והשתקעו בפולין. אנשים אלה נמנו על "חובבי ציון" לרוב בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, אשר הרגליהם ודרכיהם החברתיים והתרבותיים נתנו תנופה רבתי להתעוררות לארץ ישראל.
בשנים 1921-22 התארגנו קבוצות נוער, אשר השתלבו בעבודה גופנית בבתי החרושת, כדי להכשיר את עצמם לקראת העלייה. הם הובילו, בין היתר, קרוניות אל בית החרושת בהשמיעם תוך כדי העבודה שירים בשפה העברית "יא חלילי עמלי" ואחרים. הרוח החיה בקבוצה הזאת היה הוכבליט, אחי אביגיל, אשתו של ר' משה ברנשטיין. ר' יעקוב גולדגרוב הביא מהעיר קילצה מורה לעברית, בשם זילוני, אשר בנוסף לשיעורי העברית, לימד את הנערים תרגילי סדר צבאיים ושירים עבריים.
בין המשתתפים בקבוצות אלה זכורים: אברהם ושמואל אונגר, אורי בירצוייג, בניו של שמרל ואפרים פרצובניק, שני האחים מנלה, עובדיה גולדברג, שלמה גולדברג, ואיש בשם בר, שהיה היחידי שזכה אמנם מכל הקבוצה הזאת לעלות ארצה.

מפעלי הלר

תנאים ויחסי עבודה מצויינים שררו במקום הזה, אשר העסיק הרבה מאוד יהודים, בין הבולטים: מנהל בית החרושת, מר רובין, אדם בעל יכולת ויזמה שעל מעלליו הגדולים סיפרו אגדות ממש, גינזבורג, האחים – רוזנשטיין, גצקו, משה ברנשטיין, בנימין גולדשטיין, ובשנים האחרונות כבר סמוך לפרוץ המלחמה – יעקב שיינר.
כאמור, העסיקה החברה הרבה יהודים והיתה מקור רב אנפין לחיי הכלכלה של האוכלוסיה היהודית מקבלת מאת החברה סכומי כסף ועצים שנותרו כעודף – לחלוקה בין העניים.
לאחר מותו של בעל המפעל, הנציחה משפחתו את שמו, ע"י הקמת גדר לבנים מסביב לבית העלמין.

בעת מלחה"ע הראשונה

בעת מלחמת העולם הראשונה, היו כידוע תנודות תכופות של צבאות המדינות הלומות ובהתקרב החזית לוירזבניק, ציוו השלטונות הרוסיים על פינוי המקום מאוכלוסין ונדידה לכיוון העיר אילזה.
פקודה זו ירדה על יהודי העיר כרעם משמים, באשר רובם ככולם – לא היו מוכנים לצעד כה מרחיק לכת שבא עוד באופן כל כך פתאומי.
אי נכונות זו התבטאה כמובן בקצב הפעולה והרוסים נקטו בשיטות דרסטיות להחשת קצב הפינוי בגרשם את האנשים בשאגות וצריחות "דאוויי דאוויי".
לא יפלא איפוא, שכולם היו אחוזים התרגשות ורוח של אימה ופחד שררה בכל. אנשים יצאו בבהלה ובחיפזון ולא הספיקו לקחת עמם, אלא את הדברים הנחוצים ביותר והלבוש שעל גופם בלבד. היה זה מחזה מעציב ומדכא, לראות את כל ההמון הזה של הפליטים, נסים על נפשם עם צרורות מטלטליהם והתינוקות על זרועותיהם, כאשר כיוון הליכתם היא העיר הקרובה – אילזה. בתום ליבם סברו האנשים, כי בהגיעם לעיר, יוכלו לפוש קמעה ואולי גם לדאוג לצרכי המזון, אך הרוסים לא הירשו לקיים אתנחתא והם נאלצו להמשיך בדרכם לעיר רדום, אף כי כוחותיהם תשו והם היו סחוטים לעייפה. עם בואם לרדום, מצאו כאן פליטים נוספים אחרים והשהייה המאולצת במקום הזה במשך כחודשיים, הייתה כרוכה במחסור ובסבל רב, למרות שרבים שוכנו אצל משפחות יהודיות מקומיות. .
חלו שוב תנודות בחזית והודות להן יכולו לשוב לבתיהם בוירזבניק. הימים חלפו, מאורעות היסטוריים התחוללו בעולם הגדול ורישומם ניכר היה בכל וגם על עיירתנו לא פסחו. פה ושם, החלו להתגבש מסגרות ודפוסים חדשים במישורי החיים הישנים ובתחומי החברה במיוחד, כאשר יהודי העיר משולבים בכל התהליכים האלה ולוקחים בהם חלק פעיל.
בראש העדה עלה בימים אלה, חנוך קזימירסקי חתנו של ר' אלי קלמנזון, שנודע כאפוטרופוס הבלתי מוכתר של יהודי וירזבניק. היה זה איש משכיל , אינטלגנטי, בעל תבונה רבה ולב יהודי חם. בתכונותיו התרומיות רכש לו עמדה מכובדת וגישה לשלטונות, אשר סייעו בידו לפעול רבות למען קהילתו.
לאחר המלחמה השיגו כמה משפחות יהודיות רשיונות מאת השלטונות, לסחור במצרכי מזון, כגון: סוכר מלח, נפט, ודברים אחרים. הסדר זה היה דרוש לנוכח הקיצוב על המצרכים האלה שהונהג כצורך השעה


וירזבניק-ביום השוק
מרכז העיירה היה מיושב יהודים. הכיכר המרכזית – השוק וכל הרחובות הסמוכים, ורק בפרברי העיר המרוחקים ובירכתיה התגוררה מרבית האוכלוסיה הפולנית. רובם של תושבי הכפרים בסביבה, היו עובדי אדמה והתפרנסו מעבודה חקלאית, פועלים ועמלי כפיים, ואילו רוב בתי המסחר בעיירה ובעלי המלאכה – יהודים היו (סוחרי בקר, עגלונים, חייטים סנדלרים רפדים כובענים נפחים נגרים וכו'). סביב העיר היו כמה מנסרות (טרטקים) עצים ולבידים שרובם השתייכו אף הם ליהודים, ובן בתי יציקה לברזל, נחושת וכלי נשק – מפעלים ממשלתיים, שהעסיקו אלפי עובדים פולנים, רובם נוצרים.
יום השוק בעיירה, היה פשוט יום חג ושמחה ליהודים משום ששימש מקור לא אכזב לפרנסתם ולרווחתם של יהודי העיירה. לימי השוק האלה, שהתקיימו בכל ימי חמישי בשבוע, היו נוהרים תושבי העיר, פרבריה וכפריה הסמוכים, מי ברגל ומי ברכב. משעות הבוקר המוקדמות והלילה, השתרעו ונעו שיירות שלמות שפניהן מועדות לשוק המרכזי, הרניק. מצד אחד הסתדרו דוכנים וביתנים של חייטים, סנדלרים, כובענים מוכרי סידקית, חוכרי בוסתנים ותוצרתם, במקביל להם, סוכות, עגלות ומדפים מלאים תוצרת ירקות, פירות, חלב ותוצרת חלב. עגלות עמוסות תרנגולות שקירקורן נשמע למרחוק, ושקים עמוסים תפוחי אדמה, כאשר כולם מתפרדים לאורך ולרוחב השוק. הכיכר הומה מרוב מבקרים וקונים, והפדיון עלה כפורחת.
במיוחד נהנו מכך החנויות ובבתי המרזח שהשתייכו רובם ליהודים ושהיו מלאים מבקרים, שקנו מכל הבא ביד. בירכתי הרחובות, ע"י הנפחיות ובעלי המלאכה, גבר הפדיון וקולות המקח וממכר בקעו למרחקים. מי שקנה נפט או עצים, מי שהצטייד בדברי סדקית או מכולת, לבוש או מאכל ומשקה. העיקר היה, כי יום זה נתן ליהודי העיירה מרחב – מחיה ופרנסה. רק בשעות הערב המאוחרות, דהרו שוב העגלות ברחובות העיירה והאיכרים מיהרו וחזרו – איש איש למקומו. הכיכר השוק התרוקן מאלפי מבקריו, ויהודי העיירה בירכו בנחת "ברוך ה' יום יום".

לחג חילקו דבש ודגים
את הקמח היו מספקים לאופים בעיר ולסביבה. ליד התחנה היתה בריכת דגים קטנה, כמו כוורת וקצת עצי פרי. זה הכל שימש לצורך עצמי ולחלוקת מתנות.
כל חג היו מחלקים דבש ודגים למכרים.
בוירזבניק היו הרבה תנועות נוער. "החלוץ הצעיר" ו-"הפועל המזרחי". הכמיהה לעליה היתה גדולה מאוד. הנוער בילה את השנים הכי יפות בחייו, בלי שום מטרה לעתידו. החלו לחפש כל מיני דרכים איך לעלות ארצה,

צרור זכרונות

העיירה וירזבניק היתה מחוברת עם סטאראכוביץ וקיומה הכלכלי נשען בעיקר על ייצור כלי נשק בבית החרושת הגדול בסטראכוביץ, וכן על מכרות פחם שהיו בסביבתה ומעט חקלאות. אולם ליהודים לא היה חלק ונחלה בתשתית הכלכלה של העיירה, הם לא עבדו בבתי החרושת לנשק מפני שבעליהם היו אנטישמיים ולא קיבלו יהודים לעבודה במפעלם. הם לא נמצאו גם במכרות הפחם ואף לא בחקלאות, מסיבות של נישול היסטורי ממושך כאשר לא הותר ליהודים לעסוק בכל עיסוק אלא במסחר ותיווך. הנה כי כן, התאפיינו חיי הכלכלה של היהודים בווירזבניק כמו בשאר עיירות הסביבה, היינו במסחר זעיר ומעט מלאכה.
היהודים בוויזבניק היו מרוחקים מחייה הציבוריים של העיר בכללה והם הסתגרו בתוך ד' אמות של החיים הקהילתיים שלהם, על מוסדותיהם ומפעליהם, וכן בנושאים לאומיים שהעסיקו את הציבור היהודי – ובראש וראשונה בתנועת התחייה הלאומית. רובו של הנוער והציבור בגיל הבינוני השתייכו לתנועות ומפלגות ציוניות, בעוד שהמבוגרים יותר מצאו זיקה ל"אגודת ישראל".
הנוער היה חדור הכרה לאומית והשתלב בלב ונפש בפעילות למען הגשמת הרעיון הציוני. ברחובה של העיירה התבלטו בעיקר התנועות הציוניות של "המזרחי", ציונים סוציאליסטים ורביזיוניסטים. החברה הפולנית היתה חדורה רוח אנטישמית וכל המגעים עם הרשויות נתקלו ביחס של איבה ושלילה, דבר שמנע כל אפשרות של פעילות תקינה. מבחינה ציבורית היתה המפלגה הלאומית דמוקרטית הידועה לשימצה, הכוח הפוליטי העיקרי בעיירה ועובדה זו נתנה את אותותיה בכל אשר פנית. הם התנכלו לעורך דין יהודי והערימו קשיים ומכשולים לרוב. היו ימים שהעמידו אפילו "זקיפים" ליד משרדים והסיתו פולנים שרצו להזדקק לשרותי היהודים
.
הפעילות הציונית
התקופה הזאת עוברת גם בסימן התעוררותו של הנוער היהודי, לחיפוש תכלית בחיים ועיצוב דרכו העתידה. רבים פונים למעגלי העבודה היוצרת ואחדים נתפסים בהתלהבות לאידיאל של הרעיון הציוני, אשר בעקבותיו מופיעות הסנוניות הראשוניות להגשמתו: שני תושבי העיר – עובדיה גולדברג, שהינו כיום תושב בנימינה ושלמה גולדגרוב – עולים ארצה.
מצויים גם תושבים אחרים שאינם רואים את עתידם במדינת פולין, אף כי מסקנותיהם נושאים אותכם לכיוונים אחרים – והם מהגרים לברזיל, ארה"ב וקנדה. לברזיל נסעו: אנשל גרוסמן, האחים מנלה מרח' קרוטקה, בנו של פינציה מנלה, בניו של שמרל ואפרים פרצובניק, בניו של איציק מנדל קרבל: ואילו לארצות הברית וקנדה נסעו: בניו של הבורסיקאי הרשל קליינברג, אוריש, יוסף והבנות – שיינדל ומניה. תופעה אחרת, המיוחדת לתקופה זו ואשר ראוייה לציון, היא שרבים מבין חובשי הספסלים בבית המדרש. אשר למדו שנים תורה לשמה, נטשו את כתלי בית המדרש, שינו את אורחם ולבושם ופנו לתנועות חילוניות.
על אותם אברכי הישיבה נמנו: ליבעלע טננבאום, משה בירנצוייג, משה פלדמן, יעקב קייזר – טננבאום, בנו של פינציה מנלה ואחרים.
באותה תקופה בערך החל בפעילותו הציבורית, מר שמחה מינצברג, חתנו של ר' משה פנחס ליכטנשטיין. כבר בעיר מוצאו – אוסטרוביץ הוא נודע בשל פעילותו למען הכלל, אולם בבואו לעיירתנו, פיתח פעולה ענפה בעזרת קבוצת אנשים שעבדו במפעלים של האחים ליכטנשטיין ומשפחת הלר.
מישורי הפעולה שלהם היו שניים: אחד מכוון להגביר ולהרחיב את הרעיון הציוני, ייסוד ארגונים תנועתיים, חינוך הנוער ברוח ההגשמה הציונית, לימוד השפה העברית, וכדומה. ומאידך – מכונת הפעילות למען הבטחת קיומו ושלומו של הציבור היהודי, המתבטאת בעיקר, במאבק עם השלטונות והמינהל העירוני להגנה על הזכויות של כל אזרח ותושב יהודי. על חבר הפעילים שהתרכזו סביב אישיות של שמחה מינצרג נמנו: יוסף דרקסלר, הרשל ליכטנשטיין, יוסף טנצר, משה פלדמן, משה בירנצווייג, יוסף אונגר, ליבל טננבאום, יחזקאל מורגנשטרן, מאור באומשטיין, יצחק רוזנברג , האחים רוזנולד, ישעיה – יונה שרפהרץ, אברהם פרימרמן, בריש גוטרמן, .
כמו כן היו פעילים במישור זה שמשון פרימרמן, שמואל איסר ושמואל כהן.
תופעה אופיינית לאותם הימים, היו בתי התפילה המיוחדים ששימשו כעין תחליף לאורחם ומנהגם של אותם הפעילים שעזבו את בית המדרש ה"שטיבלעך" למיניהם, ופנו לרעיון התחיה הלאומית. בהיותם זקוקים ל"דבק" רוחני, ארגנו הפעילים הללו תפילה בציבור, קבוצות-קבוצות-בצוותא וקיימו אותם בבתים פרטיים. מקום אחד בו נערכו התפילות במשך שנים אחדות, היה בית המלון של זייפמן. אברהמ'לה זילברברג, מרדכי ליפשיטיין היה "הבעל קורא". קטעי תפילה כמו "אל אדון" הושרו ע"י המקהלה, בה בלטו האחים אונגר בעלי הקול הערב.
אגב, שני אחים ממשפחה זו, בצלאל ושמואל, היו במרוצת השנים לחזנים.
במוצאי יום כפור שרו זמירות, בליווי נגינתם של מוטלה אייזנמן ומשה לוסטיג – והאווירה היתה ספוגת רגש של חמימות והתרוממות רוח.
בראש השנה היו תהלוכות ל"תשליך", מאורגנות ע"י ההסתדרות הציונית, ובני הנוער צעדו בשני כיווני הדרך בהשמיעם שירי לכת בעברית. לימים, רכשה התנועה מועדונים משלה. תחילה היה זה בביתם של משפחת טאובמן, אח"כ אצל משפחת דריינודל, וכן אצל יחזקאל שטרנקרנץ.
תוך כך, הלכה וגברה הפעילות התנועתית והרחיבה את תחומיה משנה לשנה. בין היתר, ראוי להזכיר את בית הספר "תרבות" כפרי עמלה של התנועה. תקופה מסויימת, ובמיוחד בשלבה ההתחלתי, פעלה התנועה הציונית בוירזבניק כגוף אחיד, אולם בעקבות אירועים מרכזיים והתפצלויות, חלו התפתחויות דומותץ עם הקמת תנועת "ביתר" עברו אי אלה פעילים לארגון החדש שכוחו היה די ניכר, וכן התארגנו במסגרת נפרדת הציונים הדתיים, בהנהגתו של שמואל טננבאום. ראשית –דרכם, היה להתרכז בקומת הקרקע של ה"תלמוד תורה" אחר כך עברו לרח' אילזצקה ואף הקימו בית ספר משלהם. בעיירתנו לא התקיימו התנועות הידועות ברחבי פולין –"בונד" ו"השומר הצעיר" אולם פעלה במקום קבוצה שכינוייה היה "ברית שיעורי ערב" אשר כפי שהסתבר בדיעבד, היתה לה זיקה אמיצה ל"פועלי ציון שמאל" מיסודו של יעקב זרובבל, בראש הקבוצה הזאת עמדו – שמעון (שימעלע) משכיל, בעל תודעה פועלית עמוקה, חיים בינשטוק, יעקב וויגדורוביץ' ומרמל פורמן. מסביב לקבוצה הזאת התרכזו הנוער הפועלי, אשר לחם לתנאים יותר טובים במקומות עבודתם, ארגנו שיעורי ערב לפועלים – חסרי אמצעים כדי שיקבלו השכלה סדירה, ואף הקימו ספריה ומועדון ספורטיבי, אשר כלל קבוצת כדורגל "גביזדר". הם החלו את פעילותם ע"י הרצאות פומביות בבית אברמ'לה זילברמן ובמרוצת הימים הפכו לתנועה שמאלית מובהקת. עם שובו של זרובבל להסתדרות הציונית, שינו אף הם את יחסם לתנועה וגילו נכונות לשיתוף פעולה במקום, אך המלחמה שפרצה בשנת 1939 שמה קץ לכל התכניות היפות והשאיפות הרמות.

