סטאראכוביצה- החיים בגטו וירשבניק

תחילת מלחמת העולם השנייה

בימיה הראשונים של המלחמה, הוציאו רוב היהודים דוכנים לרחוב ומכרו את מרכולתם. החיילים קנו כל דבר הבא ליד ושילמו מחירים טובים. על כל דבר היו אומרים "ביטה שיין – דנקה שיין" (בבקשה ותודה). היה נדמה שהגיעו ימות המשיח, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה שבועות נפוצו שמועות שבמזרח פולין הצבא הגרמני עורך טבח ביהודים בקנה מידה רחב שהעולם טרם ידע כמותו. השמועות שנפוצו היו על מאות הרוגים ולאחר מכן על אלפים ורבבות. ברחוב נוצרה אנדרלמוסיה. בתחילה, אנשים לא האמינו, אך ליתר ביטחון, הנוער החל לברוח לגבול הרוסי כי נדמה היה שזו המדינה שדואגת הכי הרבה ליהודים. בין הבורחים היה גם אבי. היה עליהם לעבור את הנהר בוג. הנהר הזה נקבע בהסכם בין הגרמנים והרוסים כגבול ביניהם.

בעיירה שלנו החלו השלטונות הגרמנים לגזור גזרות חדשות מידי יום ביומו. היינו חייבים לפנות את דירתנו, שהייתה ממוקמת ברחוב שלא היה שייך לגטו היהודי, ולעבור לדירה קטנה יותר. על "הדירה החדשה", אני מעדיף שלא לדבר. אנו כבר עשר נפשות כולל אחותי, בעלה ושני ילדיה. ברחובות העיירה היו הגרמנים מבצעים מידי יום מצוד על היהודים לכל מיני עבודות בזויות, כמו ניקוי בתי שימוש ופתיחת סתימות בביוב המרכזי. בחורף, העבודה החשובה עבורם הייתה פינוי שלג מפסי הרכבת. משימה זו דרשה כוח אדם רב. וועד יהודי העיירה הגיע להסדר עם הגרמנים על מספר היהודים הדרושים להם, ועל כך שיתייצבו בעצמם לעבודה. מטרת ההסכם הייתה למנוע את המצוד משום שבעת המצוד היו הגרמנים מכים, מורטים זקנים, מפחידים ומבזים.

אזכיר כאן כמה מהמקרים.

במקום לא רחוק מהמרכז, על יד תחנת הרכבת הייתה שלולית בוץ גדולה. נהג משאית גרמני שהיה צריך לעבור במקום עם משאיתו הגדולה עמוסת הפחם, חשש שהגלגלים ישקעו בתוך הבוץ. יעץ לו חברו: בוא נפרוס לאורך השלולית שתי שורות של יהודים כשפניהם כלפי מטה ונעבור מעליהם". הם לא חשבו אף רגע ומיד ציוו על היהודים לשכב בתוך הבוץ אחד ליד השני כשפניהם כלפי מטה, בשתי שורות. הנהג התניע את המשאית, לחץ על דוושת הגז והמשאית זינקה ממקומה והתקרבה אל שורות היהודים. ברגע האחרון פנה הנהג הצידה, עקף את הקורבנות ועבר בתוך הבוץ בלי בעיות.
במקרה אחר, ציוו היהודים להניח את המטאטאים על הכתף, לצעוק שמאל-ימין ולשיר את ההמנון הפולני. כך הפחידו אותנו ובזו לנו עד אין קץ. כדי למנוע מעשים אלו, הכין הוועד היהודי רשימה של כל הגברים היהודים שבעיירה,חילק אותם לקבוצות ובכל יום התייצבה קבוצה אחרת בפני הגרמנים. בדרך כלל התייצבו אותם היהודים בכל יום. אלו היו בדרך כלל מעוטי היכולת על-מנת שאלו יחליפו אותם בעבודה. בצורה זו, התחמקו גם מנחת זרועם של הגרמנים ומהביזיונות החוזרים והנשנים. גובה התשלום היה שווה ערך לק"ג לחם ליום עבודה.
העובדים האלה היו צריכים להיות מעל גיל שמונה-עשרה. בביתנו, רק גיסי חצה את גיל שמונה-עשרה. כשאימי נזכרה שאני כלל לא רשום בעיריה היות ונולדתי בבית, הלכה לעיריה והצהירה כי נולדתי בתאריך המקנה לי זכות לעבוד, מבלי להתחשב שבאופן אוטומטי אני נכנס לרשימת חייבי ההתייצבות. וכך, ששני אנשים עבדו, הוקלה במקצת המצוקה.

עזרה הדדית

למרות כל הצרות שגרמו לנו השלטונות הנאציים, תושבי העיירה היהודים שמרו עדיין על כבוד האדם. הייתה עזרה הדדית. בין תושבי העיירה היו זוג אנשים חשוכי ילדים ששם משפחתם היה לרמן. אנשים נפלאים היו ובעלי רצון לעזור לזולת. מהכספים שחסכו לפני המלחמה החליטו להקים מטבח ציבורי למען הנצרכים. במטבח זה בישלו מיני מרקים ולכל מנת מרק הוסיפו פרוסת לחם. הם הכריזו כי כל המעונין בעזרה יביא מהוועד הציבורי כרטיס בו יהיה רשום מספר הנפשות שהמשפחה מונה. בתחילה, איש מהתושבים לא התייצב לקבלת העזרה. אנשים התביישו לקבל עזרה סוציאלית.כל אחד רצה לשמור על כבודו. בין כל אלה הייתה גם אימי. כשהיא התייעצה עם שכנתה לאהל'ה אם-כל-חי, ענתה לה זו: "מה ומי כבוד. לך יש מספיק כבוד, תזכי לכבוד כשתצילי את ילדייך. לכי מיד והביאי מעט אוכל לילדים!" עצה זו הייתה מקובלת על אימי יותר מאשר עצתו של גדול הרבנים. היא ציידה מיד את נציג המשפחה, הרי זה בנימין, בסיר בעל שתי ידיות וצירפה את מוישהל'ה לעזרה. כשהגיעו למטבח הציבורי לא היה שם איש מלבדם. עובדי המטבח, אשר היו מתנדבים, מילאו את הסיר כמעט במלואו, הוסיפו מספר פרוסות לחם ואמרו להם: "בואו גם מחר." תוך זמן קצר לאחר שעזבו את המקום, ניצב תור ארוך של אנשים עם כלים בידיהם. מתברר, שהאנשים התחבאו בקרבת מקום והסתכלו מי הם האנשים שיבואו לקבל מזון. כשראו את אחיי, איפשרו לעצמם לגשת ולקבל עזרה.


מצעדי הנוכחות

ברחוב נראו מעט מאוד אנשים. גם בגלל שתש-כוחם להלך וגם בגלל הפחד שהטילו הגרמנים על הציבור היהודי. יהודים בעלי זקן קשרו מטפחת על פניהם על-מנת להסתיר את הזקן, בטענה שיש להם כאב שיניים.

הגרמנים ניצלו היטב את תחושת הפחד בקרב היהודים. הם צעדו מידי יום דרך רחובות העיירה כדי להוכיח נוכחות ושליטה. המצעד היה מלווה בקול שירה רמה ובשעטות המגפיים על הכביש הסלול אבנים. התיאום בין החיילים היה מדויק ומצמרר. זה נשמע כאילו חייל בודד צועד ברחוב. תוכן השירה היה – "אנחנו הוא הכוח והעולם כולו חייב להיות שלנו". גילם של החיילים היה קרוב לשישים ואף מעבר לכך. זה היה אמנם חיל הקשישים שלהם, אולם המורא שהם הטילו עלינו בצעדתם עדיין זכור לי. בסיום הצעדה הם התפזרו באופן חופשי בכל העיירה על מנת לחפש קורבנות.

פעם אחת, אספו מספר יהודים שמטפחות על פניהם, פנו לאחד מהם ושאלוהו: "למה מטפחת על פניך?" השיב: "שיני כואבות." שאל הגרמני: "איזו שן כואבת?" כשהצביע היהודי על השן. הוציא הנאצי מהכיס פלאייר (סוג של צבת) ואמר: "אני רופא שיניים,
אני אטפל בך." הוא הכניס את הפלאייר לפיו של הקורבן ובאיטיות רבה עקר לו שתי שיניים יחד. ככל שזעקותיו של הקורבן היו רמות יותר, כן גבר סיפוקו של המנוול. "עכשיו תוכל להוריד את המטפחת." כששאל את הקורבן השני לפשר המטפחת, הוא למד מהראשון וענה כי קר לו בפנים. הגרמני ציווה עליו להוריד את המטפחת, אז סטר לו על שתי לחייו ושאל: "ועכשיו?" ענה היהודי: "חם לי מאוד. "היהודי השלישי הוריד מיד את המטפחת ועל השאלה למה יש לך זקן? ענה: "אין לי סכין גילוח." הקלגס הנאצי השיב: "אני במקרה גם גלב." הוציא מכיסו תער ואמר: "בוא ואגלח אותך." לא אתאר כיצד התבצע הגילוח, רק אומר כי לאחר הגילוח הזה לעולם לא צמח זקן על פניו של הקורבן האומלל, כי פניו הושחתו ללא הכר.
כך עברו מאחד לשני. לאחד מרטו עם פינצטה שערה אחר שערה, לשני מרטו בצבת או בפלאייר. לעתים אף הציתו את הזקן בגפרור או בסיגריה בוערת. במקרה הטוב גזזו את הזקנים במספריים והשאירו את הזקן בצורת זקן תיש או קוף. להתעללות לא היה גבול. כל אחד מהקלגסים תר אחר שיטות עינוי מקוריות ומכאיבות יותר. כל זה היה להם כקינוח לאחר הצעדה המפחידה. הדבר חזר על עצמו יום-יום.
באותה שעה, שעת המצעד, הסתתרו היהודים בעליות הגג או במרתפים עד שעברה שעת הפחד.לאחר מכן, אנשים החלו לצאת ממחבואם והמשיכו בשגרת יומם האומללה.