בנות ציון

מלבד זה, הוקם ארגון נשים בשם "בנות ציון" אשר מועדונן היה בעלית הגג של בית פסח איזנברג. בין הפעילות של הארגון התבלטו: פולה לקס, דודתי – גוציה טנצר, מחציה ליכטנשטיין מינצברג, אסתר גוטמן, פרניה אונגר, מניה זילבר, מבין הפקידות – היליה רוזנשטיין, ברנשטיין, גינצבורג, אישתו של שמואל הלר ואחרות.
מלבד העיסוק באיסוף תרומות למטרות ציוניות, פעלו נשי הארגון גם במישור התרבותי, הן ארגנו אירועים חגיגיים, הצגות וכו'. אירוע כזה, מיוחד במינו, נחרת בזכרוני אף כי את שמה של ההצגה איני זוכר עוד. הן קיימו אותה במגרש של מכבי אש, ברח' קוליובה, עליו נבנה לאחר מכן בית ספר עממי. זכור לי, שדודתי, הגב' טנצר מילאה את התפקיד של "רבקה, וכן לקחו בה חלק פולה ואיזק לקס. הלבוש התיאטרלי הושאל ע"י הרבנית, אשתו של הרב יעקב רגנסברג. היתה זו ההצגה הראשונה שראיתי בימי חלדי ורישומה היה עלי כשל איזה חזיון מסתורי מופלא...
אירוע נוסף מאותם הימים, העובר לעיני רוחי, היתה הצגה בשם "אחשוורוש" שהוצגה לקראת פורים בבנין הקולנוע העירוני. "פשיגודי" בה לקחו חלק, בין היתר, הוכבליט, בתור ויזתה והצלם אוסטריאן מרדום, שיחק את התפקיד של אחשוורוש. עוד זכור לי מערכון שהוצג במגרש מכבי האש, בו שיחק הרשל ליכטנשטיין אדם שיכור וזימר את השיר הידוע "גייט זיך א ייד אין שענקל אריין".
כדוגמת הנשים ולאור הצלחת פעילותן, התארגנה גם תזמורת – לרוב מורכבת מנגני כינור ומקצת כלי נשיפה – אשר היו מארגנים מופעים פומביים בתוך עירנו ולעתים גם בעיירות הסמוכות. באותה העת היה בעירנו כנר מעולה בשם משה לוסטיג (אחר היגר לארצות הברית) אשר עלה לגדולה ולימים תפס את המקום הראשון בתזמורת העירונית של לודז'. מבין המשתתפים האחרים של התזמורת העירונית בוירזבניק זכורים לי עוד : ה"כלי זמר" המוכשר – יוסף פלייצה, גרשון ליכטנשטיין, משה בירנצוייג, שיינה גולדשטיין, מקס הניק, יצחק וייגנשפרג, ואחרים. כל אלה היו בני נוער חדורי חדוות העשייה והפעילות האמנותית הרבגוונית, אשר נשאה בחובה מפעל תרבותי לתפארת.

הכיוון הפוליטי

אשר לגיוון השקפותיהם של פעילי התנועה הציונית, הרי חלקם המכריע נמנו עם חסידי הקבוצה "על המשמר" בראשותם של יצחק גרינבאום ומשה קליינבאום (סנה).
בהקשר זה רצוני לציין, כי בעת שיצחק גרינבאום אירגן את העלייה של המעמד הבינוני – כדי ליישב את אדמות וואדי חוורית – כיום עמק חפר, היו רבים שהתלהבו לרעיון הזה, אך בסופו של דבר נסעו רק שניים – דב פרידמן, הנמצא כיום בכפר ינאי, ושאול וייסבלום – תושב כפר ויתקין.
על שדרות הציבור המאורגנות יותר נמנו גם בעלי המלאכה והיה להם אפילו מועדון משלהם ברח' וויסוקה, עיקר תפקידם היה – להשיג את הרשיונות המתאימים מאת השלטונות, כדי שבעלי המלאכה יוכלו לעסוק במקצועותיהם באין מפריע, להסדיר את עניין תשלום המיסים למיניהם, וכו'. מאידך – הם לא נתנו את דעתם על בעיות פוליטיות, אף כי בבחירות לועד הקהילה או

"למגיסטרט", תמכו במועמדותו של שמואל איס

בתי הכנסת בוירזבניק

למען הדיוק, יש צורך לציין מראש, כי "בית כנסת" במובן המקובל (שול), טרם הוקם בעירנו.
כידוע, בקהילות וותיקות היו שני סוגים של בתי תפילה: "בית כנסת" המיועד לתפילה ולימוד תורה בלבד ו"בית המדרש" המיועד ללימוד תורה, לתפילה, וכן לשימושי מצווה אחרים, כגון: לפקח על עסקי צבור, ועוד. כיוון שכך, היו בו גם דברים הנחוצים בעת לימוד תורה כמו, עישון, שתיה כדי לרוות צמאון ואף טעימה קלה, לסעוד את הלב.
בוירזבניק, כקהילה צעירה יחסית שטרם יצאה משלבי ההתהוות, טרם הגיעו להקמת "בית כנסת" קהילתי. יתכן גם, כי העובדה שרוב רובם של אנשי ההנהגה בקהילה השתייכו לתנועת החסידים, אשר ה"שטיבל" או ה"קלויז" נתפש בתודעתם כערך חברתי חינוכי להתעלות האדם בישראל (האומה), לא ראו את ענין הקמת בית כנסת כעדיפות ראשונה. מסיבות האמורות, נשאר הדבר בגדר תכנית וחזון לעתיד לבוא, שלצערנו לא בא...
למעשה, קיים היה בית תפילה מרכזי אחד "לכל דכפין" וזה – "בית המדרש".
ל"בית המדרש" זה ולשאר בתי התפילה בעיר, וכן לבאים בתוכם להתפלל וללמוד תורה, מוקדשים איפא דברי הזכרונות הבאים עד כמה שביכולתי להעלות על דל עטי.
"בית המדרש" הגדול, הבנוי על המגרש הקהילתי רחב הידים, ברחוב ניקזה, היה השני במספר, בדברי ימיה הקצרים של הקהילה. קדם לו "בית המדרש הישן", שממדיו היו יותר מצומצמים.
לפני מאה שנים בערך, עם תחילת התבססותה של הקהילה היהודית במושבה (הסטטוס של המקום בימים ההם), היתה ראשית פעולתם של המייסדים – לקנות מגרש במרכז העיירה ולהקים עליו בית מדרש כבית תפילה לכל אנשי הקהילה. היה אז מבנה עץ בממדים מתאימים למספר בני הקהילה דאז ואף לעתיד הנראה לעין.
לימים, כשאוכלוסיית הקהילה גדלה ובית המדרש נעשה קטן מלהכיל את המתפללים המתרבים והולכים, החליטו ראשי הקהילה, בהדרכת הרב "מרא דאתרא" לפרק את בית המדרש הישן ולבנות במקומו בית מדרש רב מידות, בניין אבנים, כפי שהיה קיים עד מוצאי יום הכיפורים, הת"ש, כשנכנסו בו זרים ויחללוהו, כשהצוררים הנאצים (ימ"ש) העלוהו באש.
בראשית היווסדו של "מקדש מעט" זה, היה הוא היחידי בעיר, הן לתפילה והן ללימוד תורה. גם אחרי שנוסדו בתי תפילה חסידיים ל"אנשי שלומנו" למדו אך ורק בבית המדרש הגדול, על פי נוהג שנמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אולם, בתקופה זו הגיעו למקום אברכים חסידיים למדנים שהעתיקו את מקום לימודם לשטיבל החסידי, בגרסם, כי "הצניעות יפה גם ללימוד תורה". והיה, כאשר בית המדרש עמד על תילו – בקע קול תורה מתוך כתליו, משעות הבוקר עד לשעות הקטנות של הלילה. למדו "אברכי משי" הסמוכים על שולחנות החותנים, למדו בחורי חמד חובשי בית המדרש, למדו סתם בעלי בתים בני תורה וכן התקיימו "שיעורין כסדרם" בשביל פשוטי עם ע"י מגידי שעור.
מבין הלמדנים שהעניקו שעורים ברמה גבוהה באזני בחורים ואברכים שוחרי תורה, מן הראוי לציין את רבי יצחק מאיר קניגסרג שו"ב ז"ל אשר העמיד תלמידים הרבה ונפטר ביום ב' של חג הסוכות, תרצ"א, וכן, את רבי יוסף ברויטבקר, שהיה שו"ב בקהילת קטובניץ עד לסופה המר של הקהילה (הי"ד), הוא היה תלמיד חכם מובהק, בעל מידות תרומיות ורבים שחרו לפתחו כדי לשמוע תורה מפיו.
כל זאת בנוסף לציבור מתפללים גדול, שהקיף את כל אנשי הקהילה, אשר הופיעו ערב בוקר וצהרים להתפלל ולומר בדחילו ורחימו תהילים ומעמדות.
הבאים להתפלל, לא נבדלו במעמדם, באו עניים ועשירים, סוחרים, בעלי מלאכה ופועלים. כולם באו לבקר בהיכל ד' בבוקר לפני התחלת העבודה, ובערב – אחרי לימוד הגמרא.
בית המדרש היה למרכז החיים של הקהילה במלוא מובנה של המילה. יהודים תמימים אלה ידעו להעריך את חשיבותה של לימוד התורה, ומיד לאחר שסיימו את התפילה, שחררו את השולחנות לחובשי הספסלים, לומדי התורה למיניהם.

עזרת נשים

טבעי בהחלט, כי הדרשות שהשמיעו הרבנים במועדים המיוחדים "שבת גדול" "שבת תשובה" – ועוד, או לרגל מאורע מסויים, נישאו מבמת בית המדרש. גם הדרשנים הנודדים ה"בעל דרשה'ס" השמיעו דבריהם בתוך כותלי בית המדרש. והרי דרשנים שונים פקדו את העיר מזמן לזמן. בהקשר זה כדאי להזכיר : כשדרשה מצאה חן בעיני המקשיבים מפשוטי העם, נעמד איש מידות, הקצב שמואל רובינשטיין, ליד הדלת – אסף את ה"נתינות" למען הדורש. אז היה הסכום כפול ומשולש, כי מי יעיז למדוד ל"דוד" שמואל (כך כינו אותו), במידה זעומה העלולה לעורר את זעמו, דבר שאיש לא היה מעוניין בו.
עד כאן תפסו הגברים כמחצית שטחו של ביהמ"ד, ואילו במחציתו השניה – היתה "עזרת נשים" מקום תפילתן של הנשים התמימות והצנועות. בשבת בבוקר היו מופיעות אלה שלא היו להן פעוטות ופעוטים בבית. ב"שבת מברכין" – היתה עזרת הנשים כמעט מלאה. יותר מזה – בחגים. בראש השנה ויום הכפורים, היה האולם צר מהכיל את המוני המתפללות.
זכורני, כשהייתי ילד בן 4, הרגשתי צורך להיכנס לאמי ע"ה, לעזרת הנשים. בקושי רב הגעתי אליה ובמאמצים גדולים עלה בידי להיחלץ משם, בגלל הצפיפות הרבה ששררה במקום.
נוסף ליעודה העיקרי, היינו, לתפילה, שימשה "עזרת הנשים" למטרות נוספות: מלמדי תינוקות של היתה להם דירה מתאימה בקירוב מקום לתינוקות של בית רבן, באו לכאן על תלמידיהם הקטנים להרביץ להם תורה. כן שימש אולם זה כבית מקלט לשעת חירום. פליטים – עניים, ניצולי דליקה, שיטפון וכל צרה שלא תבוא- ראשית דרכם, היתה ל"עזרת הנשים". אכן, ביהמ"ד היה לא רק רב מידות אלא גם רב תוכן ומטרה לרב פעלים.
בעידן החדש, עם גמר מלחמת העולם הראשונה, נוסף מימד חדש לפעילות הציבורית בתוך כתלי ביה"ד. החלו להתקיים בתוכו כנסי עם שאורגנו בדרך כלל על ידי מפלגות, שם השמיעו דברים ברוב עם, בקשר לאירועים ציבוריים אחרים. בימים ההם, החלו אברכים לומדי תורה לעבור ל"שטיבלעך" החסידיים, כפי שיתוארו בפרק הבא.

חסידים שטיבלעך

בית החסידים אמשינוב (אמשינובר שטיבל), היה הראשון במעלה מבחינת הזמן. כמה וכמה מבעלי הבתים החשובים, מהדור הקודם, הסתופפו בצל אדמו"רי אמשינוב: ר' משה'ל טננבוים ר' שלמה קרוזמן, בניו של רבי הירש ז"ל המפורסם: ר' יצחק ור' יעקב ברויטבקר, ר' שלמה ברויטבקר, ר' פישל דרקסלר, ר' מרדכי דוד קורנווסר, ר' שמחה בוכבינדר, רבי יצחק מאיר שו"ב, כולם, בהם אנשי צורה, נמנו על חסידי מאשינוב. כן השתייכו לחסידות זו האחים – ר' יעקב, ר' ראובן ור' יחזקאל הרבלום. בכור האחים ר' יעקב, כחשוך בנים, הקדיש בביתו מעון מיוחד לשכן את בית החסידים, עובדה אשר הוסיפה משקל לשטיבל, שבו התרכזו משמנה וסלתה של החסידים הוירזבניקאיים של התקופה האמורה. זכר כולם לברכה.
גם הדור השני, בניהם וחתניהם של הנזכרים לעיל, התנהגו בדרך חסידות אמשינוב, שאפשר להגדירה כ"טוב לשמים ונוח לבריות". נזכיר כאן את המו"ץ רבי מנחם טננבוים, ר' יחיאל פשיטיצקי וגיסו – ר' מנדל בויטבקר. האחרים ר' נח ור' נטע קורנווסר. ר' גשון הרבלום ואחיו הנשאר לפליטה לאורך ימים, ר' לייבוש הרבלום. אף בדור השלישי, התרכזה בביהח"ס זה, קבוצה של אברכים חסידיים, שבראשם התבלטו: ר' תנחום לייטאייזן, ור' שמחה טייבלום ויבדל לחיים הנשאר לפליטה באמריקה, ר' שמואל אברהם אייזנשטאט.
העובדה כי מיקומו של השטיבל היה באתר "אסטרטגי" כלומר, בחצר סגורה, איפשרו להמשיך בו את התפילות בציבור ולימוד התורה עד הרגע האחרון. גם תחת הכיבוש הנאצי, בימי הגיטו וההסגר, שימש מקום זה לתורה ולתפילה ולשבת אחים – ממש עד היום המר והנמהר, י"ז מרחשון תש"ב.
ה' ינקום דמי הקדושים ות.נ.צ.ב.ה.

בית החסידים גור, שלאחרונה ראוהו כחשוב ביותר, לא בא להתבלטותו היתירה בזכות הוותק שלו. כי לא הרי כחסידי אמשינוב – תושבי המקום מאז ומקדם, הרי חסידי גור שכולם מקרוב באו. ממקומות שונים הגיעו לכאן: יש מהם – לרגלי עסקים, כגון, רבי חנוך בידרמן ור' משה פנחס ליכטנשטיין, ויש שנבחרו ע"י הבעלי בתים כחתנים לבנותיהם, כמו: ר' ישעיה גוטרמן, ר' הניך קויפמן, ר' זליג שטרן ור' משה דוד רויטשילד. השטיבל הלך וגדל, עד כי הגיעו אפילו לשיכון עצמי. אבל עיקר מעלתו של בית החסידים הגורי היה בחומר האנושי שבו. רובם אנשי צורה שדגלו בחסידות של תורה ודעת. גם בנים של חסידים אחרים הצטרפו אליהם, רמו ר' חיים הרבלום מבית חסידי אמשינוב.
כותב השורות הללו, נשאר לפליטה, נמנה גם הוא על המצטרפים לחסידי גור.
עם גמר מלחמת העולם הראשונה, הגיע זרם חדש לבית חסידים זה. מתוך הגל הסוחרי יש לציין את ר' שמואל כהן, ר' ישראל יצחק שפייזר, ר' אברהם'לע ברוטביקר, ר' גצל קאצנלבויגן, ר' שמעון אורבאך ועוד. וזה נוסף למקומיים, ר' ישראל יעקב ור' יוסף, בניו של ר' ישעיהו גוטרמן ועוד.
הגדיל לעשות הגל הבא, השלישי, האחרון. בראש גל זה עמד האברך, רבי יצחק גולדקנופף. הוא הגיע מווארשה, כחתן, לוקח בתו של ר' משה דוד רויטשילד. רבי יצחק היה למדן המצטיין בידיעות רחבות בכל מקצועות התורה, בעל מידות טובות ותכונות נעלות, איש תבונה הבקי גם במילי דעלמא. היה כוח משיכה להרבה בחורים שנפשם חשקה בתורה ואשר למדו מפיו תורה והליכות יושר. על ידו הסתופפו האברכים, ר' פנחס וויגדורוביץ הלמדן ר' טעביל ליכטיגר, ר' משה יצחק רוזנבלום (חתנו של ר' צבי שטיינרט שו"ב ז"ל, ר' שמואל זוברמן, (חתן רבי יצחק מאיר "ל) ר' בערעלע הרציג ועוד. מתלמידיו, שומעי לקחו נשארו לפליטה לאורך ימים (בישראל) ר' זיסמן ציטרינבוים ור' יחיאל בויטבקר (בחו"ל) ר' דוד קאהאן.
הדמויות שהוזכרו, ראויות כל אחת מהן להערכה אישית מיוחדת. אולם מקוצר היריעה אין לנו אלא לאמר, חבל על דאבדין דלא משתכחין. הי"ד.