תליית 16 הפולנים

בנוסף למצעדי הנוכחות והתעללויות יומיומיות ביהודים, קיימו הגרמנים גם פטרולים זוגיים. הם היו חמושים ברובים מכודנים, על ראשם חבשו קסדות מאיימות, ולרגליהם נעלו מגפיים מפורזלים בפרסות ומסמרי פלדה. צעדיהם של כל זוג גרמנים היו מתואמים, ונשמע כאילו צועד חייל אחד. נקישות הפרסות והמסמרים הדהדו למרחקים. זוגות כאלה היו מפוזרים בכל העיירה בערבים ובחצות הלילה, באזור היהודי ובאזור הנוצרי.
ערב אחד בין ערביים, עבר זוג כזה ליד חצר בה גרו פולנים. לפתע נורו מחצר זו מספר יריות ופגעו באחד מהפטרולים. הגרמני התמוטט במקום ומת. השני הזעיק פטרולים מהסביבה על-ידי יריות באוויר. הם נכנסו לחצר, הוציאו חמישה עשר פולנים ונערה אחת כבת שמונה עשרה, קשרו אותם והזעיקו משאית. הם נלקחו למטה ה-SS. במשך מספר ימים חקרו ועינו אותם עינויים קשים.
באותו הזמן הקימו בכיכר השוק במה ענקית. איש מהציבור לא ידע לשם מה הוקמה הבמה. בשבת בלילה הציבו עליה שישה עשר עמודי תלייה. אז כבר התברר הכול. ביום ראשון בשעה אחת-עשרה, אחרי התפילה בכנסייה הנוצרית, היפנו הגרמנים את כל המתפללים מהכנסייה אל כיכר השוק. הכיכר הייתה מוקפת במאות חיילים מצויידים בטנקים, להביורים, מכונות ירייה ועוד כלי משחית שונים. בעוד כולם ממתינים בדריכות, התקרבה משאית סגורה לכיוון הבמה. הפתח האחורי של המשאית נפתח, וקפצו ממנה שמונה דמויות מפחידות ששק שחור מכסה את ראשם ופלג גופם העליון. באזור העיניים היו חורים לראייה וכן היו פתחי נשימה ליד האף והפה. חורים גדולים יותר היו באזור הזרועות דרכם יצאו הידיים. הדמויות היו מפחידות, כמו מלאכי המוות. היו אלה התליינים.
הם הורידו את הנידונים למוות מהמשאית אחד אחד, כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות על-מנת שלא יוכלו לדעת את שמצפה להם. אט-אט העלו אותם במדרגות אל הבמה והעמידו כל אחד מהם תחת לולאה. בהינתן הפקודה כרכו את הלולאה על צווארם והידקו אותה. רק אז הבינו הנדונים את מצבם. הם החלו לצעוק ולהיאבק, ולהשמיע סיסמאות לאומיות, אולם ללא הועיל. בבת אחת נשמטה רצפת הבמה תחת רגליהם והגופות החלו להתנדנד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. עוד קפיצה ועוד פרפור והגופות נשארו תלויות וראשיהן נטויים.

מסביב לכיכר עמדו רק פולנים. היהודים פחדו להתקרב, ובכל זאת כל אחד מהם תפס עמדה. חלקם הציצו דרך חריר של חלון או של עליית גג, ממנו היה אפשר לצפות במתרחש. אני עצמי עמדתי ברחוב, במרחק מה מהמקום, וראיתי את כל הזוועה הזו.

הפולנים עמדו מחושמלים. די היה שאחד מהם יצעק "הורא" (קריאת קרב) וכל האלפים היו מתפרצים כמו הר-געש. אבל זה לא קרה כנראה שמצעדי ההפחדה היומיים פעלו. ניתנה פקודה לקהל להתפזר . הקהל ציית מייד. זו הייתה השיטה בה השתמשו הגרמנים לעתים קרובות. הגוויות המשיכו להתנדנד במשך כל אותו יום ראשון ובלילה נעלמו יחד עם המבנה כולו. המבנה היה נייד ומתפרק, וניתן היה להקימו בכל גודל ובכל מקום שנדרש.


שריפת בתי הכנסת והמוסדות והקהילתיים

כפי שציינתי קודם, בעיירתנו היו כל המוסדות היהודיים: בתי כנסת, תלמוד תורה, בית יעקב עבור הבנות, בתי ספר ציוניים וכן מועדונים לנוער, כמו "בית"ר" ו"החלוץ". היו גם מוסדות שירות כמו "המקווה", "המשחטה" ולהבדיל חברה קדישא ובית קברות.

על כל המוסדות האלה היה ממונה הוועד היהודי המכונה "גמיננע" (ראשי הקהילה). הוועד נבחר מידי פעם על-ידי בחירות של הציבור ופעל בהתנדבות, אולם היו יהודים כמו רבנים, מורים ושוחטים, שהעבודה במוסדות אלו הייתה פרנסתם. רוב המוסדות התרכזו ברחוב "ניסקה". בניין תלמוד התורה היה בעל שלוש קומות והיו בו כיתות לימוד. בקומה הראשונה למדו הילדים הקטנים, קריאה בלבד. בקומה השנייה למדו כבר חומש ורש"י ובקומה השלישית, היה רבי זליג מלמד גמרא ותוספות. בקומה זו שכנו גם משרדי הקהילה.פה התקיימו ישיבות הוועד שהחליט על דברים שנוגעים לחיי היומיום של הקהילה. בנין זה ובניינים נוספים בסביבה היו בנויים מעץ. בסמוך לבניינים אלה, עמד בית הכנסת הגדול. היה זה בית תפילה דל ופשוט. לא היו בו שום סמלים המשרים קדושה במקום, פרט לארון קודש ועליו פרוכת רקומה באותיות זהב, ובמה שעמדה באמצע האולם, עליה היו מניחים את ספר התורה וקוראים בו. בין ההחלטות שהחליט הוועד, הייתה גם ההחלטה לשפץ את בית הכנסת הגדול. תיכננו את הכול מחדש, ייצרו רהיטים חדשים והחליפו את מתקן נטילת הידיים. אך עדיין הייתה חסרה קדושה במקום. או אז החליט הוועד להביא צבע מעיר אחרת. בנוסף לעבודתו כצבע, היה הוא אמן ביודאיקה. כשראה את המקום, אמר: "על מנת לשוות למקום כבוד וקדושה אני צריך לעבוד פה שנתיים לפחות. ולכן, אני צריך להביא לכאן את כל משפחתי." הוא פרש לפניהם תוכנית שלמה. אנשי הוועד החליטו להביאו יחד עם משפחתו, לדאוג לו למגורים ולהעסיקו כמה שרק ירצה. את הדברים האלה שמעתי מבנו של אותו צבע-אמן כשפגשתיו בארץ.
העסקה הושלמה. הצבע עשה דברי אמנות שאני זוכרם בבהירות עד היום. הוא אייר על הקיר דף תפילה, בו כתוב בכתב יד ובאותיות זהב הפרק – " שיר המעלות, ממעמקים קראתיך יה". משני צידי הדף ניצבו אריות על שתי רגליהם האחוריות וברגליהם הקדמיות החזיקו את הדף. מבטיהם של האריות עקבו אחר המתבוננים בהם לכל כיוון אליו פנו. דף נוסף היה ועליו התנוססה קריאת "שמע ישראל" מעוטרת במלאכים. דף אחר ובו הפסוק "זוכרנו לחיים מלך חיים חפץ...." מעוטר ביונים. על כל הקירות מסביב היו רשומים דברי תפילה מעוטרים בציורים. בסוף קיבלנו בית כנסת לתפארת. בשבתות בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם אנשים שלא שמרו על כל תרי"ג המצוות היו גאים בו. בית הכנסת הפך לגאוות הקהילה.
והנה באחד הלילות, הועלו באש בית הכנסת על תכולתו וחפצי האומנות שבו וכל שאר מבני הקהילה שסביבו נשרפו ללא זכר.
קשה היה לתאר את תחושת העלבון הצורב שהשתלטה על ליבותיהם של היהודים. תחושה זו נושאים אנו עוד היום

לפי סיפרו של יחיאל שרפר: דפי עד.

וירשבניק-סטאראכוביצה -מחנות העבודה

ב- 16 אוקטובר 1942 בשעות הבוקר, כל היהודים הצטוו להתייצב בשוק. התברר שבאותו בוקר התחיל חיסול הגטו. זו הייתה גם "מתנת" יום הולדת התשע עשרה שלי שקבלתי מהגרמנים, יימח שמם. יצאנו החוצה ומצאנו כבר יותר מחצי שטח השוק מלא באנשים. האנשים עמדו בחמישיות, גם אנחנו הצטרפנו אליהם, מזג האוויר היה יפה וכך עמדנו לאורך ולרוחב שטח השוק.

תוך חצי שעה שטח השוק היה מלא אדם. במעברים הסתובבו חיילים מיחידות שונות, בעיקר שוצפוליצי Schutzpolizei וגסטאפו Gestapo. אנחנו היינו ארבעה: אימי חנה, אחותי בלה, אחי הרשעק ואנוכי.

העמידה נמשכה כמעט כל היום, קראו לכל מיני אנשים בשמות או הכריזו מפעם לפעם שאנשים שעובדים במקומות עבודה מסוימים יצאו מהשורות. כל הזמן הייתה תנועה החוצה לכוון הגרמנים.

זה המקום לציין שלפני חיסול הגטו שמענו שיש מסחר בחיי אדם, הכוונה אנשים שלמו כסף בכדי שיתקבלו לכל מיני מקומות עבודה אמיתיים או פיקטיביים ובצורה זו ינצלו מהחיסול, האנשים שקראו להם בשמות השתייכו לקבוצות אלה. ההבטחה שניתנה לנו בארבייטס אמט Arbeitsamt (משרד-תעסוקה), שמשפחות שמישהו מהם עובד בבתי חרושת השייכים לממשל הגרמני ינצלו, לא קוימה.

לפני חיסול הגטו מפקד השוצפוליצי (משטרה) אמר לאחי שביום החיסול הוא יהיה במקום וידאג למשפחתו. במחנה נודע לנו שהוא אחראי על מקום העבודה החדש במנסרה שהוקמה ביום החיסול. יתכן שהוא התכוון לזה, הבעיה הייתה שכל אדם בעיר, היה עסוק במחשבה איך להציל את חייו, ואנחנו חשבנו להיפך, איך ללכת כולנו ביחד לדרכינו האחרונה. זאת הייתה הסיבה שאחי לא פנה אליו.

כשהקריאות התגברו, אמי נשקה לי במצח, דחפה אותי מהשורה החוצה ואמרה "אתה עוד צעיר וצריך לחיות". מחוץ לשורה כבר לא יכולתי לעשות כלום, כי הגרמנים דחפו אותי הלאה. כך הגעתי לשטח בו אספו את האנשים ושם צורפתי לשורה של אנשים שעבדו בבתי החרושת "הרמן גרינג וורקה".


אחותי בלה טאוב נספתה בטרבלינקה
My sister Bela Taub perished in Treblinka

אימי חנה טאוב לבית אדלר נספתה בטרבלינקה
Mother Chana Taub ne'e Adler perished in Treblinka


זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואת אחותי בחיים.

מפעם לפעם כשהתאספו מספר אנשים מסוים הובילו אותם למחנה. כך הגיעה תורנו. לא ידענו לאן מובילים אותנו. אחרי הליכה של כשעה ראיתי שמובילים אותנו למטווח. כמובן שגם הדרך וגם המקום היו מוכרים לי. כשהגענו נתנו לנו להסתובב חפשי בשטח על יד קיר הבטון שלידו היו עושים מסדרים לחיילים. אף אחד לא דאג לנו לאוכל או לשתיה.

לפנות ערב הגיע אחי הרשעק. לא הספקתי להיות איתו הרבה זמן כי מיד קראו לי להתייצב. אחי הספיק לספר לי שאחרי שעזבתי, עבר בין השורות מפקד הגסטפו וכשראה אותו אמר "אתה, החשמלאי שלי עוד נמצא כאן? צא". אחי השיב שהוא רוצה ללכת עם אמו ואחותו, אז הוציא מפקד הגסטפו האקדח ואמר לו, "או שאתה יוצא, או שאני יורה בך". היות ואחי ראה שהוא מתכוון לכך ברצינות, הוא יצא מהשורה בכדי למנוע שייהרג לעיני אימי וכך הגיע למטווח.

התייצבתי במקום שהכריזו עליו ושם עמדו כבר יהודים שעבדו בבית החרושת לייצור שמוט. אחרי שספרו אותנו, העמידו אותנו בחמישיות ויצאנו בלווית אוקראינים לדרך. האוקראינים הביאו אותנו לבית החרושת ומיד התחלנו בעבודה. לכל מכונה שהאדם אשר הפעיל אותה לא הגיע, בחרו באדם אחר. כשהתברר להם שהאדם שהיה מערבב חומר גלם היה חסר, שאלו מי מאיתנו מכיר את העבודה? יצאתי ואמרתי שהעבודה מוכרת לי כי לפעמים הייתי עוזר לו. נתנו לי את מקוצצת, רשימת ההזמנות ושלושה אנשים עם מריצות לעזרה ואמרו לי להתחיל בעבודה.

כתבתי כבר שבמשך הזמן הכרתי את כל העבודות בבית החרושת, עבודה זו הייתה הכי חשובה והיה צריך לבצע אותה באחריות כי ערבוב חומרי הגלם קבע את טיב השמוט1). נוסף לזאת זו הייתה עבודה פיזית קלה (זאת הייתה הסיבה העיקרית שרציתי בה).

האמת, הכרתי את העבודה רק מראייה. היא התנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר. לכל סוג של חומר גלם הייתה המחיצה שלו, הייתי צריך להורות לעוזרי מאיזה מחיצה כמה מריצות להביא לי ולפרוס על הרצפה. אני הייתי עם האת המקוצצת מיישר את תכולת כל מריצה ששפכו אחת על השנייה. אחרי "שהשולחן" (כך קראו למקום בו מערבבים החומר) היה מוכן, הייתי קורא לעוזרי שיערבבו את החומר. בעצם הערבוב היה דומה לערבוב בטון שעושים בידיים. אותם האנשים היו לוקחים את החומר המעורבב למכונת העירבול. עבדתי כך כל הלילה ולמחרת היום כי לא היו להם אנשים להחלפה.

כל הזמן הזה מרגע עזיבתנו את הבית ועד לפנות ערב של היום השני לא בא אוכל לפינו. לפנות ערב הביאו אדם שיחליף אותי, ואת האחרים שעבדו אתי 24 שעות ללא הפסקה. אספו אותנו ושוב אוקראינים הובילו אותנו הפעם למחנה. פחדתי שנהיה חייבים לעשות את כל הדרך הארוכה למטווח, אבל התברר שבנו מחנה נוסף לא כל כך רחוק ממקום העבודה, בערך מרחק של קילומטר. למחנה זה קראו מאיובקה.

הוכנסתי עם עוד אנשים לאחד הצריפים. בכניסה עמד הממונה על הצריף והוא אמר לנו לתפוס מקומות בדרגשים ושהמקום שכל אחד יבחר ישמש אותו דרך קבע. היו אלו דרגשים בשלוש קומות, מחוזקים מסביב לקירות הצריף ודרגש נוסף כפול עמד באמצע. הם היו מחולקים עם לוחות עץ כל חלק ל10- אנשים, על הדרגשים היה מפוזר קש. בחרתי לי מקום בקומה העליונה.

היינו עיפים ורעבים. אמרו לנו שאפשר לקבל אוכל והלכנו למטבח, לא הספקנו לגמור א ת האוכל ונפלנו על הדרגשים כמו מתים. אחרי שהצלחתי להירדם התעוררתי בבהלה - אני לא בטוח האם בגלל קולות הבכי פה ושם או בגלל היומיים האחרונים. הרגשתי נורא, לבד מחוץ לבית, פעם ראשונה בחיים במחנה סגור, גדר תיל מסביב, ללא קרובים. לא ידעתי מה יהיה עם אחי הרשעק, לאן ישלחו אותו? הוא לא עבד קודם בבית החרושת.

בקשר לאימי ואחותי שערתי מה יקרה או כבר קרה להן, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת העבירו אותן לאיזשהו מחנה עבודה. היה כמובן נוח לחשוב ככה. כי אילולא המחשבה שהן נמצאות באיזשהו מקום אפשר היה רק להשתגע. הלילה הראשון עבר איכשהו, כי העיפות בסוף הרדימה אותי.

למחרת כשאספו אותנו ליציאה לעבודה פגשתי נשים שיצאו לשק"מ הגרמני לעבוד בסריגת דברי צמר. אמרתי לעצמי שהן מצאו מקום במחנה העבודה תמורת כסף אך אחותי למרות הידע שלה איננה. בימים הבאים פגשתי כל מיני גברים ונשים שהגיעו לכל מיני תפקידים תמורת תשלום. המיוחסים שבהם בכלל לא יצאו לעבודה ולא עשו כלום. האחרים עבדו במטבח או בכל מיני מקומות בתוך המחנה. ניהול המחנה היה בידי אנשי היודנרט מוויערזבניק Wierzbnik.

בבוקר בהגיענו לשער המחנה חיכו אוקראינים לשם הובלת האנשים לבתי החרושת. יצאנו לדרך כשמשני הצדדים ומאחורינו צעדו האוקראינים עם נשק דרוך. כך בעצם עד סוף המלחמה, לא יצאתי לבד מגבולות המחנות או מבתי החרושת, תמיד עם ליווי.

בהגיענו לבית החרושת הלכתי למקום עבודתי מהיום הקודם והתברר שמקום זה היה תפוס על ידי מישהו אחר. מנהל העבודה היה בחור צעיר שלפני החיסול היה "חברי" כך הוא היה אומר וכך חשבתי, כי עבדנו יד ביד באקספדיציה. טעותי התבררה מיד כשנגשתי אליו ודרשתי את מקומי מאתמול, הוא הוציא מאיזה מקום שוט, לא שמתי לב מאיפה, והוריד עלי כמה מכות, "אתה תגיד לי למי לתת איזה סוג של עבודה? אני הקובע כאן, אם יש לך כסף אז אפשר לדבר. אני מקווה שלטובתך תשכח שראית אותי אי פעם".

יותר מאוחר נודע לי שהאדם שהחליף אותי שילם לו סכום נכבד. לי בתוספת למכות נתן את העבודה הכי קשה במפעל, לעבוד על יד המערבל.

את התערובת הביאו שלושה אנשים עם מריצות משולחן התערובת, שפכו אותה על הרצפה בתוך מחיצה קטנה שהייתה על יד המכונה. את כל הכמות הזו היה עלי להעלות לפתח המערבל ולזרוק פנימה עם את, לגובה של יותר משני מטר, במקביל היה צריך לתת למים לזרום בכמות נכונה, בכדי שיצא טיט סמיך מהפתח התחתון לפי סוג התערובת. הייתי כל כך ממורמר, שלא שמתי לב שהמכונה התאמצה והחגורה נפלה. כי כמות המים הייתה קטנה מדי.

לפי ההוראות פניתי לרצען, הוא היה בחור טוב וכנראה לא היה אנטישמי, הוא הסביר לי באותה ההזדמנות את תכונות המכונה ונתן לי חומר למריחה על החגורה מבפנים ("קליפורניה"2)) בכדי למנוע מהחגורה לפול.

כאן המקום להסביר שבית חרושת זה היה ישן מאוד והיה עובד בשיטת הטרנסמיסיה3). זאת אומרת היה מנוע אחד גדול ממדים שעמד בחדר מכונות. על מנוע זה הייתה חגורה ברוחב של כמעט מטר, גלגל הנגדי של אותה החגורה היה מורכב על ציר שעבר לאורך כל בית החרושת. קרוב לגלגל הנגדי היה גלגל נוסף שהחגורה שהייתה עליו הגיעה לקומה השנייה ושם סיבבה ציר שני לאורך הקומה השנייה. כך שמנוע גדול בודד הפעיל את כל בית החרושת. כל מכונה במפעל זה הייתה עומדת מול, מעל, או מתחת לאותם צירים, שהיו מחוברים עליה בעזרת חגורה. כל החגורות היו עשויות עור.