מעשה בספר תורה

"הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל". תמיד חשבתי שאימרה זו אינה בלתי אם משל, מה לענין מזל אצל ספר תורה? עד שלא קרני המקרה שיסופר בו להלן, ואז נוכחתי כי כנים דברי המאמר פשוטם כמשמעם.
בשלהי הקיץ של שנת 1938 העליתי ארצה ספר תורה מהעיירה וירזבניק שבפולין והוא נמצא כיום בביהכנ"ס הגדול שבעירי ואילו קהילת וירזבניק נחרבה כליל ובית הכנסת שממנו הצלתי את ספר התורה נשרף עד היסוד על ספריו וכתבי הקודש שבו במוצאי יום הכפורים ת"ש והיה לעפר ואפר, כמנהגם של הנאצים ימ"ש בארצות הכיבוש.
ספר תורה זה מסרו הורי ז"ל לבית הכנסת בוירזבניק לפני יותר מ-40 שנה."עצי החיים" שלו מצופים בריקועי כסף ועליהם חרותים באותיות זהב שמם של סבי וסבתי ז"ל. אנכי לא ידעתי מכל זה שמץ דבר, הורי שבאו ארצה בעליה השניה נפטרו בשנות המלחמה העולמית, ואז אני כמעט נער. משעמדתי על דעתי חדשתי את הקשר עם משפחתנו הענפה בפולניה, דודים ודודות, ואחד הדודים הוא שכתב לי על ספר התורה הנמצא בבית הכנסת של הציונים בוירזבניק ויעץ לי לתבוע את הספר שישלחוהו אלי. פניתי בכתב לגבאים דהתם, אך ללא הועיל. המה דחו אותי בטענות שונות. הוצאתי ממשרד הרבנות כאן "מעשה בית בין" לחיזוק תביעתי, אך גם זה לא הועיל. כשלש שנים נמשך המו"מ גם הגבאים, עד שבקיץ 1938 ביקרתי את משפחתנו שבפולניה ומובן שסרתי לוירזבניק לבקר את שני הדודים שגרו שם ואחד מהם הוא שהמריצני בענין קבלת ספר התורה. שניהם נורו אח"כ ע"י הנאצים במרכז העיר כשסרבו לצאת עם קרונות המוות.
בבואי לוירזבניק פתחתי מיד – עפ"י המלצת דודי – במו"מ עם הגבאי הראשי ר' שמחה. הטענה נגדי היתה טענת "חזקה" על הס"ת שנמצא אצלם יותר מ-30 שנה. אך לאחר מו"מ ממושך והתיעצויות בין הגבאים הוסכם, כנראה, למסור לי את ספר התורה. ר' שמחה בישר לי את הבשורה והועידני לסור אליו ביום ו' בבוקר אל משרד הבנק שבו הוא עובד ומשם ילך עמי לביהכנ"ס למסור לי את ספר התורה. שמחתי על הבשורה ברגשות מעורבים, כי עדיין לא נראה לי הדבר ודאי והרגשתי שהמה מבטיחים לי בלב חפץ ולפיכך פקפקתי.
ביום השישי בבוקר באתי למשרד הבנק. בבואי הציע לי ר' שמחה לשבת ולשוחח. אני מאיץ בו ללכת עמי לבית הכנסת והוא אומר לי: שב נא, נשוחח, אך סרבתי. חששתי פן ידחה הדבר שוב. "מה נדבר עוד ולא דיברנו" שאלתי. והנה נכנס לחדר בעל הבנק, יהודי בעל צורה עם עינים מאירות, שזקנו יורד לו על פי מדותיו. הוא הקבילני בסבר פנים יפות ומכיון שגם הכיר את הורי ז"ל שמח בי (מיד היינו כמודעים משכבר הימים). כמובן שענין "הסכסוך" על דבר הס"ת היה ידוע לו מכבר. פניתי אליו כמתלונן על ר' שמחה שהועיד לי היום לתת את הס"ת ואילו עכשיו רוצה הוא שוב להתחיל בדבורים שכבר הוגיעוני. בעת מתן תורה – אמרתי – מקובלני להקדים נעשה לנשמע, לפיכך דורש אני ממנו שימסור לי הספר תחילה ואחרי כן נדבר. הרצאת טענתי קלעה אל המטרה. הזקן לא הסתיר את שביעות רצונו ממשמע אזניו, כסבור היה תחילה שהצעירים בארץ ישראל רחוקים מתורה ודרך ארץ. מיד פנה אל ר' שמחה בקול פוסק שנעימת צווי נשמעה בו: "ר' שמחה! יהודי זה צודק. במטותא ממך, לך נא עמו לבית המדרש ומסור הס"ת תחילה כדרישתו".
באנו לבית הכנסת. רבי שמחה בקשני להמתין קמעא בפתח. לא קל היה מצבו מצד אחד היה הוא קרובי (נשוי במשפחתנו) ורצה למלא את רצוני ולא יכול לעמוד בפני הלחץ של המשפחה. אך מצד שני נאלץ להתחשב עם זקני המתפללים הגבאים שלא נטו להחזיר את הס"ת כלל וטענו שבשעתו נמסר בתורת מתנה לביהכנ"ס . יתר על כן, לס"ת זה יצאו מוניטין בכתבו מאיר העינים שהיו רגילים לקרוא בו לעתים תכופות ביותר וקשה היתה הפרידה מעליו, אחרי שהסכינו עמו במשך שלושים שנה. לא עברו רגעים מעטים ור' שמחה חזר, כשפניו מפיקים שביעת רצון, ובקשני להכנס פנימה.
היה זה בשעות הבוקר המאוחרות. ליד שולחן ארוך ב"מזרח" ישבו כשנים שלושה מנינים יהודים בטליתות, שעמדו לסיים את ה"שעור". מיד הבחנתי כי נתנו בי את עינם לא לטובה, על שבאתי לקחת מהם את הס"ת, רבים מהם בודאי הכירו את הורי וזכרו אותם בחיבה רבה, אך עתה הם זקנים ו"יורדים" העומדים על שלהם ביתר קנאות וקפדנות. קבוצה זו שגילתה קוצר רוח ורוגז עצור עוררה בי רגשות של השתתפות בצער וחמלה. משום מה חשתי, כאילו רואה אני בהם בבואה של יהדות פולין כולה, שהגיעה אז עד משבר של אזלת יד ואפס תקוה.
לבסוף קבלתי את הס"ת כשהוא עטוף טלית, מוכן לדרך. הריהו בין ידי, ואני – כולי רטט. רציתי להקל קצת מן האוירה המעיקה שעמדה בחלל. פתחתי ואמרתי: רבותי ברצוני לומר לכם שלשה דברים: א)מצוה גדולה היא להעלות ס"ת מן הגולה לארץ הקודש וכבוד גדול לתורה. ב) אתם הכרתם את אבי המנוח. הוא נפטר בשלהי המלחמה הגדולה בדמשק ואין יודע את קברו.ספר זה נועד לבית הכנסת בעירי וישמש מעין מצבה לזכרו. ג) כשם שישראל בעלותם ממצרים ארצה ישראל הלך לפניהם ארון הקודש, כן יהא ס"ת זה בבחינת "ארון קודש" הולך לפניהם ותזכו אתם ובניכם לעלות ארצה במהרה.
עד שסיימתי את דברי הרגשתי התעוררות בקרב השומעים. כאילו נדלק ניצוץ והצית משהו בקרבם, כי נשתנו מן הקצה אל הקצה. רוח אחרת עברה בהם. נשקו את הספר ורבים נשקו גם אותי, ברכוני לדרך צלחה ובקשוני שאתפלל בעדם. מי שבקש שאסע ירושלימה להתפלל בעדו לפני ה"כותל" ומי שביקשני להתפלל לפני "קבר רחל".
אותה שעה לא ידעתי כי רחל שוב תצטרך למרר בנהי ובכי תמרורים על אותם הבנים שאינם.
ועוד מקרה אחד לענין המזל והמקרה העיור: שנים אחדות לאחר מכן לאחר שקהילת וירזבניק נחרבה ובתי הכנסת נשרפו ללא שיור, נתגלה במשפחתי פח ונמסר לידי צרור מכתבים של הורי שכתבו לחו"ל בראשית שבתם בארץ. באחד המכתבים שכתבה אמי בשנת 1910 לגיסה בחו"ל, שעמד לבקר אז בארץ, נמצא הקטע הבא: "אם אמנם תבוא (ארצה) ברצוני לבקש מידך טובה גדולה. בבית הכנסת בוירזבניק נמצא ספר התורה שלי, כלומר של אבי המנוח, אשר אבקשך להביאו עמך. ביפו אסדר אני כל הדרוש שלא לגרום לך שום קושי. אסירת תודה אהיה לך על זאת. זוהי המזכרת מאבי היקר הקדושה לי ביותר" (הוא לא בא אז).
ככה נתגלגלה לידי הזכות להציל ס"ת בשעה אחרונה כמעט מידי המרצחים ולקיים את בקשת אמי שבקשה עשרים ושמונה שנה לפני כן מבלי שידעתי זאת כלל.
עפ"י קורותיו של הס"ת והאנשים שנזכרו בספור המעשה הזה, משמש הוא בה בעת גם מעין "נר נשמה" הבוער תמיד לזכרן של הרבה נשמות יקרות שמצאו מנוחה על כנפי השכינה.

מתוך ההוויי המסורתי


בתי תפילה

אתחיל אולי מבית המדרש,שהיה נאה במראהו החיצוני ומרהיב עין בפנימיותו ובאור הגנוז בתוך כתליו. היה זה בניין רב מידות, בנוי לתלפיות, שעמד במרכזה של העיר, בינות הרחובות היהודיים המובהקים ובתוך תוככי משכנותיהם. אין זאת, כי אם שימש ההיכל הנאה הזה כקורת גג נשגבת לאהלה של תורה ותפילה, ומי שראה במו עיניו את יהודי העיר נוהרים בהשכמת הבוקר לעבודת הבורא, והעיף מבט על משכן השכינה, יכול היה בסיפוק רב להתפעל ולהתרומם בהדרת הקודש של "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". אולם, אם היה בסיפוק רב להתפעל ולהתרומם בהדרת הקודש של די בעירינו, הרי סובבהו וקישטו עטרו אותו בתי כנסת של חצרות חסידים כפנינים בכתר מלכות הקודש. היו אלה ה"שטיבלעך" שנמצאו כמעט בכל רחוב, בו נמצא רוב מניין ובניין של אחינו בני ישראל.
זכור לי היטב ה"מנין" שהיה בבית הספר "בית יעקב" ברחוב אילז'יצקה, או כפי שקראוהו ביידיש "דרילז'ר-גאס". לא רחוק ממנו, היה ה"שטיבל" של חסידי הרבי מאמשינוב, בתוך חצרו של ר' לייבוש הרבלום. מול ה"שטיבל" הזה היה "שטיבל" אחר, של חסידי "גור". בית כנסת זה שהיה אחד הגדולים, ממנו בקע למרומים קול הרינה והתפילה שהרטיט לבבות, היה מורכב משני חדרים והתפללו בו חסידי הרבי מגור, יהודים, בעלי הדרת פנים, שפירקם נאה ולמדנותם מופלגת ובקיאותם מרקיעה שחקים. ועל ידם – אברכי משי, יקירי קרתא, בעלי מידות תרומיות ותלמידי חכמים, אשר מרבים שלום בעולם. אחדים מהם – עומדים לי לעיני רוח, ואלה אזכור: ר' ישעיהו גוטרמן, שני בניו וילדיהם. ר' שמואל כהן, ר' שמואל זוברמן, ר' יצחק גולדנקנופף, גיסי – ר' משה רוזנבלום שו"ב. ר' דב (ברל) הרציג, ועוד רבים אחרים, שרק דיוקנם בזכרוני, אך שמותיהם נשתכחו בעטיין של מלתעות הזמן.

שטיבלך

וכמו בתוך צבעי הקשת, היו גם כאן גווני גוונים, ולסוגיה הזו ראוי לשייך את בית הכנסת שהיה לו אופי מיוחד במינו. מטעמי צניעות או שמא מתוך "עינא בישא" הוא נקרא רק בראשי התיבות שלו.
ה"שטיבל" הזה, וכן "שטיבל" נוסף, שקראו לו "ווכוצקר" שכנו ברחוב קילינסקי, אחד מהם – אצל ר' אברהם משה וויינטרויב, והשני – אצל הרב הוירזבניקאי. מלבד ה"שטיבלך" שמניתי לעיל, היו גם בתי כנסת שהתפללו בהם רק בשבתות או בחגים. אחדים מהם שכנו במבנים בני שתי קומות, דבר שהבדילם בדרך כלל מאופקי הבנייה הכללית בעיר.

בית הכנסת צ'מלובר

ובית כנסת שזכור לי במיוחד, הלא הוא בית הכנסת של חסידי צ'מלוב, אשר שכן בבניין של ועד הקהילה והיה לו קיר משותף שהפריד בין ועד הקהילה, לבין "עזרת נשים" של בית הכנסת. התפללו בו רק בשבתות ובחגים, ואילו בכל ימות השבוע שימש כ"תלמוד תורה", שהתנהלה לפי שיטות מודרניות. לאולפן לימודים זה נתקבלו רק תלמידים שלמדו קודם לכן בישיבות ולימדו בו שני מורים שסיימו את הסמינר של מורי דת בווארשה.
על מתפלליו של בית כנסת זה נמנו בין השאר: ר' גצל דריינודל, הרשל פרומן, יעקב (יעקלע) מנדלזיס, שמואל טננבאום, יחיאל לרמן, יחיאל הרינג, אחי אברהם, שהיה שו"ב בכפרים ליד ווירזבניק, ואבי – מורי,ר' הרשל שו"ב, יעקל צוקרמן, ראובן רולניצקי ובניו, יהושע ויעקב נמצאים בארה"ב כולם – זכרונם לברכה ויבדל לחיים – ר' יעקב כץ.
בכל מוצאי שבת קודש היו מתכנסים אנשים אלה בביתנו לסעודת "מלוה מלכה" כאשר כל אחד מביא עמו דבר מה כדי לתרום לסעודה: זה מביא חלה, ואחר _ שכר, השני מביא פירות, והשלישי – קטניות, וכהנה וכהנה. וכה היו מבלים בצוותא שעות ארוכות בזמירות ואמרות שפר, אגדות וסיפורים משל רבים ומופתים של צדיקים על עולם ומלואו, היה ביניהם איש צעיר לימים שאת שמו איני זוכרת כבר, אשר ידע לנגן יפה על בקבוק ריק - ואיש לא היה מסוגל לחקותו.
היתה זו לא רק שעתם של המבוגרים, אלא שגם אנחנו הצעירים בבית, נגרפנו בהתלהבות של האוירה החגיגית. היות ולמחרת לא היה צורך ללכת לבית הספר (בימי ראשון של השבוע, הלא הוא חג הנוצרים – היו בתי הספר סגורים), הייתי ערה עד שעה מאוחרת בלילה ועוקבת אחרי מהלכה של הסעודה. עודני זוכרת את התלהבותם של המסובים, שעיניהם ברקו מרוב אושר ושמחה, כיצד היו תוקעים לעתים מבט מהורהר אי שם בעולמות העליונים, כאשר הדברים היו מגיעים לספרות העליונות. ואולם יותר מכל התרשמתי מגודש ריכוזם בעת השמעת דברי תורה משל חכמים, סיפורים על נסים ונפלאות של צדיקים, דברים ששתו אותם בצמא, כאשר המתח עולה לעילא ולעילא. ובין דברי תורה ומעשי מופתים, עלה גם הנושא של שיבת ציון והכמיהה לארץ ישראל, במיוחד, כאשר עלתה ארצה משפחת ציטרינבאום – ואחרי משפחת ווייזר, רבים רצו ללכת בעקבותיהם, אך הדבר נבצר היה מהם, מפני ששערי הארץ היו נעולים.