המכונה שלי הייתה גם מחוברת לציר בקומת הקרקע. המרירות והכעס עברו על גדותיהם ולא היה אכפת לי מה יקרה. מרחתי את החגורה בחומר נגד החלקה עם קצת עודף וסגרתי קצת את המים. מספר דקות אחרי שהמכונה התאמצה, החגורה נשרפה בחלקה והמכונה נעצרה. איזו שלווה תפסה אותי. מנהלי העבודה טענו שחיבלתי במכונה בכוונה ושימסרו אותי לגרמנים. הרצען טען שאני חדש ושאין לי עוד תחושה שנלמדת עם הזמן. לפי דעתו אני לא אשם. קיבלו את דעתו ואיימו עלי, במקרה וזה יקרה עוד פעם אני לא אצא מזה כל כך בזול. בינתיים נחתי, עד שהביאו עור חדש להשלמת החגורה והרצען תיקן אותה.

כך עברו מספר ימים. העבודה התנהלה במשמרות, כל משמרת 8 שעות. אחרי מספר ימים התחלתי להרגיש דקירות, או יותר נכון מעין מציצות בכל הגוף. כשחזרתי למחנה התפשטתי לראות מה יש לי ונעשה לי שחור בעיניים, כל החולצה והמכנסיים היו מלאים כינים. אני מסתכל מסביב ואני רואה על כל הדרגשים יושבים אנשים, כולם מחזיקים חלקי לבוש בידיהם ובין שני ציפורני הבוהן מועכים הכינים.

עליתי לדרגש שלי שהיה כאמור בקומה שלישית וגם אני התמסרתי לפעולה זו. כל יום במשך שעות היינו עסוקים בזה כמו בפולחן, עד שהיה נראה שאין יותר כינים, ולמחרת הצטברו עוד יותר כינים. עבודת "קודש" זו נהפכה חלק בלתי נפרד מחיינו כל זמן שהיינו במחנה העבודה.

אחרי זמן מה החליטו לזרוק את התבן ולנקות את הדרגשים משום שחשבו שמשם מגיעים הכינים, אבל זה לא עזר. פעם בכל מספר שבועות, בימי ראשון, היו לוקחים אותנו לבית המרחץ העירוני, הורו לנו להוריד את כל הבגדים, הכניסו אותם לחיטוי, לחום גבוה מאוד ולאדים ובאותו זמן אנחנו היינו מתרחצים. יום או יומיים היינו ללא כינים ואחרי זה הכל חזר. בקיצור הכינים אכלו אותנו חיים.

יותר מאוחר מישהו הביא תרופה, דהיינו מין חגורה מיוחדת. זו הייתה חגורה עשויה מבד מצמר טהור, היו טובלים אותה בכספית מעורבת בביצה, אחרי שהבד היה מתייבש היו לובשים אותה על הצוואר כמו שרשרת פלא ופלא זה אכן עזר. מי שלבש אותה לא היו עליו יותר כינים, זה החזיק כמה שבועות ואז היה צריך לחזור על הטבילה, בעצם לסדר חגורה חדשה. הייתה רק בעיה אחת של מחירה ובודדים יכלו להרשות את זה לעצמם. לי לא הייתה חגורה כזו, כי היא הייתה יקרה ולא היה לי את הכסף, כך שהייתי חייב להמשיך בעבודת "הקודש".

עברו מספר שבועות. עם אחי עוד לא הספקתי ליצור קשר למרות שהיו אנשים במחנה שלנו שעבדו בבית החרושת בו הוא עבד. בפרקים קודמים כתבתי איך השגנו עבודה ופרנסה בגטו, גם במחסני התבואה וגם, מאוחר יותר, בסריגה. כל הדברים האלה צריך לקחת בפרופורציה הנכונה, במקרה הטוב היה אוכל לשם קיום ובמקרה הרע רעב טוטלי. שבעים אף פעם לא היינו.

במחנה המצב לא היה שונה. קיבלנו שתי ארוחות ביום, בבוקר לחם עם חתיכת מרגרינה או כף ריבה. בימי ראשון קבלנו חתיכת נקניק בצהרים או בערב (תלוי באיזה משמרת עבדתי), המרק היה מימי. היה יתרון במחנה, שלא היה צריך לדאוג לאוכל כי ארוחות אלו קיבלנו בכל מקרה וזה היה בטוח. בגטו לא היה ביטחון גם בכך.

כפי שכתבתי כבר, במחנה היו אנשים עם כסף וכך התחיל מסחר בלחם. בדרך מבית החרושת למחנה היו סוחרים פולנים משאירים שקים עם לחם בצד הדרך. הסוחר היהודי שהיה בינינו היה חוטף את השק ועד שהאוקראינים היו תופסים מה קורה, הלחם כבר היה מחולק בין האסירים. הללו כשהיו מעבירים את הלחם למחנה, היו מסתירים את הלחם מתחת לבגדיהם.

עבור העברת הלחם למחנה היו מקבלים פרוסת לחם. את התשלום הזה היו נותנים לאסירים בכל מקרה בין אם הצליחו להכניס לחם למחנה ובין שלא הצליחו והאוקראינים לקחו אותו בשער. את זה עשו בכדי שאסירים יהיו מוכנים לעשות זאת גם בפעמים הבאות. היו מקרים שהצליחו להכניס את כל ככרות הלחם והיו ימים שרק חלק. במחנה הסוחרים היו מוכרים את הכיכרות לסוחרי משנה שהיו מחלקים את הכיכר לששה חלקים ומוכרים למי שהיה לו כסף. את ההזמנות וההתחשבנות בין הסוחרים הפולנים והיהודים, היו עושים בבית החרושת.

פעם פנה אלי אדם דתי שלא הכרתי והציע לי עסקה: הוא יממן סכום של כיכר לחם, ואני אמכור אותו ונתחלק ברווח. הוא אמר לי שהיה אדם מכובד בעירו ולא נאה לו לעמוד במחנה ולסחור בלחם. קיבלתי את ההצעה בשמחה. בניתי לי מעין שולחן מארגז, כך שיהיה לי היכן להניח את הלחם, ואחרי שחילקתי אותו לששה חלקים התחלתי במכירה. זה החזיק מעמד שבוע. כל יום שנינו אכלנו, כל אחד שישית הלחם ותמיד היה כסף לקנית כיכר חדש. היו אפילו ימים שמכרתי שניים ועד שלושה ככרות לחם.

יום אחד בא אלי אותו יהודי בטענות שהעסק לא עסק ושהוא הפסיד אצלי כסף, ולכן הוא רוצה את שארית הכסף שנשאר ולפרק את השותפות. מייד החזרתי לו את הכסף, ואחרי כן הסברתי לו שזה לא נכון. שאלתי אותו, "כל יום אתה אוכל לחם", הוא ענה לי "כן", "אני לא מבקש ממך כסף לקנית כיכר אחרת" הוא שוב ענה "כן", אז שאלתי אותו "אז איך זה מסתדר עם טענותיך?" "כפי שאתה מסביר את זה, נראה שאתה צודק", הוא אמר באדישות. אחרי מספר ימים סיפרו לי בסוד שאדם זה השתגע וזאת על רקע מיני. הביאו לו זונה וזה קצת הרגיע אותו אבל אחרי מספר ימים הוא שוב התחיל להשתולל.

הימים בבית החרושת היו דומים אחד לשני. עברו כבר מספר שבועות וקשר עם אחי טרם הצלחתי ליצור. יום אחד התנפל עלי מנהל העבודה בטענה שאני לא מספיק מהיר בעבודה ונתן לי מכות. מבלי לחשוב על התוצאות, סגרתי קצת את המים. לפני זה מרחתי טוב את החגורה עם "קליפורניה" והכנסתי כמות רצינית מהתערובת למכונה. המכונה התחילה להתאמץ, נאנחה ופתאום שקט, איזה שקט... כל בית החרושת נדם. התברר שהחגורה המרכזית של המנוע הגדול בחדר המכונות נשרפה.

חלק מהאחראים חיפשו את הרצען שלא היה בבית החרושת באותו רגע וחלק אחר התחיל לחפש את הסיבה. זה לא לקח להם הרבה זמן למצוא שאני האשם כי המכונה שלי הייתה כמובן מלאה בתערובת. היו אמנם אנשים שרצו לעזור לי ואמרו שלא יתכן שמכונה בודדת תגרום לשריפת חגורה במנוע הראשי. במהירות הגיעו למסקנה שהיות ומכונה זו מקומה בדיוק מול המנוע, אז כל ההתנגדות עלתה על החגורה שלה. עברתי מספר שלבים של חקירות ומכות שלקחו שעות.השאלות העיקריות היו על הקשרים שלי עם פרטיזנים ודרשו שאמסור להם ממי קבלתי את ההוראה לחבל במכונה.

התוצאה הייתה שבית החרושת לא פעל יותר מ24- שעות, כי לא יכלו להשיג בקלות עור ברוחב כזה לתיקון החגורה. בסוף הובילו אותי למחנה עם ליווי אישי.

לאחר מספר ימים שהסתובבתי במחנה, בתו של מר ליפשטיין שהייתה אשת סגן ראש היודנרט לשעבר ובאותו זמן סגן מפקד המחנה, סידרה לי עבודה במטבח. היא כנראה דיברה עם האנשים הנכונים כי כולם התנהגו איתי יפה. הייתי מקלף תפוחי אדמה ועושה כל מיני עבודות שחורות. אכלתי גזר כמה שרק רציתי ויחסית גם מרק.

מצד שמאל בתו של מר ליפשטיין גברת בירנצוויג עם בתה ואחותה


בהיותי במטבח הכרתי אישה ששמה היה רובינשטיין והיה לה קשר משפחתי למנהל המטבח. אישה זו עבדה בבית החרושת לפגזים, ששם היה אמור לעבוד אחי. כשדיברתי איתה וביקשתי לברר עבורי מידע בקשר לאחי, התברר שהיא עובדת איתו ועוזרת לו בבדיקות טיב של הפגזים. היא מסרה לי שמות של אנשים שעובדים בקרבתם. קשרתי קשר איתם ומצאתי מישהו מהם שהיה מוכן, שאני אתחלף אתו ואלך לבית החרושת, אעבוד אותו יום במקומו והוא יהיה חופשי כל היום במחנה. בצורה זו אוכל לראות את אחי. יכולתי לעשות זאת כי לא הייתי יוצא לעבודה לבית החרושת ובמטבח עבדתי בגלל הפרוטקציה.