תהלוכת התורה

בשנת 1935 הביא ר' יחיאל לרמן הי"ד ספר תורה ל"שטיבל". בעת ההיא שירת אחי – אברהם – בצבא הפולני בעיר רדום וטרחנו רבות אצל מפקד המשטרה, שיעניק לו רשיון הביתה, כדי שיוכל להשתתף בשמחת הבאת הספר. ואמנם השתדלויותינו הוכתרו בהצלחה – ואין לתאר את השמחה הגדולה כאשר אחי הגיע לחופשה, בדיוק ביום שנועד לתהלוכת ספר התורה. כולם השתאו ל"פלא הגדול" - בתור חייל- רוקד עם התורה ועם כל הקהל והשמחה עולה על גדותיה.
לאחר מכן התקיימה סעודה בביתנו, ואמי ע"ה ביחד עם אחותי רבקה כיבדו את האורחים בחמיצת סלק, עם תפוחי אדמה, מעים וטחול ממולא, כיאה וכנראה למשפחת שו"ב. מסביב לשולחן הערוך והמכוסה מפות צחורות, ישבו הרבה אנשים עם הרבי מצ'מלוב – בראש, והחגיגות נמשכו עד אור הבוקר.
לימים, הוכנס עוד ספר תורה ל"שטיבל" ע"י ר' גצל ואשתו – שרה ניינודל_ למשפחה הזאת לא היו ילדים - ושוב התקיימה תהלוכה מפוארת בהשתתפות הרב. לאחר פטירת אבי, עבר ה"שטיבל" של צ'מלוב לביתנו ובחדר שאבי נהג להתפלל וללמוד, קיימו מניין קבוע, אשר נמשך עד לפרוץ המלחמה.


סכסוכי רבנים

במשך תקופה ממושכת נודעה וירזבניק מסכסוכי רבנים שהיו פורצים פרקים לבקרים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו אלה צאצאי הרבנים מליפסק, אשר טענו לזכות ה"חזקה" על כהונת הרב של וירזבניק ונתמכו ע"י משפחת גוטרמן הענפה. עם זאת, היו זמנים שהשלטונות הרוסים מינו רב, ביניהם הרב הנודע – ר' יחיאל קסטנברג מרדום. ואולם בשנים 1920-1923 כיהן בעיירתנו כרב ר' יעקב, היה יהודי אמיד מאוד, בעל אחוזות, מסביבות וונכוצק. על הרב רגנסברג סיפרו שהיה אדם בעל סבר טוב, אהוד על הבריות, אם כי היתה קבוצה ניכרת של תושבים שניהלה מאבק נגדו. הוא נפטר בגיל צעיר מאוד.
אחריו נבחר לכהונת הרב העירוני איש בודזנטין, שנתמך ע"י קבוצת שמואל-איסר, אבל לאחר שנים מספר הוא היגר לקנדה, בהורישו את הכהונה לחתנו – ר' רבינוביץ, שהיה הרב האחרון בקהילת וירזבניק, עד אשר עלה עליה ידו של הכורת. הרב רבינוביץ ניספה בטרבלינקה והשאיר שלוש בנות הגרות כיום בקנדה

הרב רבי אלטר דוד הלוי אפשטיין ( הי"ד ) האדמור
(מאת שרה פוסטבסקי – שטיינהארט)

הרבי מצ'מלוב היה כחלק מהנוף הרוחני של עיירתנו בגלל קהל חסידיו שרבו אצלנו וביקוריו בויקזבניק היוו תמיד אירוע ציבורי רב אנפין.
האדמו"ר מצ'למלוב היה בנו של הרבי מאוזשרוב , האדמו"ר, ר' אריה לייביש זצוק"ל, אשר כיהן לפני התיישבותו באוזשרוב כרב מרא דארתא בקהילות טארלא, אפאלע וחמילניק.נוסף ללמדנותו המופלגת, נודע הרבי גם כאיש קדוש אשר מצודת השפעתו היתה פרושה עד למרחוק.
השושלת של אדמו"ריות אוזשרוב נמנית מרבי לייבוש אפאלער זצ"ל, שהיה אחד מחבר סגולה של גדולי תלמידיו של ה"חוזה" מלובלין זצ"ל. הרבי מצ'למלוב בנו של רבי לייביש, המשיך איפוא, בדרך הקודש אשר התוו אבותיו הקדושים, נשמותיהם עדן.
בגלל אישיותו הקורנת (היה משכמו ומעלה), למדנותו המופלגת ומידותיו התרומיות, היה קהל החסידים החפצים להסתופף בצלו רב והולך. טבעי הדבר, שהיו לו "שטיבלעך" (בתי חסידים), בהרבה קהילות. בעיר הבירה ווארשה היה קהל חסידי צ'מלוב גדול במיוחד.
בעירנו וירזבניק היו חסידיו, באי ה"שטיבל" ניכרים ומצוינים, הם בכמות(חמישה מנינים), והן באיכות אישית.
בקרב צבור חסידים זה היתה שוררת אהבה, אחווה ומסירות איש לרעהו. הידידות הזאת קבלה את השראתה מדרכו בקודש של הרבי עצמו, אשר היה אוהב שלום ורודף שלום במובן הנעלה של המילים האלה ואשר גורלו של כל אחד ואחד היה נוגע לליבו ממש.
אבי זצ"ל , אשר מלפנים שימש בכהונת שו"ב הקהילה בטארלא, נתמנה בשנת תרצ"ה (1934), לשו"ב בוירזבניק. מיד עם בואנו התאקלמנו במקום החדש ובחברה החדשה, ללא ימי מעבר, ממש כאילו שם נולדנו.תרם לזה היחס החם של חסידי צ'מלוב במקום. גם אני, כמו אחי ואחיותיי, מצאנו מיד מקומנו בחברה ובבית הספר.
ביקוריו של הרבי, שהיה מכבד את קהילתנו, תרמו רבות לחיזוק העדה ולהתרוממות הרוח. כרגיל היו מלווים את הרבי מזקני החסידים, ניכר בתוכם משמשו הוותיק, ר' מאירל ניסלס (הי"ד), אשר היה לפנים חותנו של בן עירנו החשוב, כמו כן מחסידי צ'מלוב, ר' הערשעלע פרומאן (הי"ד).

כמה מרשימים היו "קבלות הפנים" על יד בית הנתיבות עם בוא הרבי לחון את פני עירנו וכמה יפים ושמחים היו השבתות האלה. הודו והדרו היו נרגשים בכל מקום שהיינו פונים.
אכסנייתו הקבועה של הרבי היתה אצל חסידו ר' יחיאל לרמן (הי"ד). במשך ימות השבוע היה הבית כמרקחה שהמה מרוב נכנסים ויוצאים לקבל ולהנות מעצה וברכה. יותר מזה, לכבוד שבת נערך בבית ר' יחיאל לרמאן ממש שידוד מערכות, חנותו הפכה לאולם גדול המאכלס מתפללים רבים, אשר במרכזו נמצא שולחן ארוך מקצה האולם לקצהו.
לסעודה (צום ,טיש"), בליל – שבת וביום השבת היו באים המונים מכל חוגי החסידים, בעוד השאר עמדו מסביב שורות, שורות. בין החשובים שמקומם היה ניכר ליד השולחן ואשר הם בתיכינו לאורך ימים, היו רבי צבי וויזער, שכיבד את המעמד בניגוניו המתוקים ובקולו הערב והחזק וכן ר' שמחה מינצברג קרוב משפחתו של הרבי, בן – דודו מצד אמו ע"ה.

על קידוש השם.

אבי זצ"ל , במיוחד, היה מתמלא שמחה של התרוממות הרוח, בימים אלה שהרבי היה אורחה של קהילתנו. עוד מימי שבתו של הרבי בטרלא שררו בינו לאבי – קשרי ידידות, גם כשהרבי עבר לטרלא ואבי – לוירזיבניק. הרבי מצ'למלוב, האדמו"ר הרב אלתר ישראל דוד הלוי, הלך לבוש ב"קיטל" ועטוף בטלית ותפילין בזרועו, בראש עדת צ'מלוב, בדרך קידוש השם – לטרבלינקה, שם הושמדו ביחד עם המוני בית ישראל הי"ד..

דיוקנאות

בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם הראשונה היה בעיירה יהודי אחד שעיסוקו היה לקיים את הקשר בין האוכלוסיה היהודית לבין שלטונות הגויים, ושמו – עזריאל ניימן. הייתה זו דמות ססגונית ומעניינת, שמסביבה נרקמו סיפורים ואגדות לרוב. על אף גילו המופלג היה עזריאל מכתת את רגליו ממשרד למשרד ומפקיד לפקיד, כדי להסדיר בעיות שונות שיהודי העיר הפקידו בידיו. מאידך, היה מביא להם הודעות ואגרות מאת השלטונות, ואף גלויות דואר שנשלחו אל אנשי וירזבניק מקרוביהם וממכריהם. את הגלויות היה מחלק בבית הכנסת בין מנחה למעריב. היות, ובמשך כל היום היה לעתים נדון לבטלה, הרי מצא את סיפוקו בקריאת תוכן הגלויות כך שבבואו לבית הכנסת ידע כבר את כל הגלויות "בעל פה".... בהקשר זה אף היו מיחסים לו כל מיני "תעלולים" כגון: אחת שפנתה אליו לקבל ממנו גלויה שידעה על משלוחה – השיב לה: "הציעו לך שידוך, בחור תלמיד חכם, אבל לך יש הרי גם כן בחור – אז קרעתי את הגלויה עוד בדרך"... או למשל – "הציעו לך עסק עם ברזלים, אבל מה לך ולברזלים, הרי אתה סוחר עצים.... אז הבנתי שזו טעות – וזרקתי את הגלויה לפח האשפה"... וכן הלאה וכן הלאה.

החיים המוניציפליים

במרוצת השנים, כאשר הלכו והתגבשו צורות של התארגנות מסגרות חברתיות, עוצבו דפוסי החיים הציבוריים, הוקמו מוסדות, החלה גם האוכלוסיה היהודית להשתלב בחיים הציבוריים ובחרה מדי פעם את נציגיה ל"מגיסטרט" (רשות מוניציפלית), אשר יצגו בפני השלטונות את האינטרסים המיוחדים של שולחיהם. בכל הקדנציות של הרשות המקומית היה גם חבר יהודי קבוע הנמנה עם הנהלת ה"מגיסטרט".
נמנו על חברי הרשות המקומית או הפקידות הבכירה: ה"ה יוסף דרקסלר, שמחה מינצברג, יצחק זינגר, שמואל איסר, שמשון פרימרמן, ולתקופת מעבר – משה ברנשטיין. ראשי הרשות המקומית שכיהנו בעיירתנו בתקופות שונות, : גורלצ'יק, סוקול, מירניק – וכאן ראוי אולי לציין את סוקול כ"בורמישץ" הנוח ביותר, דייג במקצועו, אשר עזב את כהונתו מרצונו עם תחילת הכיבוש הנאצי. לזכותו תיזקף גם העובדה, כי בעת שהגרמנים הציתו במוצאי יום הכיפורים 1939 את בית הכנסת, סבר לתומו שהדליקה פרצה באורח מקרי וקרא לתושבי הסביבה לכבות את השריפה ולהציל את הבניין הקדוש.
לאחר האיחוד בין וירזבניק וסטרכוביץ, קטנה השפעתם של היהודים על הנהלת הרשות המקומית.

ועד הקהילה

קשה לשחזר עתה את ההרכבים השונים של המוסד שעמד בראש הציבוריות היהודית לתקופותיו. זכורים לי אחדים מבין חברי ועד הקהילה, ביניהם – ר' יונה בייזיצינר, שמילא במשך שנים רבות את התפקיד של מזכיר ועד הקהילה ("גמינה") ו"הוריש" לאחר מכן את התפקיד לחתנו, המורה – מרדכי ליס.
זכורה לי גם דמותו של ר' שמואל איסר שעמד בראש ועד הקהילה ואחריו – ר' אברהם מרדכי רוטברט, וכן, ר' דמוטל פוחצ'בסקי. במשך תקופה קצרה כיהן בתור ראש ה"גמינה" – מר ווילי גלבטוך שהתגורר דרך קבע בוונכוצק, וכן, העו"ד שטרמר.
בתחילת שנות ה-30 היו שתי העיירות – וירזבניק ווונכוצק רשות מוניציפלית אחת, ועל כן בחרו תושבי שני המקומות האלה את נציגיהם לרשות המקומית במשותף.
מלבד הפעולות השוטפות, ניהל ועד הקהילה באופן מתמיד את התלמוד תורה שהחזקתה מומנה ע"י ה"ג'וינט" האמריקאי. מתקציב זה היו מחלקים גם לילדים כל בוקר לחמניה וכוס חלב.
במאמר מוסגר ייאמר גם, כי הפעולות הכספיות, גביית מסים וביצוע תשלומים ע"י ועד הקהילה לא עמדו ברמה הדרושה וכל אלה שפרנסתם היתה על משכורת מטעם ה"גמינה" סבלו לעתים קרובות מהלנת שכר, וכדומה.
אולם בשנת 1937 חל מפנה בהרכב המוסד הזה ונבחרו אליו אנשים בעלי מעוף ותושיה, בראשותם של שמואל פוחצ'בסקי, יוסף טנצר, שמחה מינצברג, משה בירנצווייג, וגוסטב דרובנר אשר שינו את מהלך העניינים באופן יסודי. בין הפעולות הראשונות שקיבלו דחיפה ע"י הועד החדש, היה שיקום בית הכנסת שהתיישן מכבר. אולם, חשובה מכך – העובדה כי עם התחלת פעילותם, הורגשה בעליל התעוררות כללית בחיים הקהילתיים של העיירה.
ר' שמואל פוחצבסקי שעמד בראש הועד החדש, היה גם בעל מנסרה ושותף לתחנת הקמח של ר' אלי קלמנסון, והוא רקם תכניות נרחבות לייזום והקמת מוסדות יהודיים, אלא שפרוץ מלחמת העולם שמה קץ לכל מחשבותיו הנעלות.

לימוד תורה

ישיבות ממש לא היו בוירזביק, הזכרתי, כבר את "תלמוד תורה" אך היו חדרים לרוב, וכן בבתי מדרשים ואף בבתים פרטיים למדו תורה לשמה ויוזכרו כאן שמותיהם של מלמדים שהשקיעו ראשם ורובם, לא חסכו מזמנם ומרצם, כדי להקנות תורה ודעת לילדי ישראל. ר' סני גרין, ר' ישעיהו'לה, ר' זליג, ר' ירמיהו, ר' מלך ור' שלמה'לה. אולם מקום כבוד בכותל המזרח מבין אלה שעשו למען ידעו ילדי ישראל שפת עבר, שמור למורה הדגול, ר' מרדכי ליס. לימים הוקם גם בית ספר "תרבות" בית ספר "מזרחי" ו"בית יעקב" לבנות.
בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה בית ספר עממי- בבחינת חינוך חובה, אולם במשך שנים אחדות למדו בו רק ילדות יהודיות, בעוד שמהבנים נמנע הדבר. אבל כעבור שנים אחדות, החלו גם ילדים ללמוד שם. בית ספר תיכון לא היה בוירזבניק במשך שנים רבות, אך הורים יהודיים לא חסכו כל מאמץ כדי שילדיהם ימשיכו ללמוד ושלחו אותם לגימנזיות בערים אחרות.
והרי אי אלה דוגמאות של אותה מסירות נפש ודאגה עמוקה אצל הורים יהודיים ששלחו בנים למרחקים כדי לקנות דעת.
סלקה ויוסף קליינר וכן אסציה ברנשטיין למדו בגימנזיום היהודי בעיר קילצה. אחותי – פולה גמרה את הגימנזיום בעיר לודז' ואנוכי עם אחותי גוציה היינו בוגרי הגימנזיום היהודי "שוחרי דעת" ברדום. בבית הספר הזה למד גם הלל פרימרמן. בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו כבר בוירזבניק עשרות בוגרי גימנזיום, שלמדו ברדום, פיוטרקוב וסטרכוביץ.