הגעתי לבית החרושת עם הקבוצה אבל את אחי לא מצאתי ולא ידעו מה איתו. החלטתי להמשיך למחנה המטווח, לשם כך הצטרכתי לעבוד כל היום בבית החרושת ועם המשמרת להמשיך הלאה. כל אותו יום העברתי פגזים בעגלה ממקום למקום. כמובן הודעתי לאדם שהלכתי במקומו לעבודה דרך האישה, שיישאר עוד יום במחנה. בערב הלכתי עם הקבוצה למחנה במטווח ושם פגשתי את אחי. התברר שהוא לא הרגיש טוב באותו יום והועבר על ידי הרופא לצריף החולים לבדיקות. צריף זה אני בניתי כשעבדתי ביחידה הצבאית, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

למחרת חזרתי לבית החרושת ביחד עם אחי, שוב עבדתי כל היום ואחרי המשמרת חזרתי למחנה שלי. באותה הזדמנות נודע לי ממנו, שזמן די ארוך הוא עבד בבנין שבו עבד לפני חיסול הגטו והרוויח כסף טוב. באותה ההזדמנות הוא נתן לי גם קצת כסף. בינתיים הבניין נגמר כך שהזמנים הטובים עבורו נגמרו. כאמור באותו זמן הוא עבד בהשחזת סדקים בתוך פגזים והיה בודק את טיב הפגזים.

כשבררתי מה מצבי אמרו לי שעתיד להיות לי משפט צבאי ומאשימים אותי בחבלה. אחרי מספר ימים באה קבוצת אוקראינים עם רובים דרוכים למטבח ולקחו אותי למכתש. נאמר לי שהיה משפט וקיבלתי פסק דין מוות שיבוצע על ידי כיתת רובאים. בצד של המחנה היה מכתש שאפשר היה להגיע אליו דרך שער שהיה בגדר התיל כנראה למטרה זו. מאחורי הגדר היה סולם ברזל ארוך מחוזק לקיר עד למטה. (כשהיו מוציאים להורג היו יורדים בסולם זה. צמוד לקיר שעליו היה סולם היה קיר ישר וגבוה מאוד, לפניו היו מעמידים את הנידונים למוות.(

אני זוכר ששמעתי פקודה אש ורעש של רובים, כנראה האוקראינים הכינו הרובים ועמדו ללחוץ על ההדק. לא זכור לי מתי קשרו לי את העיניים. אחרי רגע או פחות נשמעה מלמעלה הפקודה "עצור"! זה היה מפקדם של האוקראינים שעצר אותם. מפקדי המחנה היהודיים קראו לי לעלות למעלה ולחזור למטבח בלי להסביר לי מילה. כך המשכתי לעבוד מספר שבועות רק במטבח. היה מקרה שלאחד העובדים הקבועים במטבח הייתה איזו טענה אלי, הוא אמר בכעס "אתה צריך לא להיות כפוי טובה, האם אתה יודע כמה כסף אנשי הנהלת המחנה שילמו עבור חייך?"

אחרי זה נודע לי שבניירת נרשם שההוצאה להורג בוצעה. כך שמבחינת כל המערכות הגרמניות, כולל בית החרושת לשמוט, לא הייתי קיים יותר. אמרו לי גם שהנהלת המחנה מחפשת דרך איך להחזיר אותי לעבודה. אחרי מספר שבועות אמרו לי שסידרו לי עבודה בבית החרושת לפלדה ולמחרת יצאתי לעבודה.

במחנה עבודה זה לא היו לנו שמות כפי שנהוג בין אנשים רגילים, גם לא היו לנו מספרים כפי שנהגו במחנות הכפייה הנאצים. פשוט ביציאה מהמחנה ספרו את מספר האנשים, כך גם בכניסה. בגלל זה לא הייתה לי בעיה להגיע לבית החרושת לפגזים, או למחנה במטווח וחזרה. בצורה זו יכלו גם לרשום שחוסלתי ואחרי זה להעביר אותי למקום עבודה אחר בו אף אחד לא הכיר אותי אישית.

בבית החרושת לפלדה צורפתי לעובדי האקספדיציה (משלוח - הגרמנים קראו לאקספדיציה פירוק של קרונות רכבת). בבית חרושת זה לא נתנו ליהודים לעבוד בשום עבודה אחרת. תפקידנו היה לפרוק קרונות רכבת בתוך בית החרושת, כל חומר פורק על יד אותו בניין שהיה בו צורך. הקרונות שהגיעו היו עמוסים עם חומרים כגון: פחם, ברזל ישן, דולומיט, שבבי ברזל, פחם קוקס4). בבית חרושת זה היינו גם מקבלים מרק באמצע המשמרת. היות ואסור היה לנו להיכנס לחדר האוכל הכללי, נתנו לנו חדר בצריף למטרה זו. בחורה יהודייה הייתה מביאה לנו את האוכל מהמטבח ומחלקת אותו בחדר האוכל שלנו בצריף.

היות ולא רציתי לוותר על עבודתי במטבח בקשתי ממנהל העבודה בבית החרושת לעבוד רק משמרות לילה. זאת שאוכל ישר מבית החרושת להמשיך את עבודתי שם. רוב האנשים דווקא לא היו מעוניינים לעבוד בלילה כך שלא הייתה בעיה לסדר זאת. מאותו יום עבדתי כ- 20 שעות ביממה וישנתי רק כארבע שעות.

היות והרבה זמן לא יכולתי להחזיק מעמד בצורה זו, חיפשתי דרך איך לנוח יותר. שיטת העבודה הייתה כך, כשהיינו מגיעים לבית החרושת האחראי שלנו היה הולך למשרד לקבל תכנית העבודה לאותו לילה. הוא היה מחלק לכל שני אנשים קרון רכבת לפירוק, ואמר לנו לפני איזה בנין לחכות. כשהיו מגיעים בלילה יותר קרונות או היו מגיעים עוד קרונות באמצע הלילה, הוא היה עובר בין הקרונות בודק מי מהזוגות מסיים את הקרון שלו. כשהיה רואה שזוג מסוים עומד לפני סיום, היה מעביר אותם לקרון הבא. שמתי לב שהיו מספר אנשים שאף פעם לא מגיעים לעבודה הנוספת והחלטתי לנהוג כמוהם. נדברתי עם השותף שלי, שנתחיל לעבוד על האחראי. הבדיקה שלו על מצב העבודה בקרון הייתה על ידי זה שהיה מסתכל דרך דלת הקרון פנימה. ידענו מתי בערך הוא מגיע לביקורת ואז דאגנו שהקרון יראה מהדלת כאילו שיש בו עוד הרבה חומר.

אחרי שהמשיך בדרכו היינו גומרים את העבודה במהירות ומסתלקים. אחר כך התברר שהייתה בעיה הוא הכיר את כל מקומות המחבוא. אבל מצאנו גם לזה פתרון, בזמן הפנוי הייתי מסתובב בבית החרושת לחפש מקומות מסתור שהוא לא ימצא אותנו. זמן פנוי היה כמעט כל לילה, זה היה הזמן מהרגע והיינו מגיעים לבית החרושת ועד שהגיעו הקרונות. הקרונות כמעט תמיד היו מאחרים.

למשל, פעם הכנתי לי מקום מנוחה בסככה מלאה עם חציר. הוצאתי חבילה מהאמצע וכיסיתי את המקום שהייתה בו החבילה עם שתי חבילות ברוחב, זה נראה טבעי ובפנים במקום החבילה הייתי ישן. עד שהוא תפש אותי לקח די הרבה זמן. פעם אחרת שמתי קרש ברוחב אולי של כ- 20 ס"מ. על שתי ערימות לבנים אדומות בגובה של כשלושה מטר. ישנתי במקום זה זמן רב. אבל זה היה גבוה מאוד ומסוכן כי יכולתי ליפול, מקום זה הוא לא מצא לעולם, אבל הפסקתי להשתמש בו, מפחד נפילה תוך כדי שינה. במשך הזמן מצאתי לי עוד מקומות דומים.

יום אחד התעוררתי על דרגש בצריף לא מוכר לי ומסביב על הדרגשים ראיתי אנשים לא מוכרים. לא ידעתי מה קורה איתי. ניסיתי להתרומם אבל כוחי בגד בי, ניסיתי לדבר אבל קולי לא נשמע. נרדמתי חזרה וכך זה קרה מספר פעמים שהתעוררתי ונרדמתי. לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה שם וכמה זמן אני נמצא שם.

הדבר נודע לי במקוטע. שמעתי רעש בצריף ואנשים התחילו לזוז. מישהו הגיע אלי ואמר לי משהו, לא הבנתי את המילים אבל כשהתחילו לסחוב אותי הרגשתי שעלי לשתף פעולה ולצאת מהר מהצריף. איכשהו יצאתי איתו החוצה והוא סחב או עזר לי להיסחב מאחורי צריף לא רחוק משם. יותר מאוחר נודע לי שחליתי בטיפוס ולא ידעתי מה נעשה איתי כי הייתי רוב הזמן בעלפון. כשחליתי, אנשים העבירו אותי מהצריף שלי לצריף שפונה במיוחד לחולי הטיפוס.

מגפת הטיפוס הגיעה למחנה שלנו יותר מאוחר מהמחנה במטווח. בכדי למנוע מה שקרה בחדר החולים במטווח כשאלטהוף מפקד המחנות ירה בכל חולי הטיפוס, או כמעט בכל חולי הטיפוס, כפי שסיפרתי לפני מספר פרקים, אז במקום לרכז את כל החולים בחדר החולים החליטו לרמות אותו ופינו צריף קטן ואספו שם את כל החולים. באותו יום אלטהוף היה אמור להגיע למחנה והם לא רצו להסתכן במקרה וירצה להיכנס לאותו צריף, אי לזאת דאגו שלא ימצא בפנים אף חולה.

אחרי מספר שעות בחוץ החזירו אותנו לצריף. כנראה האוויר בחוץ עזר לי, כי מאותו יום נשארתי כבר רוב הזמן ער. כל יום הייתה מגיעה אלי אישה שהכירה אותי מהמטבח והייתה מביאה לי אוכל שבישלה במיוחד עבורי. נודע לי כמובן יותר מאוחר שעשתה זאת כל זמן מחלתי, אף יותר מזה, היא דאגה במיוחד שאקבל טיפול מסור מהצוות. לא רק שהביאה אוכל גם האכילה אותי עם מרק דליל בעלפוני, בלי שלקחה בחשבון שהיא יכולה להדבק ממני ממחלתי. אני לא זוכר את שמה אבל רואה את דמותה כאילו הייתה כרגע עומדת לפני. בעלה היה או הממונה על המשטרה במחנה או משהו דומה. במקורם הם היו מלודז'. חיפשתי אותם אחרי המלחמה כפי שנהגתי לחפש את כל אלו שבאיזו שהיא צורה עזרו לי, אך לצערי לא מצאתי וגם לא שמעתי עליהם יותר.

על המחנה שלנו שמרו אוקראינים שהיו מתחלפים כל שבוע ביחד עם המפקד שלהם, וזאת כדי שלא יספיקו להתיידד איתנו. בין המפקדים היו טיפוסים שונים, אתייחס לשניים מהם. אחד מהם כשהיה מגיע שבוע התורנות שלו, המחנה היה מתרוקן וכולם היו נעלמים מהשטח ונשארים בצריפים אפילו לא הולכים למטבח לקבל אוכל. הוא היה ממש "קצב" ונהנה מזה. לי כבר הייתה פגישה איתו, זה היה אותו רס"ר שפעם הוריד אותי מהמדרגות של ה"ארבייטס אמט" והראה לי את נחת זרועו.

פעם כשישבתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה נכנס מנהל המטבח מחזיק זוג כפפות סרוגות בידיו וספר לאשתו שכפפות אלו שייכים לאותו רס"ר והוא מבקש שיתקנו אותם. היא בדקה את הכפפות ואמרה שבגלל החורים הגדולים צריך לזרוק אותם. לפי דבריו אותו אוקראיני קיבל כפפות אלו מאמו בפעם האחרונה שראה אותה, אמו נשארה באוקראינה. הוא רוצה לתקן אותן כי רצה שיישאר לו חפץ שמושי למזכרת מאימו.

המנהל סיפר שהאוקראיני הבטיח שבמידה ונעשה את זה, לא רק יפסיק להרביץ הוא גם יעזור לנו ככול יכולתו. מנהל המטבח הספיק כבר להיות בצריף של הנשים הסורגות, בין כל הסורגות הוא לא מצא אחת שיודעת איך לתקן את הכפפות. הוא סיפר גם שהנהלת המחנה הציעה לאוקראיני כפפות חדשות מעור, או כל סוג שיבחר לעצמו אבל הוא רק רצה את הכפפות שאמו סרגה עבורו. שאלתי את המנהל אם הוא בטוח שההבטחה של האוקראיני רצינית, תשובתו הייתה, "מה יש לנו להפסיד". בקשתי שיראה לי את הכפפות. הסתכלתי עליהם וראיתי שני חורים גדולים לא שווים בצורתם בחלק הפנימי של הכפפות, אמרתי לו שאני מוכן לנסות. הנשים שהיו אז במטבח לא הכירו אותי, כי כולם הרימו ראשיהם בתמיהה. "אתה?" כן, אמרתי "תנו לי רק צמר מתאים ומסרגות."

הלכנו לצריף הסורגות וקיבלתי מסרגות, חיפשנו ומצאנו צמר מתאים. תיקנתי את הכפפות. זה לא היה קל, פרט לזה היה הבדל בצבע בין הצמר הישן והחדש, הישנות היו דהויות. לכלכתי את הצמר החדש בחול וכיבסתי, חזרתי על זה מספר פעמים, כשהנשים אמרו שזה בסדר החזיר המנהל את הכפפות לאוקראיני. ואני חייב להודות שהוא קיים את הבטחתו.

לאוקראיני השני קראו "פיורוניה" וזאת כי כל מילה שנייה שלו הייתה "פיורוניה". (פיורוניה, בעברית "רעם", בפולנית משתמשים בה לקללה). הוא היה מסתובב במחנה עם שוט, אבל אף פעם לא ראיתי שהוא השתמש בו. הוא נכנס לצריפים במיוחד לצריפי נשים כאשר אסור היה לו לעשות זאת, היה מרחרח ומסתכל בכל פינה עד שפעם אחד מצא ילד. הוא תפס אותו בידיים והתחיל לעבוד עליו שיגיד לו איפה נמצאים כל הילדים. פחד אחז את כל הנשים במיוחד האמהות בצריף, אבל מה הן יכלו לעשות. כמובן שהילד בגלל הפחד וגם אחרי שקיבל ממנו חתיכת שוקולד סיפר הכל. מסר לו את שמות הילדים ואת מקומות המסתור שלהם.

כל הילדים הוצאו ממחבואם והוא התחיל איתם תרגילי סדר בחצר המחנה. אחרי התרגילים היה מעמיד אותם בשלישיות ומוביל אותם למטבח. צווה עלינו לתת להם אוכל וצעק, "אני מכין לכם צבא יהודי ואתם לא רוצים להאכילם". כך עשה כל יום בשבוע ההוא, ובכל פעם שהיה מגיע לתורנות שלו ועד שנעלם. (ילדים כבר מזמן לא היו קיימים בשביל הגרמנים), הגרמנים לא חשדו שיש עוד ילדים ועוד מתחת לאפם במחנה, הם חשבו שחיסלו את כל הילדים אילו הם היו יודעים שיש ילדים במחנה, אז פרט לזה שהיו מחסלים אותם, גם המבוגרים היו נותנים את הדין.

ילדים אלה לא היו מקבלים אוכל במטבח, האימהות היו מתחלקות איתם עם מזונם הדל ונשים אחרות היו גם עוזרות. אחרי המלחמה הייתי נוסע מפעם לפעם ללודז'. פעם נכנסתי לקהילה היהודית ואת מי פגשתי, ניחשתם את "פיורוניה"... התברר שהוא היה יהודי מחופש לאוקראיני.

במחנה החיים נכנסו למסלולם "הרגיל", אנשים התחילו להתעסק בכל מיני עבודות פרטיות, במה שרק אפשר היה להרוויח. עיקר הפרנסה הייתה לחייטים. הם תפרו בגדים לכל מיני אנשים שיכלו לשלם, הבגדים נתפרו ללא מכונת תפירה, אפילו חליפות נתפרו ביד.

כשהתחיל "הפרוספריטי" (גאות) הזה, התחילו גם שידוכין. במחנה ספרו על אדם דתי שגר במחנה בבית בודד עם בתו, שכתב מכתב אהבה לבתו של הדיין בוויערזבניק. הוא הציע לה לבוא להתגורר איתו אך היא סירבה (הוא היה אדם עשיר בין אלו ששילמו הרבה כסף בכדי להיות במחנה כמה שזכור לי הוא לא עבד כלל). היו מקרים שבחורים פולנים היו "מתאהבים" בבחורות יהודיות ומוציאים אותן מהמחנה, הנהלת המחנה הייתה עוזרת להם בבגדים וכו'. סופם של רובן לא היה טוב, אם היה להן מזל הן חזרו למחנה, אם לא היה להן מזל הן נמסרו לגרמנים על פי רוב על ידי האמהות של הבחורים הפולנים. בודדות ניצלו ועברו את המלחמה.

כתבתי כבר שעבדתי במטבח המחנה, אחרי לילה של עבודה בבית החרושת, הגמול עבור עבודתי היה אכילת גזר ומרק. פעם הייתה לי אי-הבנה עם הממונה על הקלחות5). האי-הבנה הפכה למריבה ואז אמרתי לו, "אם ההתנהגות שלי לא מוצאת חן בעיניך אז לא צריך" ועזבתי את המטבח, כאילו שבלעדי המטבח לא יתקיים. היום אני לא מבין את ההתנהגות הטיפשית שלי, איך יכולתי לעשות את זה, על מי רציתי לאיים, אני לא זוכר אם הספקתי לאכול באותו יום, מה שזכור לי שנכנסתי לצריף, התיישבתי על הדרגש שלי הרגשתי רעב נוראי עד כדי כאב, אמרתי לעצמי, "מה עשיתי איך יכולתי לדבר אליו כך". מחשבות אלו באו מאוחר מדי, לבקש סליחה בכלל לא עלה על דעתי. מה עושים?

ירדתי מהדרגש, יצאתי מהצריף והרגליים הובילו אותי לצד האחורי של בנין המטבח. מתחת לחלון במחסן היו מונחים תפוחי האדמה וגזר. בזמנו עשיתי פתח שאפשר היה להוציא דרכו ירקות. ספרתי לחברי הטובים ולאלה שרציתי לעזור להם, הם היו באים ולוקחים ירקות.

כשהתכופפתי והכנסתי את היד דרך החור עבר מפקד המשמרת האוקראיני עם כלבו. הכלב תפס אותי ומשך אותי אליו. כשהתקרבתי אמר לי המפקד "תפוחי אדמה רצית לגנוב? אני אלמד אותך לגנוב", עניתי לו שאני עובד במטבח ובאתי לבדוק האם יש חור בקיר, כי נעלמים תפוחי אדמה מהמחסן. הוא הוביל אותי לממונה על האספקה מר אדלר. מר אדלר שאל אותו "למה אתה מוביל אותו" המפקד ענה, "תפסתי אותו גונב תפוחי אדמה". מר אדלר ענה לו "מה איתך לא חסר לו תפוחי אדמה במטבח, הן הוא עובד במטבח" האוקראיני נכנס איתנו למטבח פנימה, מולנו עמד הממונה על הקלחות .הממונה קיבל אותי כאילו לא קרה דבר ואני כבר הייתי בהרגשה שעולמי חרב עלי. מה שאני רוצה לומר שעשיתי שטות גמורה כי שם אך שנייה מבדילה בין "שובע" לרעב מוחלט

סיפורו של טאוב-אסיר במחנה העבודה בסטאראחוביצה

סטאראכוביצה - החיים במחנה עבודה

המחנה שכן בחלקה העילי של העיירה סטאראחוביצה, במחוז קיילצה שבפולין. העיר התחתית נוסדה על ידי הנזירים הציסטרינים, אך מדורי דורות היתה מאוכלסת יהודים. סימני ההיכר שלה: בית כנסת קטן ומט לנפול, כיכר שוק מרוצפת בחלוקי נחל, באר ישנה בטבורה, חנויות עלובות סביבה, בתיהם המרווחים של הגבירים באחת השדות הצדדיות.