היחסים עם הנוצרים

לרגל אופייה המיוחד של העיירה, על מפעלי התעשייה המרובים שבה, נמנתה רובה של האוכלוסיה הנוצרית על השכבות הפרולטריות, אשר מבחינת השקפתה ושייכותה הפוליטית היתה מקורבת למפלגות הסוציאליסטיות, וזה קבע גם במידה ניכרת את יחסה הסובלני לגבי האוכלוסיה היהודית. החתך התעסוקתי קבע גם עובדה אחרת, היינו, שהעיירה היוותה מרכז שיווק לתוצרת של בתי החרושת והמלאכה, להמוני הכפריים שנהרו אליה, כדי למכור את התוצרת החקלאית ולקנות את המוצרים התעשייתיים.
בנסיבות האלה, היה מצבם הכלכלי של תושבי העיירה בכללם והתושבים היהודים בפרט – טוב למדי, וגם יחסי השכנות הושפעו לא מעט הודות לתנאים האלה.
הנה כי כן, כאשר פרץ המשבר הכלכלי המפורסם, בשנת 1929, הוא פסח על העיירה וכמעט שלא ניכר בה.
תופעה אחרת שראוי בהקשר זה להזכירה היה "הגל העכור" שעבר על מדינת פולין, בעקבות הכרזתו הנודעת של ראש הממשלה הפולני – סקלדקובסקי "ללחוץ מבחינה כלכלית – אדרבא" ("אובשם") ואשר רישומו בוירזבניק היה אפסי, על אף מאמצי האנטישמיים מבחוץ לארגן "חרם" משמרות, וכו'. כל הנסיונות של וירזבניק, אשר שמרו על יחסים לויאליים עם האוכלוסיה היהודית.
היו גם מקרים אופייניים ברקמת היחסים בין היהודים לפולנים בוירזבניק, כמו השמועה שעשתה לה כנפים בין הגויים כי "האל של היהודים" הגיע, כפי שכינו את הרופא.
באותם הימים הקודרים הפכו הרבה פולנים את עורם ונעשו למשתפי פעולה ומשרתי השטן. ולא עוד, אלא שבגמר המלחמה לאחר תבוסת הנאצים, כאשר קומץ היהודים שנותרו לפליטה חזרו לבתיהם, קמו עליהם בחמת רצח ובהתנפלות בוגדנית. רצחו 11 יהודים – גברים, נשים וטף. השאר מלטו נפשם בבריחה, כל עוד נשמתם באפם.
התנהגותם הנפשעת של הרוצחים הפולניים האלה – כבר לאחר השואה הנוראה – ששפכו דמי נקיים בימי שלום, תיזכר לדראון עולם והקרבנות שנפלו בידי זדים ייזכרו לעד – הי"ד

נס עלילת הדם

הורי סבתי שרה אשת ר' מרדכי דוד קורנווסר ז"ל ר' נטע קריסטל ומשפחתו ז"ל היו בעלי חוות מלינק ע"י ברודס והיו ידועים כמכניסי אורחים. רבים התארחו וקיבלו ארוחות ביד רחבה ומקום לינה, וכן גם מתנת יד כצידה לדרך.
בליל פסח אחד כשמהשפחה וכמה עשרות אורחים הסבו לליל הסדר והסבתא ניגשה לשדה להוציא ה"קיטל" שחסידים ויחידי סגולה היו נוהגים ללבוש בליל הסדר חשכו עיניה. בתוך השדה הייתה מונחת גוויית פגר של שייגץ, צעיר. בחוץ הורגשה תכונה רבה והמתח בבית עלה לאין שיעור. הסבתא מיהרה להראות זאת לסבא והוא ציווה להחזיק סוד ולא לספר לא לבני הבית ולא לאורחים כדי למנוע בהלה. בחשאי ובמהירות ניגשו להסתיר את הפגר. אך כיצד מסתירים כשבכל רגע עלולים להופיע שונאי ישראל ולדפוק בדלת.
ובכן, ללא שהיות הכניסו את הפגר לתוך סיר גדול בו בישלו דלעת עבור האורחים הרבים והסבא והסבתא התיישבו ליד השולחן הערוך. אולם, הסבא ציווה, כי אם ידפקו על הדלת לא לפתוח אותה. וכך קידשו על היין ובשמחה רבה ובקול רם אמרו את ההגדה וסיפרו על נס יציאת מצרים.
באמצע אמירת ההגדה נשמעו דפיקות חזקות בדלת, אבל כולם המשיכו באמירת ההגדה בקול והתעלמו כליל מהדפיקות. לאחר שהדפיקות גברו נשמעו לפתע קריאות ודפיקות חזקות ולכשנפתחה הדלת פרצו פנימה אנשי המשטרה עם מלוויהם והתחילו לערוך חיפוש. חיפשו בכל הדירה עד שהגיעו לשדה האמורה איפה שפיללו למצוא את קרבן העלילה שלהם. אולם השדה היתה ריקה והם נשארו עומדים ונדהמים פעורי פה, וכך יצאו בבושת פנים, לאחר שנכשלה מזימתם זו, וגם ביקשו את סליחתם על שהפריעו להם בעריכת הסדר בליל הפסח.

אגודת "מכבי"

היתה לי הזכות הגדולה לעמוד ליד עריסתה של אגודת "מכבי" בוירזבניק, אותו מוקד ומרכז משיכה לבני הנוער היהודי בעיירתנו, לפורקן המרץ והלהט הנעורים שלו. הצטרפתי לאגודה בשנת 1932 והייתי למעשה בין המייסדים שלה.
לכאורה, היתה מעין סתירה בין דרכי אל "מכבי" לבין השתייכותי ל"ליגה למען א"י העובדת", מיסודה של תנועת "גורדוניה". אולם הנסיבות המיוחדות של המקום – הן, שקבעו את העובדה הזאת, באשר אגודת "מכבי" היוותה באותם הימים אתגר בעיני הנוער היהודי בוירזבניק – גם לאותן השכבות שנמנו על המעמד הפועלי – שלא מצאו את שדה התעניינותם במסגרות פעילותם והשתייכותם הציבורית. מלבד זה, הבשילו התנאים כדי להעמיד מול הפעילות הספורטיבית של הגויים את זו של היהודים, ובדמותה של אגודת "מכבי" נמצא "המשקל שכנגד" במגמה הזאת.

כל התחלה קשה
התחלנו מקטנות, גם בשל חוסר אמצעים, והן מפני שהיינו עדיין חסרי ניסיון.
תחילה עסקנו באיסוף כספים לרכישת תלבושת לקבוצת הכדורגל, כיוון שסממן חיצוני זה המחיש במידה רבה את היותה של האגודה לגוף של ממש. לימים, שכרנו חדר אצל הסבא של האחים שיינר (הנמצאים כעת בארץ), אשר הפך למעין מועדון ספורטיבי ותרבותי כאחד.
תנועת היהודי בוירזבניק ראה במועדון הזה "בית ועד" והיו מתכנסים בו בערבים, כדי לבלות את שעות הפנאי שלהם. כאמור, התרכזו במועדון לא רק פעולות ספורטיביות, אלא גם חברתיות. היה מצוי בו שולחן פינג פונג ורבים היו משחקים ומתאמנים על השולחן הזה, הגם שלכלל התחרויות בענף זה לא הגענו.
ובמישור התרבותי – היו חברי המועדון נוטלים חבל פעיל במבצעים ציבוריים שונים, שאורגנו על ידי ההסתדרות הציונית כגון: "יום הסרט" שהכנסתו היא קודש לקרן הקיימת. הוא הדין במסיבות חגיגיות, נשפים וכו'.
מבין המייסדים האחרים של האגודה, זכורים לי: אברהם גולדשטיין, חנן רובינשטיין, אליהו ארליכזון, שהיה גם הקפטן של קבוצת הכדורגל ועקיבא בינשטוק.

הכדורגל בראש
כמובן, שגולת הכותרת של כל הפעילות הענפה, היתה הקמת קבוצת הכדורגל, אשר נהנתה מהתעניינות ואהדה מרובה מקרב הציבוריות היהודית בעיירה – וגילתה שהיא גם ראויה לכך.
עם התקדמותה בשדה הישגיה המקצועיים של חבריה, הלכה הקבוצה מחיל לחיל והחלה לקיים תחרויות עם קבוצות יהודיות מעיירות הסביבה. בשלב יותר מאוחר הגיעה לשיא כושרה עם קביעת התחרות בינה לבין הקבוצה המקומית של הגויים – "טור".
זכורני את המשחק הזה, על כל התכונה שנתלוותה אליו, ההתרגשות הכללית שאחזה ביהודי העיירה זמן רב עוד לפני התחרות. וביום התחרות עצמה – נהרו כמובן כולם אל המגרש ועמדו בצפיה מתוחה לתוצאות המשחק. המשחק הזה הסתיים אמנם בהפסדה של קבוצת "מכבי" אבל כפי שזכור לי, היה זה "הפסד בכבוד" אשר לא הותיר אחריו הרגשת תסכול או מרירות.
במרוצת הימים התארגנה קבוצת כדורגל נוספת בעיירתנו בשם "גביזדה" מיסודם של חוגים שמאליים של פועלי ציון (שמאל) אשר הועידו לה להיות כעין גורם מאזן בתחום הפעילות הספורטיבית מבחינת הגוון הפוליטי. מכאן ואילך, הלכו והחריפו היחסים בין שתי הקבוצות האלה וקהל אוהדיהם. כל אחת משתי הקבוצות ניסתה להתעלות על רעותה ולפעמים נוצר אפילו מתח חריף בשל נסיונות "להעביר" שחקנים מקבוצה אחת לשניה.

המכביה
בשנת 1935 עלתה וצפה על פני השטח הבעיה של שיגור נציגים ל"מכביה" הנושא עורר וויכוחים פנימיים וחיצוניים כאחת. ראשית – היה עלינו להסכים על המועמדים שישלחו מטעמנו – ושנית, היינו צריכים להיאבק על מקומנו, בשל מגבלות ייצוגיות. כידוע, נקבע מודד מסויים לפי משקלם של מספר חברים המאורגנים באגודה, לצורך שיגור שליחים או משלחות. ואולם כאשר הדיון נסב על עיירתנו, הסתבר שאין לנו מספיק חברים ואוהדים – ביחד, כדי לקבל "מנדט" אחד אפילו. מאחר שמספר חברינו הגיע רק לכדי 50 איש, מספר שהיה רחוק מהמודד שנקבע, קיבלנו תשובה שלילית לפנייתנו. בהיותי מזכיר האגודה, הייתי מאד פעיל בענין שיגור הנציג ל"מכביה" ולמרות כל מאמצעי הייתי בוודאי מעלה חרס בידי. אולם עזרי בא מעם מקום נוסף עליו בניתי את שידולי המרובים. מלבד פעילותי באגודת "מכבי" עסקתי גם באורח פעיל בתנועת "הליגה למען א"י העובדת" וכעת ניסיתי לשלב את שני המישורים יחד, כדי להגיע לתוצאה המיוחלת. פניתי לאנשל רייס ממנהיגי התנועה "הליגה למען א"י העובדת" בוורשה – ולאחר השתדלויות מרובות מצידו נקבע לי המעמד של "משקיף" במכביה מטעם שני המוסדות ביחד. על סמך החלטה זו, אם כי לא בלי תלאות ומכשולים לרוב, עליתי ארצה. כדרך המדיניות והמנהג באותם הימים – הפכתי את מעמדי מ"משקיף"
ל"עולה חדש" במדינה שבדרך.

Thursday, May 3, 2007

סטאראכוביצה- החיים בגטו וירשבניק

תחילת מלחמת העולם השנייה

בימיה הראשונים של המלחמה, הוציאו רוב היהודים דוכנים לרחוב ומכרו את מרכולתם. החיילים קנו כל דבר הבא ליד ושילמו מחירים טובים. על כל דבר היו אומרים "ביטה שיין – דנקה שיין" (בבקשה ותודה). היה נדמה שהגיעו ימות המשיח, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה שבועות נפוצו שמועות שבמזרח פולין הצבא הגרמני עורך טבח ביהודים בקנה מידה רחב שהעולם טרם ידע כמותו. השמועות שנפוצו היו על מאות הרוגים ולאחר מכן על אלפים ורבבות. ברחוב נוצרה אנדרלמוסיה. בתחילה, אנשים לא האמינו, אך ליתר ביטחון, הנוער החל לברוח לגבול הרוסי כי נדמה היה שזו המדינה שדואגת הכי הרבה ליהודים. בין הבורחים היה גם אבי. היה עליהם לעבור את הנהר בוג. הנהר הזה נקבע בהסכם בין הגרמנים והרוסים כגבול ביניהם.

בעיירה שלנו החלו השלטונות הגרמנים לגזור גזרות חדשות מידי יום ביומו. היינו חייבים לפנות את דירתנו, שהייתה ממוקמת ברחוב שלא היה שייך לגטו היהודי, ולעבור לדירה קטנה יותר. על "הדירה החדשה", אני מעדיף שלא לדבר. אנו כבר עשר נפשות כולל אחותי, בעלה ושני ילדיה. ברחובות העיירה היו הגרמנים מבצעים מידי יום מצוד על היהודים לכל מיני עבודות בזויות, כמו ניקוי בתי שימוש ופתיחת סתימות בביוב המרכזי. בחורף, העבודה החשובה עבורם הייתה פינוי שלג מפסי הרכבת. משימה זו דרשה כוח אדם רב. וועד יהודי העיירה הגיע להסדר עם הגרמנים על מספר היהודים הדרושים להם, ועל כך שיתייצבו בעצמם לעבודה. מטרת ההסכם הייתה למנוע את המצוד משום שבעת המצוד היו הגרמנים מכים, מורטים זקנים, מפחידים ומבזים.

אזכיר כאן כמה מהמקרים.

במקום לא רחוק מהמרכז, על יד תחנת הרכבת הייתה שלולית בוץ גדולה. נהג משאית גרמני שהיה צריך לעבור במקום עם משאיתו הגדולה עמוסת הפחם, חשש שהגלגלים ישקעו בתוך הבוץ. יעץ לו חברו: בוא נפרוס לאורך השלולית שתי שורות של יהודים כשפניהם כלפי מטה ונעבור מעליהם". הם לא חשבו אף רגע ומיד ציוו על היהודים לשכב בתוך הבוץ אחד ליד השני כשפניהם כלפי מטה, בשתי שורות. הנהג התניע את המשאית, לחץ על דוושת הגז והמשאית זינקה ממקומה והתקרבה אל שורות היהודים. ברגע האחרון פנה הנהג הצידה, עקף את הקורבנות ועבר בתוך הבוץ בלי בעיות.
במקרה אחר, ציוו היהודים להניח את המטאטאים על הכתף, לצעוק שמאל-ימין ולשיר את ההמנון הפולני. כך הפחידו אותנו ובזו לנו עד אין קץ. כדי למנוע מעשים אלו, הכין הוועד היהודי רשימה של כל הגברים היהודים שבעיירה,חילק אותם לקבוצות ובכל יום התייצבה קבוצה אחרת בפני הגרמנים. בדרך כלל התייצבו אותם היהודים בכל יום. אלו היו בדרך כלל מעוטי היכולת על-מנת שאלו יחליפו אותם בעבודה. בצורה זו, התחמקו גם מנחת זרועם של הגרמנים ומהביזיונות החוזרים והנשנים. גובה התשלום היה שווה ערך לק"ג לחם ליום עבודה.
העובדים האלה היו צריכים להיות מעל גיל שמונה-עשרה. בביתנו, רק גיסי חצה את גיל שמונה-עשרה. כשאימי נזכרה שאני כלל לא רשום בעיריה היות ונולדתי בבית, הלכה לעיריה והצהירה כי נולדתי בתאריך המקנה לי זכות לעבוד, מבלי להתחשב שבאופן אוטומטי אני נכנס לרשימת חייבי ההתייצבות. וכך, ששני אנשים עבדו, הוקלה במקצת המצוקה.

עזרה הדדית

למרות כל הצרות שגרמו לנו השלטונות הנאציים, תושבי העיירה היהודים שמרו עדיין על כבוד האדם. הייתה עזרה הדדית. בין תושבי העיירה היו זוג אנשים חשוכי ילדים ששם משפחתם היה לרמן. אנשים נפלאים היו ובעלי רצון לעזור לזולת. מהכספים שחסכו לפני המלחמה החליטו להקים מטבח ציבורי למען הנצרכים. במטבח זה בישלו מיני מרקים ולכל מנת מרק הוסיפו פרוסת לחם. הם הכריזו כי כל המעונין בעזרה יביא מהוועד הציבורי כרטיס בו יהיה רשום מספר הנפשות שהמשפחה מונה. בתחילה, איש מהתושבים לא התייצב לקבלת העזרה. אנשים התביישו לקבל עזרה סוציאלית.כל אחד רצה לשמור על כבודו. בין כל אלה הייתה גם אימי. כשהיא התייעצה עם שכנתה לאהל'ה אם-כל-חי, ענתה לה זו: "מה ומי כבוד. לך יש מספיק כבוד, תזכי לכבוד כשתצילי את ילדייך. לכי מיד והביאי מעט אוכל לילדים!" עצה זו הייתה מקובלת על אימי יותר מאשר עצתו של גדול הרבנים. היא ציידה מיד את נציג המשפחה, הרי זה בנימין, בסיר בעל שתי ידיות וצירפה את מוישהל'ה לעזרה. כשהגיעו למטבח הציבורי לא היה שם איש מלבדם. עובדי המטבח, אשר היו מתנדבים, מילאו את הסיר כמעט במלואו, הוסיפו מספר פרוסות לחם ואמרו להם: "בואו גם מחר." תוך זמן קצר לאחר שעזבו את המקום, ניצב תור ארוך של אנשים עם כלים בידיהם. מתברר, שהאנשים התחבאו בקרבת מקום והסתכלו מי הם האנשים שיבואו לקבל מזון. כשראו את אחיי, איפשרו לעצמם לגשת ולקבל עזרה.


מצעדי הנוכחות

ברחוב נראו מעט מאוד אנשים. גם בגלל שתש-כוחם להלך וגם בגלל הפחד שהטילו הגרמנים על הציבור היהודי. יהודים בעלי זקן קשרו מטפחת על פניהם על-מנת להסתיר את הזקן, בטענה שיש להם כאב שיניים.

הגרמנים ניצלו היטב את תחושת הפחד בקרב היהודים. הם צעדו מידי יום דרך רחובות העיירה כדי להוכיח נוכחות ושליטה. המצעד היה מלווה בקול שירה רמה ובשעטות המגפיים על הכביש הסלול אבנים. התיאום בין החיילים היה מדויק ומצמרר. זה נשמע כאילו חייל בודד צועד ברחוב. תוכן השירה היה – "אנחנו הוא הכוח והעולם כולו חייב להיות שלנו". גילם של החיילים היה קרוב לשישים ואף מעבר לכך. זה היה אמנם חיל הקשישים שלהם, אולם המורא שהם הטילו עלינו בצעדתם עדיין זכור לי. בסיום הצעדה הם התפזרו באופן חופשי בכל העיירה על מנת לחפש קורבנות.