מחנה עבודות הכפייה הוקם על קו פרשת המים, מרחק מה מבתי הפועלים והכורים. קראו לו "מאיובקה", לא על שם חודש מאי כי אם על שם מכרה של עפרות ברזל שפעל בסביבה. במחוז היו פזורים עוד מחנות כשלנו, כולם מאוכלסים אסירים, יהודים ולא יהודים. כולם נועדו להניע את גלגלי תעשיית החימוש הנאצית: חלקות של חיים ומוות משובחות בתשבץ סבוך שרק בידי ההיסטוריונים של הדורות הבאים יעלה לפענחו באורח נכון. שהרי על פני השטח לא היו אלה מתקני השמדה המעלים ריח מתקתק של כבשני משרפות. לא נערכו סלקציות – ימין שמאל – מי לחיים ומי לקבר אחים. כאן מותר היה למות גם מוות טבעי. ועל אף העבודה המפרכת, המשמעת הקפדנית ואכזריות השומרים שגויסו למלאכתם בלאטביה ובאסטוניה, אשליה היה שמה של המנה היומית של המזון הרוחני.'כאילו' היה שמו של המשחק. כאילו כאן זה לא יכול לקרות

כך תאר רומן פריסטר את המחנה, בסיפרו "דמות עצמי עם צלקת" אליו הגיע ממחנה פלאשוב שליד קרקוב.

יחיאל שרפר מתאר אף הוא את המחנה, בסיפרו "דפי עד" המתעד את שעבר עליו בשואה
היו כאלה שהרימו סתם פתק ועברו לקבוצת האנשים שהיו מיועדים לצאת לעבודה. באותו זמן החלו להצעיד את הקבוצה הראשונה של המשפחות לכיוון תחנת הרכבת.
אחריהם צעדה קבוצה שהיתה מיועדת לעבודה. הקבוצה הלכה לכיוון מחנה-עבודה שהוכן ביער, סמוך לבתי חרושת.
הקבוצה, בתוכה צעדתי אני, לוותה על ידי אוקראיניים שפלים, שההיסטוריה לא ידעה כמותם. צעדנו ברחובות העיירה בה נולדנו. בצידי הכביש על המדרכות, עמדו אזרחי העיירה הפולנים שאותם הכרנו שנים, וחזו בנו כאילו היה זה מחזה מבדח. הם ראו כיצד אוקראינים חסרי לב מתעללים בנו. שוברים קתות של רובים על ראשיהם זבי הדם של אומללים, לאחד מהאנשים גדעו יד והוא נאלץ לשאתה ביד השנייה. אלה שעדיין לא נפגעו, רצו מיוזעים וזועקים מפחד. לפני צעד אדם אחד שהכרתי שתקפו אותו כאבי בטן מרוב פחד. הוא ירד מהכביש אל המדרכה, הוריד את מכנסיו ועשה את צרכיו. מיד עט עליו אוקראיני, הכה אותו וציווה עליו לאסוף בידיו את הפרשותיו ולמלא בהם את הכיסים. המסכן מילא את רצונו.
הפולנים שעמדו בצד פרצו בצחוק כאילו צפו במחזה מבדר. לכל אורך הדרך לא היה אחד שלא כיבדו אותו באיזושהי מהלומה הגונה או בהשפלה.
כך זה נמשך לאורך כחמישה קילומטר במשך רוב שעות היום, עד שהגענו למחנה הנקרא "שצלניצה". פירוש המילה הוא "מקום היריות". ייתכן שמקום זה שימש כמטווח. מקום זה היה באמצע היער. שם הוקמו מראש צריפי מגורים, מטבח, וצריף שנקרא "חדר רחצה" אבל הכיל סך-הכל כעשרה ברזים ומספר דומה של בתי שימוש עבור ציבור של יותר מאלף איש.
כשהגענו למחנה לא ידענו מה עלה בגורלם של יתר בני המשפחה. היינו תחת לחץ תמידי. תחילה, ערכו חיפוש על גופנו. הורו לנו להוציא חפצי ערך כמו כסף וזהב.
לאחר מכן ביצעו חיפוש בכלינו ואם מצאו דבר ערך אצל מישהו, הרגו אותו מיד לעיני כולם כדי להפחיד את היתר.
לעת ערב נכנסו לצריפים. באותו זמן הפרידו בין הגברים לנשים. הצריפים של הנשים היו במרחק של כחמישים מטר מהצריפים של הגברים. אמנם, מחנה הנשים לא היה מגודר אך ניתנה הוראה חמורה – "הכניסה לגברים אסורה" הוראה כזו היוותה קו הפרדה אימתני ואפקטיבי הרבה יותר מגדר פיזית. הצריפים היו מחולקים גם לפי מקומות העבודה. בצריפים שבחלקו העליון של המחנה, גרו עובדי בית החרושת ובמחנה התחתון גרו העובדים בשירותי המחנה – כמו עובדי מטבח, סנדלרים וחייטים שעבדו עבור הגרמנים והאוקראינים.

נכנסנו מיד למשטר של חיי מחנה. בלילה אסור היה לצאת מהצריף. עברה שמועה שנער אחד נרצח מכיוון שרצה לרדת מהמחנה העליון למחנה התחתון. הוא נורה למוות על-ידי שומר שעמד בעמדה.
התמקמנו בצריפים שם היו שלוש קומות של מדפים. המדפים נפרשו לכל אורך הצריף כשהם מחולקים לתאים, כ-70 סנטימטר רוחבו של כל תא. התאים היו ללא כל מצע. שכבנו על קרשים גלויים, גסים ולא מהוקצעים. נשכבתי בתא התחתון והקיצוני ליד הקיר. בחרתי במקום שישרה עלי הרגשת בטחון יחסית. אחרי מספר רגעים, פרצתי בבכי וכל גופי רעד. "הרי זה הלילה הראשון בלי אמא ואני סך הכל בן ארבע עשרה". נזכרתי בפרידה הנוראה ממשפחתי. לא נשקתי את ילדי אחותי ואת אימם, לא חיבקתי את אימי ושלושת אחיי שתמיד היינו כגוף אחד. הנורא מכל היה שהפרדתי בכוח את אחותי הקטנה גולדה'לה ממני. היום הנורא הזה, שייזכר לדיראון עולם, גרם לי למבול של דמעות – כמעיין המתגבר. לאחר זמן מה נרדמתי.
התעוררתי בבוקר לשמע צלצל הגונג. מיד התחילו להישמע הצעקות לקום ולרדת לשתות קפה.לקחתי איתי את המסטינג שהבאתי מהבית וירדתי כשכל גופי דואב מהשכיבה על הקרשים ומעייפות יום האתמול. נעמדתי בתור. כשהגיע תורי, קיבלתי פת לחם מרוחה בריבה. מזגו לי לתוך הכלי מעט קפה. היו אלה מים פושרים בטעם עולש (ציקוריה). לאחר מכן, ציוו עלינו להסתדר בקבוצות לפי מקום העבודה.
עצם ההפרדה בין נשים וגברים גרם לאנדרלמוסיה. היו אחים ואחיות שהופרדו זה מזו, וזה כבר גרם לחוסר סדר. אך הגרוע יותר היה שזוגות נשואים ששלחו את ילדיהם עם הסבא והסבתא, הופרדו גם הם זה מזו. הפרדה זו הביאה לזעקות שבר – "למה לא הלכנו יחד איתם?! שום זעקות ותחינות לא עזרו. היינו מוכרחים להתארגן לחיי המחנה.

התארגנו לעבודה. ידעתי להיכן אני הולך לעבוד, כי היה זה מקום עבודתי עוד מתקופת הגטו, אבל היו כאלה שאף פעם לא היו שם. להם חילקו עבודה על-פי חוסן גופם. היו עבודות קשות מאוד והיו קלות יותר. במהלך יום העבודה חילקו לנו צלחת מרק ופרוסת לחם. רוב האנשים לא רצו לאכול את המרק כי הוא לא היה כשר. עם הזמן כולנו השלמנו ואכלנו כל דבר שניתן היה לבלוע. כשחזרנו למחנה שהיה במרחק של כשלושה ק"מ ממקום העבודה, קיבלנו שוב ארוחת ערב מבושלת. הארוחה הוכנה על ידי הנשים היהודיות שעשו עבודת קודש.הן השתדלו לעשות זאת גם למעננו וגם כדי להוכיח את עצמן שהן נחוצות.

במחנה הנשים הורגשה מעט תנועה. הנשים החלו לנוע לחדר הרחצה כדי להתרחץ וגם כדי לכבס את הבגדים התחתונים שלהן ושל בני משפחתן. הגברים נשכבו על משכבם ובהו באוויר.
זה למעלה משבוע שלא הורדנו את הבגדים מגופנו וגם לא התרחצנו פרט לנטילת ידיים.התחלנו להרגיש את הטפילים על גופנו. בהתחלה היו בודדים ועם הזמן הם הלכו ורבו. הצרה הזאת הציקה לנו לא פחות מאשר הגזירות האחרות. לא במקרה אני מכנה אותם טפילים ולא בשמם המפורש.
כאשר אני נזכר בזה עוברים רעד וחלחלה בכל גופי. זה הגיע לידי כך שיכולתי להכניס יד מתחת לבית השחי ולהוציא חופן מהם. הם אכלו אותנו חיים. גופנו היה קציץ מהלך. לעיתים היינו מטאטאים אותם ממקום משכבנו במטאטא, ומנערים אותנו מבגדינו. ניסינו להילחם בהם בכל מיני שיטות, אך לא תמיד נחלנו הצלחה.

חיי המחנה

עם הזמן התרגלנו לחיי המחנה. רובנו יצאנו יום יום לעבודה, שם באנו במגע עם הפולנים ודרכם יצרנו קשר עם היהודים שהסתתרו מחוץ למחנה. התברר, שמצבם היה גרוע משלנו ולא אחת, הם רצו להיכנס אל תוך המחנה. היו כאלה שיצרו קשר עם ילדיהם שהוסתרו אצל משפחות פולניות או במנזרים. התחיל להתפתח מסחר בדברי אוכל ובבגדים משומשים והמצב היה מעט טוב יותר מאשר בגטו, שם היינו מנותקים וחיינו כאסירים.