פעם אחת, אספו מספר יהודים שמטפחות על פניהם, פנו לאחד מהם ושאלוהו: "למה מטפחת על פניך?" השיב: "שיני כואבות." שאל הגרמני: "איזו שן כואבת?" כשהצביע היהודי על השן. הוציא הנאצי מהכיס פלאייר (סוג של צבת) ואמר: "אני רופא שיניים,
אני אטפל בך." הוא הכניס את הפלאייר לפיו של הקורבן ובאיטיות רבה עקר לו שתי שיניים יחד. ככל שזעקותיו של הקורבן היו רמות יותר, כן גבר סיפוקו של המנוול. "עכשיו תוכל להוריד את המטפחת." כששאל את הקורבן השני לפשר המטפחת, הוא למד מהראשון וענה כי קר לו בפנים. הגרמני ציווה עליו להוריד את המטפחת, אז סטר לו על שתי לחייו ושאל: "ועכשיו?" ענה היהודי: "חם לי מאוד. "היהודי השלישי הוריד מיד את המטפחת ועל השאלה למה יש לך זקן? ענה: "אין לי סכין גילוח." הקלגס הנאצי השיב: "אני במקרה גם גלב." הוציא מכיסו תער ואמר: "בוא ואגלח אותך." לא אתאר כיצד התבצע הגילוח, רק אומר כי לאחר הגילוח הזה לעולם לא צמח זקן על פניו של הקורבן האומלל, כי פניו הושחתו ללא הכר.
כך עברו מאחד לשני. לאחד מרטו עם פינצטה שערה אחר שערה, לשני מרטו בצבת או בפלאייר. לעתים אף הציתו את הזקן בגפרור או בסיגריה בוערת. במקרה הטוב גזזו את הזקנים במספריים והשאירו את הזקן בצורת זקן תיש או קוף. להתעללות לא היה גבול. כל אחד מהקלגסים תר אחר שיטות עינוי מקוריות ומכאיבות יותר. כל זה היה להם כקינוח לאחר הצעדה המפחידה. הדבר חזר על עצמו יום-יום.
באותה שעה, שעת המצעד, הסתתרו היהודים בעליות הגג או במרתפים עד שעברה שעת הפחד.לאחר מכן, אנשים החלו לצאת ממחבואם והמשיכו בשגרת יומם האומללה.


תליית 16 הפולנים

בנוסף למצעדי הנוכחות והתעללויות יומיומיות ביהודים, קיימו הגרמנים גם פטרולים זוגיים. הם היו חמושים ברובים מכודנים, על ראשם חבשו קסדות מאיימות, ולרגליהם נעלו מגפיים מפורזלים בפרסות ומסמרי פלדה. צעדיהם של כל זוג גרמנים היו מתואמים, ונשמע כאילו צועד חייל אחד. נקישות הפרסות והמסמרים הדהדו למרחקים. זוגות כאלה היו מפוזרים בכל העיירה בערבים ובחצות הלילה, באזור היהודי ובאזור הנוצרי.
ערב אחד בין ערביים, עבר זוג כזה ליד חצר בה גרו פולנים. לפתע נורו מחצר זו מספר יריות ופגעו באחד מהפטרולים. הגרמני התמוטט במקום ומת. השני הזעיק פטרולים מהסביבה על-ידי יריות באוויר. הם נכנסו לחצר, הוציאו חמישה עשר פולנים ונערה אחת כבת שמונה עשרה, קשרו אותם והזעיקו משאית. הם נלקחו למטה ה-SS. במשך מספר ימים חקרו ועינו אותם עינויים קשים.
באותו הזמן הקימו בכיכר השוק במה ענקית. איש מהציבור לא ידע לשם מה הוקמה הבמה. בשבת בלילה הציבו עליה שישה עשר עמודי תלייה. אז כבר התברר הכול. ביום ראשון בשעה אחת-עשרה, אחרי התפילה בכנסייה הנוצרית, היפנו הגרמנים את כל המתפללים מהכנסייה אל כיכר השוק. הכיכר הייתה מוקפת במאות חיילים מצויידים בטנקים, להביורים, מכונות ירייה ועוד כלי משחית שונים. בעוד כולם ממתינים בדריכות, התקרבה משאית סגורה לכיוון הבמה. הפתח האחורי של המשאית נפתח, וקפצו ממנה שמונה דמויות מפחידות ששק שחור מכסה את ראשם ופלג גופם העליון. באזור העיניים היו חורים לראייה וכן היו פתחי נשימה ליד האף והפה. חורים גדולים יותר היו באזור הזרועות דרכם יצאו הידיים. הדמויות היו מפחידות, כמו מלאכי המוות. היו אלה התליינים.
הם הורידו את הנידונים למוות מהמשאית אחד אחד, כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות על-מנת שלא יוכלו לדעת את שמצפה להם. אט-אט העלו אותם במדרגות אל הבמה והעמידו כל אחד מהם תחת לולאה. בהינתן הפקודה כרכו את הלולאה על צווארם והידקו אותה. רק אז הבינו הנדונים את מצבם. הם החלו לצעוק ולהיאבק, ולהשמיע סיסמאות לאומיות, אולם ללא הועיל. בבת אחת נשמטה רצפת הבמה תחת רגליהם והגופות החלו להתנדנד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. עוד קפיצה ועוד פרפור והגופות נשארו תלויות וראשיהן נטויים.

מסביב לכיכר עמדו רק פולנים. היהודים פחדו להתקרב, ובכל זאת כל אחד מהם תפס עמדה. חלקם הציצו דרך חריר של חלון או של עליית גג, ממנו היה אפשר לצפות במתרחש. אני עצמי עמדתי ברחוב, במרחק מה מהמקום, וראיתי את כל הזוועה הזו.

הפולנים עמדו מחושמלים. די היה שאחד מהם יצעק "הורא" (קריאת קרב) וכל האלפים היו מתפרצים כמו הר-געש. אבל זה לא קרה כנראה שמצעדי ההפחדה היומיים פעלו. ניתנה פקודה לקהל להתפזר . הקהל ציית מייד. זו הייתה השיטה בה השתמשו הגרמנים לעתים קרובות. הגוויות המשיכו להתנדנד במשך כל אותו יום ראשון ובלילה נעלמו יחד עם המבנה כולו. המבנה היה נייד ומתפרק, וניתן היה להקימו בכל גודל ובכל מקום שנדרש.


שריפת בתי הכנסת והמוסדות והקהילתיים

כפי שציינתי קודם, בעיירתנו היו כל המוסדות היהודיים: בתי כנסת, תלמוד תורה, בית יעקב עבור הבנות, בתי ספר ציוניים וכן מועדונים לנוער, כמו "בית"ר" ו"החלוץ". היו גם מוסדות שירות כמו "המקווה", "המשחטה" ולהבדיל חברה קדישא ובית קברות.

על כל המוסדות האלה היה ממונה הוועד היהודי המכונה "גמיננע" (ראשי הקהילה). הוועד נבחר מידי פעם על-ידי בחירות של הציבור ופעל בהתנדבות, אולם היו יהודים כמו רבנים, מורים ושוחטים, שהעבודה במוסדות אלו הייתה פרנסתם. רוב המוסדות התרכזו ברחוב "ניסקה". בניין תלמוד התורה היה בעל שלוש קומות והיו בו כיתות לימוד. בקומה הראשונה למדו הילדים הקטנים, קריאה בלבד. בקומה השנייה למדו כבר חומש ורש"י ובקומה השלישית, היה רבי זליג מלמד גמרא ותוספות. בקומה זו שכנו גם משרדי הקהילה.פה התקיימו ישיבות הוועד שהחליט על דברים שנוגעים לחיי היומיום של הקהילה. בנין זה ובניינים נוספים בסביבה היו בנויים מעץ. בסמוך לבניינים אלה, עמד בית הכנסת הגדול. היה זה בית תפילה דל ופשוט. לא היו בו שום סמלים המשרים קדושה במקום, פרט לארון קודש ועליו פרוכת רקומה באותיות זהב, ובמה שעמדה באמצע האולם, עליה היו מניחים את ספר התורה וקוראים בו. בין ההחלטות שהחליט הוועד, הייתה גם ההחלטה לשפץ את בית הכנסת הגדול. תיכננו את הכול מחדש, ייצרו רהיטים חדשים והחליפו את מתקן נטילת הידיים. אך עדיין הייתה חסרה קדושה במקום. או אז החליט הוועד להביא צבע מעיר אחרת. בנוסף לעבודתו כצבע, היה הוא אמן ביודאיקה. כשראה את המקום, אמר: "על מנת לשוות למקום כבוד וקדושה אני צריך לעבוד פה שנתיים לפחות. ולכן, אני צריך להביא לכאן את כל משפחתי." הוא פרש לפניהם תוכנית שלמה. אנשי הוועד החליטו להביאו יחד עם משפחתו, לדאוג לו למגורים ולהעסיקו כמה שרק ירצה. את הדברים האלה שמעתי מבנו של אותו צבע-אמן כשפגשתיו בארץ.
העסקה הושלמה. הצבע עשה דברי אמנות שאני זוכרם בבהירות עד היום. הוא אייר על הקיר דף תפילה, בו כתוב בכתב יד ובאותיות זהב הפרק – " שיר המעלות, ממעמקים קראתיך יה". משני צידי הדף ניצבו אריות על שתי רגליהם האחוריות וברגליהם הקדמיות החזיקו את הדף. מבטיהם של האריות עקבו אחר המתבוננים בהם לכל כיוון אליו פנו. דף נוסף היה ועליו התנוססה קריאת "שמע ישראל" מעוטרת במלאכים. דף אחר ובו הפסוק "זוכרנו לחיים מלך חיים חפץ...." מעוטר ביונים. על כל הקירות מסביב היו רשומים דברי תפילה מעוטרים בציורים. בסוף קיבלנו בית כנסת לתפארת. בשבתות בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם אנשים שלא שמרו על כל תרי"ג המצוות היו גאים בו. בית הכנסת הפך לגאוות הקהילה.
והנה באחד הלילות, הועלו באש בית הכנסת על תכולתו וחפצי האומנות שבו וכל שאר מבני הקהילה שסביבו נשרפו ללא זכר.
קשה היה לתאר את תחושת העלבון הצורב שהשתלטה על ליבותיהם של היהודים. תחושה זו נושאים אנו עוד היום
לפי סיפרו של יחיאל שרפר: דפי עד.

Tuesday, May 1, 2007

וירשבניק-סטאראכוביצה -מחנות העבודה

ב- 16 אוקטובר 1942 בשעות הבוקר, כל היהודים הצטוו להתייצב בשוק. התברר שבאותו בוקר התחיל חיסול הגטו. זו הייתה גם "מתנת" יום הולדת התשע עשרה שלי שקבלתי מהגרמנים, יימח שמם. יצאנו החוצה ומצאנו כבר יותר מחצי שטח השוק מלא באנשים. האנשים עמדו בחמישיות, גם אנחנו הצטרפנו אליהם, מזג האוויר היה יפה וכך עמדנו לאורך ולרוחב שטח השוק.

תוך חצי שעה שטח השוק היה מלא אדם. במעברים הסתובבו חיילים מיחידות שונות, בעיקר שוצפוליצי Schutzpolizei וגסטאפו Gestapo. אנחנו היינו ארבעה: אימי חנה, אחותי בלה, אחי הרשעק ואנוכי.

העמידה נמשכה כמעט כל היום, קראו לכל מיני אנשים בשמות או הכריזו מפעם לפעם שאנשים שעובדים במקומות עבודה מסוימים יצאו מהשורות. כל הזמן הייתה תנועה החוצה לכוון הגרמנים.

זה המקום לציין שלפני חיסול הגטו שמענו שיש מסחר בחיי אדם, הכוונה אנשים שלמו כסף בכדי שיתקבלו לכל מיני מקומות עבודה אמיתיים או פיקטיביים ובצורה זו ינצלו מהחיסול, האנשים שקראו להם בשמות השתייכו לקבוצות אלה. ההבטחה שניתנה לנו בארבייטס אמט Arbeitsamt (משרד-תעסוקה), שמשפחות שמישהו מהם עובד בבתי חרושת השייכים לממשל הגרמני ינצלו, לא קוימה.

לפני חיסול הגטו מפקד השוצפוליצי (משטרה) אמר לאחי שביום החיסול הוא יהיה במקום וידאג למשפחתו. במחנה נודע לנו שהוא אחראי על מקום העבודה החדש במנסרה שהוקמה ביום החיסול. יתכן שהוא התכוון לזה, הבעיה הייתה שכל אדם בעיר, היה עסוק במחשבה איך להציל את חייו, ואנחנו חשבנו להיפך, איך ללכת כולנו ביחד לדרכינו האחרונה. זאת הייתה הסיבה שאחי לא פנה אליו.

כשהקריאות התגברו, אמי נשקה לי במצח, דחפה אותי מהשורה החוצה ואמרה "אתה עוד צעיר וצריך לחיות". מחוץ לשורה כבר לא יכולתי לעשות כלום, כי הגרמנים דחפו אותי הלאה. כך הגעתי לשטח בו אספו את האנשים ושם צורפתי לשורה של אנשים שעבדו בבתי החרושת "הרמן גרינג וורקה".


אחותי בלה טאוב נספתה בטרבלינקה
My sister Bela Taub perished in Treblinka

אימי חנה טאוב לבית אדלר נספתה בטרבלינקה
Mother Chana Taub ne'e Adler perished in Treblinka


זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואת אחותי בחיים.

מפעם לפעם כשהתאספו מספר אנשים מסוים הובילו אותם למחנה. כך הגיעה תורנו. לא ידענו לאן מובילים אותנו. אחרי הליכה של כשעה ראיתי שמובילים אותנו למטווח. כמובן שגם הדרך וגם המקום היו מוכרים לי. כשהגענו נתנו לנו להסתובב חפשי בשטח על יד קיר הבטון שלידו היו עושים מסדרים לחיילים. אף אחד לא דאג לנו לאוכל או לשתיה.

לפנות ערב הגיע אחי הרשעק. לא הספקתי להיות איתו הרבה זמן כי מיד קראו לי להתייצב. אחי הספיק לספר לי שאחרי שעזבתי, עבר בין השורות מפקד הגסטפו וכשראה אותו אמר "אתה, החשמלאי שלי עוד נמצא כאן? צא". אחי השיב שהוא רוצה ללכת עם אמו ואחותו, אז הוציא מפקד הגסטפו האקדח ואמר לו, "או שאתה יוצא, או שאני יורה בך". היות ואחי ראה שהוא מתכוון לכך ברצינות, הוא יצא מהשורה בכדי למנוע שייהרג לעיני אימי וכך הגיע למטווח.

התייצבתי במקום שהכריזו עליו ושם עמדו כבר יהודים שעבדו בבית החרושת לייצור שמוט. אחרי שספרו אותנו, העמידו אותנו בחמישיות ויצאנו בלווית אוקראינים לדרך. האוקראינים הביאו אותנו לבית החרושת ומיד התחלנו בעבודה. לכל מכונה שהאדם אשר הפעיל אותה לא הגיע, בחרו באדם אחר. כשהתברר להם שהאדם שהיה מערבב חומר גלם היה חסר, שאלו מי מאיתנו מכיר את העבודה? יצאתי ואמרתי שהעבודה מוכרת לי כי לפעמים הייתי עוזר לו. נתנו לי את מקוצצת, רשימת ההזמנות ושלושה אנשים עם מריצות לעזרה ואמרו לי להתחיל בעבודה.

כתבתי כבר שבמשך הזמן הכרתי את כל העבודות בבית החרושת, עבודה זו הייתה הכי חשובה והיה צריך לבצע אותה באחריות כי ערבוב חומרי הגלם קבע את טיב השמוט1). נוסף לזאת זו הייתה עבודה פיזית קלה (זאת הייתה הסיבה העיקרית שרציתי בה).

האמת, הכרתי את העבודה רק מראייה. היא התנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר. לכל סוג של חומר גלם הייתה המחיצה שלו, הייתי צריך להורות לעוזרי מאיזה מחיצה כמה מריצות להביא לי ולפרוס על הרצפה. אני הייתי עם האת המקוצצת מיישר את תכולת כל מריצה ששפכו אחת על השנייה. אחרי "שהשולחן" (כך קראו למקום בו מערבבים החומר) היה מוכן, הייתי קורא לעוזרי שיערבבו את החומר. בעצם הערבוב היה דומה לערבוב בטון שעושים בידיים. אותם האנשים היו לוקחים את החומר המעורבב למכונת העירבול. עבדתי כך כל הלילה ולמחרת היום כי לא היו להם אנשים להחלפה.

כל הזמן הזה מרגע עזיבתנו את הבית ועד לפנות ערב של היום השני לא בא אוכל לפינו. לפנות ערב הביאו אדם שיחליף אותי, ואת האחרים שעבדו אתי 24 שעות ללא הפסקה. אספו אותנו ושוב אוקראינים הובילו אותנו הפעם למחנה. פחדתי שנהיה חייבים לעשות את כל הדרך הארוכה למטווח, אבל התברר שבנו מחנה נוסף לא כל כך רחוק ממקום העבודה, בערך מרחק של קילומטר. למחנה זה קראו מאיובקה.

הוכנסתי עם עוד אנשים לאחד הצריפים. בכניסה עמד הממונה על הצריף והוא אמר לנו לתפוס מקומות בדרגשים ושהמקום שכל אחד יבחר ישמש אותו דרך קבע. היו אלו דרגשים בשלוש קומות, מחוזקים מסביב לקירות הצריף ודרגש נוסף כפול עמד באמצע. הם היו מחולקים עם לוחות עץ כל חלק ל10- אנשים, על הדרגשים היה מפוזר קש. בחרתי לי מקום בקומה העליונה.

היינו עיפים ורעבים. אמרו לנו שאפשר לקבל אוכל והלכנו למטבח, לא הספקנו לגמור א ת האוכל ונפלנו על הדרגשים כמו מתים. אחרי שהצלחתי להירדם התעוררתי בבהלה - אני לא בטוח האם בגלל קולות הבכי פה ושם או בגלל היומיים האחרונים. הרגשתי נורא, לבד מחוץ לבית, פעם ראשונה בחיים במחנה סגור, גדר תיל מסביב, ללא קרובים. לא ידעתי מה יהיה עם אחי הרשעק, לאן ישלחו אותו? הוא לא עבד קודם בבית החרושת.

בקשר לאימי ואחותי שערתי מה יקרה או כבר קרה להן, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת העבירו אותן לאיזשהו מחנה עבודה. היה כמובן נוח לחשוב ככה. כי אילולא המחשבה שהן נמצאות באיזשהו מקום אפשר היה רק להשתגע. הלילה הראשון עבר איכשהו, כי העיפות בסוף הרדימה אותי.

למחרת כשאספו אותנו ליציאה לעבודה פגשתי נשים שיצאו לשק"מ הגרמני לעבוד בסריגת דברי צמר. אמרתי לעצמי שהן מצאו מקום במחנה העבודה תמורת כסף אך אחותי למרות הידע שלה איננה. בימים הבאים פגשתי כל מיני גברים ונשים שהגיעו לכל מיני תפקידים תמורת תשלום. המיוחסים שבהם בכלל לא יצאו לעבודה ולא עשו כלום. האחרים עבדו במטבח או בכל מיני מקומות בתוך המחנה. ניהול המחנה היה בידי אנשי היודנרט מוויערזבניק Wierzbnik.

בבוקר בהגיענו לשער המחנה חיכו אוקראינים לשם הובלת האנשים לבתי החרושת. יצאנו לדרך כשמשני הצדדים ומאחורינו צעדו האוקראינים עם נשק דרוך. כך בעצם עד סוף המלחמה, לא יצאתי לבד מגבולות המחנות או מבתי החרושת, תמיד עם ליווי.

בהגיענו לבית החרושת הלכתי למקום עבודתי מהיום הקודם והתברר שמקום זה היה תפוס על ידי מישהו אחר. מנהל העבודה היה בחור צעיר שלפני החיסול היה "חברי" כך הוא היה אומר וכך חשבתי, כי עבדנו יד ביד באקספדיציה. טעותי התבררה מיד כשנגשתי אליו ודרשתי את מקומי מאתמול, הוא הוציא מאיזה מקום שוט, לא שמתי לב מאיפה, והוריד עלי כמה מכות, "אתה תגיד לי למי לתת איזה סוג של עבודה? אני הקובע כאן, אם יש לך כסף אז אפשר לדבר. אני מקווה שלטובתך תשכח שראית אותי אי פעם".

יותר מאוחר נודע לי שהאדם שהחליף אותי שילם לו סכום נכבד. לי בתוספת למכות נתן את העבודה הכי קשה במפעל, לעבוד על יד המערבל.

את התערובת הביאו שלושה אנשים עם מריצות משולחן התערובת, שפכו אותה על הרצפה בתוך מחיצה קטנה שהייתה על יד המכונה. את כל הכמות הזו היה עלי להעלות לפתח המערבל ולזרוק פנימה עם את, לגובה של יותר משני מטר, במקביל היה צריך לתת למים לזרום בכמות נכונה, בכדי שיצא טיט סמיך מהפתח התחתון לפי סוג התערובת. הייתי כל כך ממורמר, שלא שמתי לב שהמכונה התאמצה והחגורה נפלה. כי כמות המים הייתה קטנה מדי.

לפי ההוראות פניתי לרצען, הוא היה בחור טוב וכנראה לא היה אנטישמי, הוא הסביר לי באותה ההזדמנות את תכונות המכונה ונתן לי חומר למריחה על החגורה מבפנים ("קליפורניה"2)) בכדי למנוע מהחגורה לפול.

כאן המקום להסביר שבית חרושת זה היה ישן מאוד והיה עובד בשיטת הטרנסמיסיה3). זאת אומרת היה מנוע אחד גדול ממדים שעמד בחדר מכונות. על מנוע זה הייתה חגורה ברוחב של כמעט מטר, גלגל הנגדי של אותה החגורה היה מורכב על ציר שעבר לאורך כל בית החרושת. קרוב לגלגל הנגדי היה גלגל נוסף שהחגורה שהייתה עליו הגיעה לקומה השנייה ושם סיבבה ציר שני לאורך הקומה השנייה. כך שמנוע גדול בודד הפעיל את כל בית החרושת. כל מכונה במפעל זה הייתה עומדת מול, מעל, או מתחת לאותם צירים, שהיו מחוברים עליה בעזרת חגורה. כל החגורות היו עשויות עור.

המכונה שלי הייתה גם מחוברת לציר בקומת הקרקע. המרירות והכעס עברו על גדותיהם ולא היה אכפת לי מה יקרה. מרחתי את החגורה בחומר נגד החלקה עם קצת עודף וסגרתי קצת את המים. מספר דקות אחרי שהמכונה התאמצה, החגורה נשרפה בחלקה והמכונה נעצרה. איזו שלווה תפסה אותי. מנהלי העבודה טענו שחיבלתי במכונה בכוונה ושימסרו אותי לגרמנים. הרצען טען שאני חדש ושאין לי עוד תחושה שנלמדת עם הזמן. לפי דעתו אני לא אשם. קיבלו את דעתו ואיימו עלי, במקרה וזה יקרה עוד פעם אני לא אצא מזה כל כך בזול. בינתיים נחתי, עד שהביאו עור חדש להשלמת החגורה והרצען תיקן אותה.

כך עברו מספר ימים. העבודה התנהלה במשמרות, כל משמרת 8 שעות. אחרי מספר ימים התחלתי להרגיש דקירות, או יותר נכון מעין מציצות בכל הגוף. כשחזרתי למחנה התפשטתי לראות מה יש לי ונעשה לי שחור בעיניים, כל החולצה והמכנסיים היו מלאים כינים. אני מסתכל מסביב ואני רואה על כל הדרגשים יושבים אנשים, כולם מחזיקים חלקי לבוש בידיהם ובין שני ציפורני הבוהן מועכים הכינים.

עליתי לדרגש שלי שהיה כאמור בקומה שלישית וגם אני התמסרתי לפעולה זו. כל יום במשך שעות היינו עסוקים בזה כמו בפולחן, עד שהיה נראה שאין יותר כינים, ולמחרת הצטברו עוד יותר כינים. עבודת "קודש" זו נהפכה חלק בלתי נפרד מחיינו כל זמן שהיינו במחנה העבודה.

אחרי זמן מה החליטו לזרוק את התבן ולנקות את הדרגשים משום שחשבו שמשם מגיעים הכינים, אבל זה לא עזר. פעם בכל מספר שבועות, בימי ראשון, היו לוקחים אותנו לבית המרחץ העירוני, הורו לנו להוריד את כל הבגדים, הכניסו אותם לחיטוי, לחום גבוה מאוד ולאדים ובאותו זמן אנחנו היינו מתרחצים. יום או יומיים היינו ללא כינים ואחרי זה הכל חזר. בקיצור הכינים אכלו אותנו חיים.

יותר מאוחר מישהו הביא תרופה, דהיינו מין חגורה מיוחדת. זו הייתה חגורה עשויה מבד מצמר טהור, היו טובלים אותה בכספית מעורבת בביצה, אחרי שהבד היה מתייבש היו לובשים אותה על הצוואר כמו שרשרת פלא ופלא זה אכן עזר. מי שלבש אותה לא היו עליו יותר כינים, זה החזיק כמה שבועות ואז היה צריך לחזור על הטבילה, בעצם לסדר חגורה חדשה. הייתה רק בעיה אחת של מחירה ובודדים יכלו להרשות את זה לעצמם. לי לא הייתה חגורה כזו, כי היא הייתה יקרה ולא היה לי את הכסף, כך שהייתי חייב להמשיך בעבודת "הקודש".

עברו מספר שבועות. עם אחי עוד לא הספקתי ליצור קשר למרות שהיו אנשים במחנה שלנו שעבדו בבית החרושת בו הוא עבד. בפרקים קודמים כתבתי איך השגנו עבודה ופרנסה בגטו, גם במחסני התבואה וגם, מאוחר יותר, בסריגה. כל הדברים האלה צריך לקחת בפרופורציה הנכונה, במקרה הטוב היה אוכל לשם קיום ובמקרה הרע רעב טוטלי. שבעים אף פעם לא היינו.

במחנה המצב לא היה שונה. קיבלנו שתי ארוחות ביום, בבוקר לחם עם חתיכת מרגרינה או כף ריבה. בימי ראשון קבלנו חתיכת נקניק בצהרים או בערב (תלוי באיזה משמרת עבדתי), המרק היה מימי. היה יתרון במחנה, שלא היה צריך לדאוג לאוכל כי ארוחות אלו קיבלנו בכל מקרה וזה היה בטוח. בגטו לא היה ביטחון גם בכך.

כפי שכתבתי כבר, במחנה היו אנשים עם כסף וכך התחיל מסחר בלחם. בדרך מבית החרושת למחנה היו סוחרים פולנים משאירים שקים עם לחם בצד הדרך. הסוחר היהודי שהיה בינינו היה חוטף את השק ועד שהאוקראינים היו תופסים מה קורה, הלחם כבר היה מחולק בין האסירים. הללו כשהיו מעבירים את הלחם למחנה, היו מסתירים את הלחם מתחת לבגדיהם.

עבור העברת הלחם למחנה היו מקבלים פרוסת לחם. את התשלום הזה היו נותנים לאסירים בכל מקרה בין אם הצליחו להכניס לחם למחנה ובין שלא הצליחו והאוקראינים לקחו אותו בשער. את זה עשו בכדי שאסירים יהיו מוכנים לעשות זאת גם בפעמים הבאות. היו מקרים שהצליחו להכניס את כל ככרות הלחם והיו ימים שרק חלק. במחנה הסוחרים היו מוכרים את הכיכרות לסוחרי משנה שהיו מחלקים את הכיכר לששה חלקים ומוכרים למי שהיה לו כסף. את ההזמנות וההתחשבנות בין הסוחרים הפולנים והיהודים, היו עושים בבית החרושת.

פעם פנה אלי אדם דתי שלא הכרתי והציע לי עסקה: הוא יממן סכום של כיכר לחם, ואני אמכור אותו ונתחלק ברווח. הוא אמר לי שהיה אדם מכובד בעירו ולא נאה לו לעמוד במחנה ולסחור בלחם. קיבלתי את ההצעה בשמחה. בניתי לי מעין שולחן מארגז, כך שיהיה לי היכן להניח את הלחם, ואחרי שחילקתי אותו לששה חלקים התחלתי במכירה. זה החזיק מעמד שבוע. כל יום שנינו אכלנו, כל אחד שישית הלחם ותמיד היה כסף לקנית כיכר חדש. היו אפילו ימים שמכרתי שניים ועד שלושה ככרות לחם.

יום אחד בא אלי אותו יהודי בטענות שהעסק לא עסק ושהוא הפסיד אצלי כסף, ולכן הוא רוצה את שארית הכסף שנשאר ולפרק את השותפות. מייד החזרתי לו את הכסף, ואחרי כן הסברתי לו שזה לא נכון. שאלתי אותו, "כל יום אתה אוכל לחם", הוא ענה לי "כן", "אני לא מבקש ממך כסף לקנית כיכר אחרת" הוא שוב ענה "כן", אז שאלתי אותו "אז איך זה מסתדר עם טענותיך?" "כפי שאתה מסביר את זה, נראה שאתה צודק", הוא אמר באדישות. אחרי מספר ימים סיפרו לי בסוד שאדם זה השתגע וזאת על רקע מיני. הביאו לו זונה וזה קצת הרגיע אותו אבל אחרי מספר ימים הוא שוב התחיל להשתולל.

הימים בבית החרושת היו דומים אחד לשני. עברו כבר מספר שבועות וקשר עם אחי טרם הצלחתי ליצור. יום אחד התנפל עלי מנהל העבודה בטענה שאני לא מספיק מהיר בעבודה ונתן לי מכות. מבלי לחשוב על התוצאות, סגרתי קצת את המים. לפני זה מרחתי טוב את החגורה עם "קליפורניה" והכנסתי כמות רצינית מהתערובת למכונה. המכונה התחילה להתאמץ, נאנחה ופתאום שקט, איזה שקט... כל בית החרושת נדם. התברר שהחגורה המרכזית של המנוע הגדול בחדר המכונות נשרפה.

חלק מהאחראים חיפשו את הרצען שלא היה בבית החרושת באותו רגע וחלק אחר התחיל לחפש את הסיבה. זה לא לקח להם הרבה זמן למצוא שאני האשם כי המכונה שלי הייתה כמובן מלאה בתערובת. היו אמנם אנשים שרצו לעזור לי ואמרו שלא יתכן שמכונה בודדת תגרום לשריפת חגורה במנוע הראשי. במהירות הגיעו למסקנה שהיות ומכונה זו מקומה בדיוק מול המנוע, אז כל ההתנגדות עלתה על החגורה שלה. עברתי מספר שלבים של חקירות ומכות שלקחו שעות.השאלות העיקריות היו על הקשרים שלי עם פרטיזנים ודרשו שאמסור להם ממי קבלתי את ההוראה לחבל במכונה.

התוצאה הייתה שבית החרושת לא פעל יותר מ24- שעות, כי לא יכלו להשיג בקלות עור ברוחב כזה לתיקון החגורה. בסוף הובילו אותי למחנה עם ליווי אישי.

לאחר מספר ימים שהסתובבתי במחנה, בתו של מר ליפשטיין שהייתה אשת סגן ראש היודנרט לשעבר ובאותו זמן סגן מפקד המחנה, סידרה לי עבודה במטבח. היא כנראה דיברה עם האנשים הנכונים כי כולם התנהגו איתי יפה. הייתי מקלף תפוחי אדמה ועושה כל מיני עבודות שחורות. אכלתי גזר כמה שרק רציתי ויחסית גם מרק.

מצד שמאל בתו של מר ליפשטיין גברת בירנצוויג עם בתה ואחותה


בהיותי במטבח הכרתי אישה ששמה היה רובינשטיין והיה לה קשר משפחתי למנהל המטבח. אישה זו עבדה בבית החרושת לפגזים, ששם היה אמור לעבוד אחי. כשדיברתי איתה וביקשתי לברר עבורי מידע בקשר לאחי, התברר שהיא עובדת איתו ועוזרת לו בבדיקות טיב של הפגזים. היא מסרה לי שמות של אנשים שעובדים בקרבתם. קשרתי קשר איתם ומצאתי מישהו מהם שהיה מוכן, שאני אתחלף אתו ואלך לבית החרושת, אעבוד אותו יום במקומו והוא יהיה חופשי כל היום במחנה. בצורה זו אוכל לראות את אחי. יכולתי לעשות זאת כי לא הייתי יוצא לעבודה לבית החרושת ובמטבח עבדתי בגלל הפרוטקציה.

הגעתי לבית החרושת עם הקבוצה אבל את אחי לא מצאתי ולא ידעו מה איתו. החלטתי להמשיך למחנה המטווח, לשם כך הצטרכתי לעבוד כל היום בבית החרושת ועם המשמרת להמשיך הלאה. כל אותו יום העברתי פגזים בעגלה ממקום למקום. כמובן הודעתי לאדם שהלכתי במקומו לעבודה דרך האישה, שיישאר עוד יום במחנה. בערב הלכתי עם הקבוצה למחנה במטווח ושם פגשתי את אחי. התברר שהוא לא הרגיש טוב באותו יום והועבר על ידי הרופא לצריף החולים לבדיקות. צריף זה אני בניתי כשעבדתי ביחידה הצבאית, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

למחרת חזרתי לבית החרושת ביחד עם אחי, שוב עבדתי כל היום ואחרי המשמרת חזרתי למחנה שלי. באותה הזדמנות נודע לי ממנו, שזמן די ארוך הוא עבד בבנין שבו עבד לפני חיסול הגטו והרוויח כסף טוב. באותה ההזדמנות הוא נתן לי גם קצת כסף. בינתיים הבניין נגמר כך שהזמנים הטובים עבורו נגמרו. כאמור באותו זמן הוא עבד בהשחזת סדקים בתוך פגזים והיה בודק את טיב הפגזים.

כשבררתי מה מצבי אמרו לי שעתיד להיות לי משפט צבאי ומאשימים אותי בחבלה. אחרי מספר ימים באה קבוצת אוקראינים עם רובים דרוכים למטבח ולקחו אותי למכתש. נאמר לי שהיה משפט וקיבלתי פסק דין מוות שיבוצע על ידי כיתת רובאים. בצד של המחנה היה מכתש שאפשר היה להגיע אליו דרך שער שהיה בגדר התיל כנראה למטרה זו. מאחורי הגדר היה סולם ברזל ארוך מחוזק לקיר עד למטה. (כשהיו מוציאים להורג היו יורדים בסולם זה. צמוד לקיר שעליו היה סולם היה קיר ישר וגבוה מאוד, לפניו היו מעמידים את הנידונים למוות.(

אני זוכר ששמעתי פקודה אש ורעש של רובים, כנראה האוקראינים הכינו הרובים ועמדו ללחוץ על ההדק. לא זכור לי מתי קשרו לי את העיניים. אחרי רגע או פחות נשמעה מלמעלה הפקודה "עצור"! זה היה מפקדם של האוקראינים שעצר אותם. מפקדי המחנה היהודיים קראו לי לעלות למעלה ולחזור למטבח בלי להסביר לי מילה. כך המשכתי לעבוד מספר שבועות רק במטבח. היה מקרה שלאחד העובדים הקבועים במטבח הייתה איזו טענה אלי, הוא אמר בכעס "אתה צריך לא להיות כפוי טובה, האם אתה יודע כמה כסף אנשי הנהלת המחנה שילמו עבור חייך?"

אחרי זה נודע לי שבניירת נרשם שההוצאה להורג בוצעה. כך שמבחינת כל המערכות הגרמניות, כולל בית החרושת לשמוט, לא הייתי קיים יותר. אמרו לי גם שהנהלת המחנה מחפשת דרך איך להחזיר אותי לעבודה. אחרי מספר שבועות אמרו לי שסידרו לי עבודה בבית החרושת לפלדה ולמחרת יצאתי לעבודה.

במחנה עבודה זה לא היו לנו שמות כפי שנהוג בין אנשים רגילים, גם לא היו לנו מספרים כפי שנהגו במחנות הכפייה הנאצים. פשוט ביציאה מהמחנה ספרו את מספר האנשים, כך גם בכניסה. בגלל זה לא הייתה לי בעיה להגיע לבית החרושת לפגזים, או למחנה במטווח וחזרה. בצורה זו יכלו גם לרשום שחוסלתי ואחרי זה להעביר אותי למקום עבודה אחר בו אף אחד לא הכיר אותי אישית.

בבית החרושת לפלדה צורפתי לעובדי האקספדיציה (משלוח - הגרמנים קראו לאקספדיציה פירוק של קרונות רכבת). בבית חרושת זה לא נתנו ליהודים לעבוד בשום עבודה אחרת. תפקידנו היה לפרוק קרונות רכבת בתוך בית החרושת, כל חומר פורק על יד אותו בניין שהיה בו צורך. הקרונות שהגיעו היו עמוסים עם חומרים כגון: פחם, ברזל ישן, דולומיט, שבבי ברזל, פחם קוקס4). בבית חרושת זה היינו גם מקבלים מרק באמצע המשמרת. היות ואסור היה לנו להיכנס לחדר האוכל הכללי, נתנו לנו חדר בצריף למטרה זו. בחורה יהודייה הייתה מביאה לנו את האוכל מהמטבח ומחלקת אותו בחדר האוכל שלנו בצריף.

היות ולא רציתי לוותר על עבודתי במטבח בקשתי ממנהל העבודה בבית החרושת לעבוד רק משמרות לילה. זאת שאוכל ישר מבית החרושת להמשיך את עבודתי שם. רוב האנשים דווקא לא היו מעוניינים לעבוד בלילה כך שלא הייתה בעיה לסדר זאת. מאותו יום עבדתי כ- 20 שעות ביממה וישנתי רק כארבע שעות.

היות והרבה זמן לא יכולתי להחזיק מעמד בצורה זו, חיפשתי דרך איך לנוח יותר. שיטת העבודה הייתה כך, כשהיינו מגיעים לבית החרושת האחראי שלנו היה הולך למשרד לקבל תכנית העבודה לאותו לילה. הוא היה מחלק לכל שני אנשים קרון רכבת לפירוק, ואמר לנו לפני איזה בנין לחכות. כשהיו מגיעים בלילה יותר קרונות או היו מגיעים עוד קרונות באמצע הלילה, הוא היה עובר בין הקרונות בודק מי מהזוגות מסיים את הקרון שלו. כשהיה רואה שזוג מסוים עומד לפני סיום, היה מעביר אותם לקרון הבא. שמתי לב שהיו מספר אנשים שאף פעם לא מגיעים לעבודה הנוספת והחלטתי לנהוג כמוהם. נדברתי עם השותף שלי, שנתחיל לעבוד על האחראי. הבדיקה שלו על מצב העבודה בקרון הייתה על ידי זה שהיה מסתכל דרך דלת הקרון פנימה. ידענו מתי בערך הוא מגיע לביקורת ואז דאגנו שהקרון יראה מהדלת כאילו שיש בו עוד הרבה חומר.

אחרי שהמשיך בדרכו היינו גומרים את העבודה במהירות ומסתלקים. אחר כך התברר שהייתה בעיה הוא הכיר את כל מקומות המחבוא. אבל מצאנו גם לזה פתרון, בזמן הפנוי הייתי מסתובב בבית החרושת לחפש מקומות מסתור שהוא לא ימצא אותנו. זמן פנוי היה כמעט כל לילה, זה היה הזמן מהרגע והיינו מגיעים לבית החרושת ועד שהגיעו הקרונות. הקרונות כמעט תמיד היו מאחרים.

למשל, פעם הכנתי לי מקום מנוחה בסככה מלאה עם חציר. הוצאתי חבילה מהאמצע וכיסיתי את המקום שהייתה בו החבילה עם שתי חבילות ברוחב, זה נראה טבעי ובפנים במקום החבילה הייתי ישן. עד שהוא תפש אותי לקח די הרבה זמן. פעם אחרת שמתי קרש ברוחב אולי של כ- 20 ס"מ. על שתי ערימות לבנים אדומות בגובה של כשלושה מטר. ישנתי במקום זה זמן רב. אבל זה היה גבוה מאוד ומסוכן כי יכולתי ליפול, מקום זה הוא לא מצא לעולם, אבל הפסקתי להשתמש בו, מפחד נפילה תוך כדי שינה. במשך הזמן מצאתי לי עוד מקומות דומים.

יום אחד התעוררתי על דרגש בצריף לא מוכר לי ומסביב על הדרגשים ראיתי אנשים לא מוכרים. לא ידעתי מה קורה איתי. ניסיתי להתרומם אבל כוחי בגד בי, ניסיתי לדבר אבל קולי לא נשמע. נרדמתי חזרה וכך זה קרה מספר פעמים שהתעוררתי ונרדמתי. לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה שם וכמה זמן אני נמצא שם.

הדבר נודע לי במקוטע. שמעתי רעש בצריף ואנשים התחילו לזוז. מישהו הגיע אלי ואמר לי משהו, לא הבנתי את המילים אבל כשהתחילו לסחוב אותי הרגשתי שעלי לשתף פעולה ולצאת מהר מהצריף. איכשהו יצאתי איתו החוצה והוא סחב או עזר לי להיסחב מאחורי צריף לא רחוק משם. יותר מאוחר נודע לי שחליתי בטיפוס ולא ידעתי מה נעשה איתי כי הייתי רוב הזמן בעלפון. כשחליתי, אנשים העבירו אותי מהצריף שלי לצריף שפונה במיוחד לחולי הטיפוס.

מגפת הטיפוס הגיעה למחנה שלנו יותר מאוחר מהמחנה במטווח. בכדי למנוע מה שקרה בחדר החולים במטווח כשאלטהוף מפקד המחנות ירה בכל חולי הטיפוס, או כמעט בכל חולי הטיפוס, כפי שסיפרתי לפני מספר פרקים, אז במקום לרכז את כל החולים בחדר החולים החליטו לרמות אותו ופינו צריף קטן ואספו שם את כל החולים. באותו יום אלטהוף היה אמור להגיע למחנה והם לא רצו להסתכן במקרה וירצה להיכנס לאותו צריף, אי לזאת דאגו שלא ימצא בפנים אף חולה.

אחרי מספר שעות בחוץ החזירו אותנו לצריף. כנראה האוויר בחוץ עזר לי, כי מאותו יום נשארתי כבר רוב הזמן ער. כל יום הייתה מגיעה אלי אישה שהכירה אותי מהמטבח והייתה מביאה לי אוכל שבישלה במיוחד עבורי. נודע לי כמובן יותר מאוחר שעשתה זאת כל זמן מחלתי, אף יותר מזה, היא דאגה במיוחד שאקבל טיפול מסור מהצוות. לא רק שהביאה אוכל גם האכילה אותי עם מרק דליל בעלפוני, בלי שלקחה בחשבון שהיא יכולה להדבק ממני ממחלתי. אני לא זוכר את שמה אבל רואה את דמותה כאילו הייתה כרגע עומדת לפני. בעלה היה או הממונה על המשטרה במחנה או משהו דומה. במקורם הם היו מלודז'. חיפשתי אותם אחרי המלחמה כפי שנהגתי לחפש את כל אלו שבאיזו שהיא צורה עזרו לי, אך לצערי לא מצאתי וגם לא שמעתי עליהם יותר.

על המחנה שלנו שמרו אוקראינים שהיו מתחלפים כל שבוע ביחד עם המפקד שלהם, וזאת כדי שלא יספיקו להתיידד איתנו. בין המפקדים היו טיפוסים שונים, אתייחס לשניים מהם. אחד מהם כשהיה מגיע שבוע התורנות שלו, המחנה היה מתרוקן וכולם היו נעלמים מהשטח ונשארים בצריפים אפילו לא הולכים למטבח לקבל אוכל. הוא היה ממש "קצב" ונהנה מזה. לי כבר הייתה פגישה איתו, זה היה אותו רס"ר שפעם הוריד אותי מהמדרגות של ה"ארבייטס אמט" והראה לי את נחת זרועו.

פעם כשישבתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה נכנס מנהל המטבח מחזיק זוג כפפות סרוגות בידיו וספר לאשתו שכפפות אלו שייכים לאותו רס"ר והוא מבקש שיתקנו אותם. היא בדקה את הכפפות ואמרה שבגלל החורים הגדולים צריך לזרוק אותם. לפי דבריו אותו אוקראיני קיבל כפפות אלו מאמו בפעם האחרונה שראה אותה, אמו נשארה באוקראינה. הוא רוצה לתקן אותן כי רצה שיישאר לו חפץ שמושי למזכרת מאימו.

המנהל סיפר שהאוקראיני הבטיח שבמידה ונעשה את זה, לא רק יפסיק להרביץ הוא גם יעזור לנו ככול יכולתו. מנהל המטבח הספיק כבר להיות בצריף של הנשים הסורגות, בין כל הסורגות הוא לא מצא אחת שיודעת איך לתקן את הכפפות. הוא סיפר גם שהנהלת המחנה הציעה לאוקראיני כפפות חדשות מעור, או כל סוג שיבחר לעצמו אבל הוא רק רצה את הכפפות שאמו סרגה עבורו. שאלתי את המנהל אם הוא בטוח שההבטחה של האוקראיני רצינית, תשובתו הייתה, "מה יש לנו להפסיד". בקשתי שיראה לי את הכפפות. הסתכלתי עליהם וראיתי שני חורים גדולים לא שווים בצורתם בחלק הפנימי של הכפפות, אמרתי לו שאני מוכן לנסות. הנשים שהיו אז במטבח לא הכירו אותי, כי כולם הרימו ראשיהם בתמיהה. "אתה?" כן, אמרתי "תנו לי רק צמר מתאים ומסרגות."

הלכנו לצריף הסורגות וקיבלתי מסרגות, חיפשנו ומצאנו צמר מתאים. תיקנתי את הכפפות. זה לא היה קל, פרט לזה היה הבדל בצבע בין הצמר הישן והחדש, הישנות היו דהויות. לכלכתי את הצמר החדש בחול וכיבסתי, חזרתי על זה מספר פעמים, כשהנשים אמרו שזה בסדר החזיר המנהל את הכפפות לאוקראיני. ואני חייב להודות שהוא קיים את הבטחתו.

לאוקראיני השני קראו "פיורוניה" וזאת כי כל מילה שנייה שלו הייתה "פיורוניה". (פיורוניה, בעברית "רעם", בפולנית משתמשים בה לקללה). הוא היה מסתובב במחנה עם שוט, אבל אף פעם לא ראיתי שהוא השתמש בו. הוא נכנס לצריפים במיוחד לצריפי נשים כאשר אסור היה לו לעשות זאת, היה מרחרח ומסתכל בכל פינה עד שפעם אחד מצא ילד. הוא תפס אותו בידיים והתחיל לעבוד עליו שיגיד לו איפה נמצאים כל הילדים. פחד אחז את כל הנשים במיוחד האמהות בצריף, אבל מה הן יכלו לעשות. כמובן שהילד בגלל הפחד וגם אחרי שקיבל ממנו חתיכת שוקולד סיפר הכל. מסר לו את שמות הילדים ואת מקומות המסתור שלהם.

כל הילדים הוצאו ממחבואם והוא התחיל איתם תרגילי סדר בחצר המחנה. אחרי התרגילים היה מעמיד אותם בשלישיות ומוביל אותם למטבח. צווה עלינו לתת להם אוכל וצעק, "אני מכין לכם צבא יהודי ואתם לא רוצים להאכילם". כך עשה כל יום בשבוע ההוא, ובכל פעם שהיה מגיע לתורנות שלו ועד שנעלם. (ילדים כבר מזמן לא היו קיימים בשביל הגרמנים), הגרמנים לא חשדו שיש עוד ילדים ועוד מתחת לאפם במחנה, הם חשבו שחיסלו את כל הילדים אילו הם היו יודעים שיש ילדים במחנה, אז פרט לזה שהיו מחסלים אותם, גם המבוגרים היו נותנים את הדין.

ילדים אלה לא היו מקבלים אוכל במטבח, האימהות היו מתחלקות איתם עם מזונם הדל ונשים אחרות היו גם עוזרות. אחרי המלחמה הייתי נוסע מפעם לפעם ללודז'. פעם נכנסתי לקהילה היהודית ואת מי פגשתי, ניחשתם את "פיורוניה"... התברר שהוא היה יהודי מחופש לאוקראיני.

במחנה החיים נכנסו למסלולם "הרגיל", אנשים התחילו להתעסק בכל מיני עבודות פרטיות, במה שרק אפשר היה להרוויח. עיקר הפרנסה הייתה לחייטים. הם תפרו בגדים לכל מיני אנשים שיכלו לשלם, הבגדים נתפרו ללא מכונת תפירה, אפילו חליפות נתפרו ביד.

כשהתחיל "הפרוספריטי" (גאות) הזה, התחילו גם שידוכין. במחנה ספרו על אדם דתי שגר במחנה בבית בודד עם בתו, שכתב מכתב אהבה לבתו של הדיין בוויערזבניק. הוא הציע לה לבוא להתגורר איתו אך היא סירבה (הוא היה אדם עשיר בין אלו ששילמו הרבה כסף בכדי להיות במחנה כמה שזכור לי הוא לא עבד כלל). היו מקרים שבחורים פולנים היו "מתאהבים" בבחורות יהודיות ומוציאים אותן מהמחנה, הנהלת המחנה הייתה עוזרת להם בבגדים וכו'. סופם של רובן לא היה טוב, אם היה להן מזל הן חזרו למחנה, אם לא היה להן מזל הן נמסרו לגרמנים על פי רוב על ידי האמהות של הבחורים הפולנים. בודדות ניצלו ועברו את המלחמה.

כתבתי כבר שעבדתי במטבח המחנה, אחרי לילה של עבודה בבית החרושת, הגמול עבור עבודתי היה אכילת גזר ומרק. פעם הייתה לי אי-הבנה עם הממונה על הקלחות5). האי-הבנה הפכה למריבה ואז אמרתי לו, "אם ההתנהגות שלי לא מוצאת חן בעיניך אז לא צריך" ועזבתי את המטבח, כאילו שבלעדי המטבח לא יתקיים. היום אני לא מבין את ההתנהגות הטיפשית שלי, איך יכולתי לעשות את זה, על מי רציתי לאיים, אני לא זוכר אם הספקתי לאכול באותו יום, מה שזכור לי שנכנסתי לצריף, התיישבתי על הדרגש שלי הרגשתי רעב נוראי עד כדי כאב, אמרתי לעצמי, "מה עשיתי איך יכולתי לדבר אליו כך". מחשבות אלו באו מאוחר מדי, לבקש סליחה בכלל לא עלה על דעתי. מה עושים?

ירדתי מהדרגש, יצאתי מהצריף והרגליים הובילו אותי לצד האחורי של בנין המטבח. מתחת לחלון במחסן היו מונחים תפוחי האדמה וגזר. בזמנו עשיתי פתח שאפשר היה להוציא דרכו ירקות. ספרתי לחברי הטובים ולאלה שרציתי לעזור להם, הם היו באים ולוקחים ירקות.

כשהתכופפתי והכנסתי את היד דרך החור עבר מפקד המשמרת האוקראיני עם כלבו. הכלב תפס אותי ומשך אותי אליו. כשהתקרבתי אמר לי המפקד "תפוחי אדמה רצית לגנוב? אני אלמד אותך לגנוב", עניתי לו שאני עובד במטבח ובאתי לבדוק האם יש חור בקיר, כי נעלמים תפוחי אדמה מהמחסן. הוא הוביל אותי לממונה על האספקה מר אדלר. מר אדלר שאל אותו "למה אתה מוביל אותו" המפקד ענה, "תפסתי אותו גונב תפוחי אדמה". מר אדלר ענה לו "מה איתך לא חסר לו תפוחי אדמה במטבח, הן הוא עובד במטבח" האוקראיני נכנס איתנו למטבח פנימה, מולנו עמד הממונה על הקלחות .הממונה קיבל אותי כאילו לא קרה דבר ואני כבר הייתי בהרגשה שעולמי חרב עלי. מה שאני רוצה לומר שעשיתי שטות גמורה כי שם אך שנייה מבדילה בין "שובע" לרעב מוחלט
סיפורו של טאוב-אסיר במחנה העבודה בסטאראחוביצה