בין הפולנים שבאנו איתם במגע תוך כדי העבודה היו כאלה שהציגו את עצמם כ"פולקס- דוייטשה", כלומר, שמוצאם מהעם הגרמני. הם שלטו בשפות הגרמנית והפולנית. היו אלה חלאות אדם. הם נהגו בנו באופן גרוע יותר מאשר נהגו בנו הגרמנים עצמם. על כל דבר קטן שלא נראה להם, נענשנו. צווינו לשכב כאשר כל גופנו היה חשוף. הם הילקו אותנו כך שכל מכה השאירה צלקת בגופנו. גם ההליכה לעבודה והחזרה ממנה היו קשות באופן בל יתואר. האוקראינים ששמרו עלינו השפילו וביזו אותנו בכל השיטות שלמדו מהגרמנים. הם שברו את קתות רוביהם על גבנו, דקרו אותנו ברוביהם המכודנים וקיללו במילים שלא ראויות להיכתב על דף זה.


הטיפול בחולים

במחנה, היו התנאים הסניטריים ברמה ירודה ביותר. הדבר הביא לפריצת מחלת הטיפוס שפגעה בחלק ניכר מן האנשים.

במחנה התחתון היה צריף שכונה "בית חולים". היה זה למעשה צריף ששימש כחדר בידוד. בצריף היו אמנם מספר סניטרים, אבל לא הייתה להם כל אפשרות לתת עזרה לחולים. לאחר שפרצה המחלה ניתנה הוראה לכל החולים להגיע לבית החולים, שם יקבלו טיפול. לאחר שעה-קלה כל התאים בצריף היו תפוסים. באותו זמן הייתי גם אני חולה במחלה. כמו חולים רבים נוספים, לא האמנתי לגמרי גם אני בטיפול שניתן בבית-החולים. נשארנו כולנו על משכבנו קודחים מחום, ללא יכולת להזיז אבר מאברי גופנו.

באחד הימים, בשעה 5.00 בבוקר, עם צלצול ההשכמה, ניתנה הוראה: "אף אחד לא יוצא לעבודה! כל אחד חייב להישאר במקומו. בשעה 8.00 יבואו רופאים ויטפלו בכל אחד שלא מרגיש טוב." לאף אחד מאיתנו לא היו ציפיות מהטיפול הזה. בשעה 7.30 הרופאים כבר היו במחנה התחתון, ובמחנה העליון ניתנה הוראה שעל כולם לצאת מהצריפים. הבריאים יעמדו בצד אחד והחולים יעמדו בצד השני לקבלת טיפול.
יצאתי מהצריף בין האחרונים, כשעל גופי רק כותונת. קדחתי מחום ורעדתי בכל גופי. הרעד נגרם מהחולשה שהמחלה גרמה לי, אך גם מתחושת הפחד שאפפה אותי. כאשר התבוננתי בנעשה, קלטתי מיד את המצב. מצד אחד ראיתי את הבריאים והחסונים ומהצד השני עמדו אנשים חלושים וחצי מתים. ראיתי את מנהל המשטרה היהודית וצעקתי אליו: "ירמיהו, תציל אותי"! הוא הכיר אותי ושאל למקום עבודתי. כשעניתי שאני עובד ב"מגזין הראשי", הוא צעק אלי בפולנית: "ולמה אתה עומד פה? לך תעמוד שם!" הוא נתן לי דחיפה לכיוון קבוצת האנשים הבריאים. אחד מהם הוריד מעליו מעיל ארוך והלביש אותו עלי, וכך כיסה את כל מערומי. את החולים הורידו למחנה העליון לקבלת טיפול. כולנו ידענו מה טיבו של "הטיפול". הושיבו אותם שם על משאית והתכוונו להוסיף מספר אנשים מהבריאים.
את הבריאים התחילו להריץ. לכל מי שהתנדנד סימנו לו לצאת מהשורה ולעמוד בצד. כשהגיע תורי לעבור לידם, לא היה ספק שאני זקוק ל"טיפול", לכן סימנו לי לצאת מהשורה. לא התייחסתי להוראה זו והמשכתי לרוץ. אחד הבוחנים ניסה להכשילני ברגלו. חלפתי על פני המכשול בקפיצה. מיד לאחר מכן שמעתי ירייה. הכדור שרק ליד אוזני. הגעתי למורד מדרגות. היו שם כשש מדרגות. את כולן ירדתי בקפיצה אחת והצטרפתי שנית אל קבוצת הבריאים. כשהגעתי למטה ראיתי שמובילים את הקורבנות החדשים ומצרפים אותם אל אלה היושבים במשאיות. לפתע נשמעה צעקה מן המשאית, צעקתו של דודי חיים-יעקב שהיה מכונה חמ-ינקל – "י ה ו ד י ם !!
ר ח מ ו !! זירקו פת-לחם, אנחנו לא רוצים למות כשאנו רעבים." אחרי מספר דקות התקרבה אישה שעבדה במטבח המחנה ובידה קערה מלאה בלחם פרוס. היא הגישה את הקערה ליושבים במשאית. הייתה זו העזה להתקרב לנידונים למוות. (אישה זו חיה איתנו בארץ עד היום הזה).

את יושבי המשאית הובילו ליער הקרוב, שם חיכה להם בור חפור. את החולים העמידו ליד הבור. נשמעו מספר צרורות ארוכים. ה"טיפול" האחרון לחולים, ניתן.

בזמן שבמחנה העליון ניתנה הוראה לצאת מהצריפים, נכנסו לצריף בית החולים מפקד המחנה ששמו היה אלטהוף, הידוע באכזריותו, וסגנו מאייר. הם אמרו לחולים, כשלושים במספר: "כדי שנוכל לבדוק אתכם, הסתובבו ושיכבו עם הראש לכיוון הכניסה. " החולים עשו כך, ואז הוציאו השניים אקדחים טעונים ותוך מספר שניות הספיקו לתקוע כדור בראשם של כל אחד משלושים החולים. לאחר מכן עברו לוודא אם ישנו עוד מישהו הזקוק ל"טיפול" נוסף.
בטרם נכנסו הרוצחים אל הצריף, הרגיש אחד החולים בסכנה האורבת לו מצידם. הוא ירד והתחבא מתחת לדרגש התחתון שגובהו מהרצפה היה כעשרים וחמישה סנטימטר. אחרי רצח החולים האחרים, החל דמם ניגר מהדרגש העליון לאמצעי ומשם לתחתון. לבסוף ירד הדם דרך פתחי הלוחות לרצפה, שם התחבא האיש. אחרי שהקלגסים הלכו והסניטרים החלו להוציא את הקורבנות, יצא החולה ממקום מחבואו ומראהו כשל גופה שהיתה טבולה באמבטיה של דם. איש מהנוכחים לא האמין שלאיש לא הייתה אפילו שריטה. שמו של אדם זה היה משה מרזל.

שתי אחיות

במחנה היו שי אחיות מהעיירה סליפייה, הסמוכה לעיירה שלנו. גילן היה בערך עשרים ואחת ותשע עשרה. הן היו מפותחות, לבושות היטב ותמיד השתדלו להצניע את יופיין. ניכר עליהן שבאו מבית טוב ומבוסס. הן עשו הכל כדי שתוכלנה להיות תמיד ביחד – עבדו באותו המקום וישנו אחד ליד השנייה. במחנה הייתה שמועה שיש להן דוד שחי בחוץ כפולני, הנמצא בקשר עם שתי האחיות. עם הזמן התאמתו שמועות אלה. אבל זה גם היה בעוכריהן. הדוד הכין עבורן מקום וביקש מהן לחפש הזדמנות לברוח מהמחנה. הקשר בין הדוד והאחיות התבצע באמצעות פולני שעבד יחד עם האחיות. המסרים הועברו לפעמים בהודעות בעל פה ולעיתים בחליפת מכתבים.

שתי האחיות עבדו יחד איתי במפעל, ליד הגדר. הן הכירו שומר אוקראיני שמדי פעם החליפו איתו חיוכים. אט אט נרקמו קשרי ידידות ביניהם והן האמינו שאפשר לבטוח באוקראיני זה. באחד הימים קבעו איתו שבזמן שהוא יהיה בשמירה הן תעבורנה דרך הבודק'ה (צריף השמירה) ותפצנה אותו בסכום כסף נכבד, כדי שיאפשר להן לצאת מהמחנה. במקביל, הן שלחו מסר לדודן על היום והשעה ועל מקום המפגש.
הכל היה מסודר והן חיכו למועד.כשזה הגיע, הן נכנסו לבודק'ה, העסקה בוצעה והן יצאו לחופשי.
הן עברו את הכביש וצעדו על המדרכה מספר עשרות מטרים. ליד המדרכה עמדה מכונית, ממנה יצא אדם. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב והורה להן להיכנס לתוכו. האחיות היו בטוחות שזהו שליח של דודן ונכנסו לרכב. מיד התבררה להן האמת המרה, כאשר היושבים במכונית התחילו לדבר ביניהם בגרמנית. המכונית נעלמה, ויחד איתה, האחיות.
הבנות במחנה שהיו מיודדות איתן ושותפות לסוד, היו בטוחות שהמשימה הצליחה. הדבר נודע למפקד המשטרה היהודית. הוא היה חייב לדווח על כך לגרמנים. כשהוא דיווח להם, הגרמנים השיבו על כך : "אין דבר. אנחנו נמצא אותן והן תשלמנה על כך." כעבור יום ציווה מנהל העבודה על שניים שעבדו איתי לכרות בור בגודל אדם ועמוק יחסית. ידענו שמישהו כאן עומד להיות קורבן, אך כל אחד קיווה שזה לא יהיה הוא. הבור עמד פתוח כיומיים. יומיים של חיים בחרדה. כולנו שמרנו על קשר עין עם המקום הנאלח הזה. רצינו שהבור ייסגר כבר.
לאחר יומיים עם בוקר, ראינו אדם שאינו לבוש מדים צועד ומוביל בחורה שפניה שחורות ממכות הישר לכיוון הבור. זו הייתה אחת האחיות. כשהגיעו אל הבור נשמעה ירייה. אחריה נשמעה חבטת בעיטה. הגופה נפלה כשק תפוחי אדמה היישר לתוך הבור. עוד לא הצלחנו להשתחרר מהמראה הזוועתי, והנה רואים אנו רוצח שני מוביל אל האחות השנייה כשהיא במצב דומה לזו הראשונה וחוזר על מעשהו של הראשון. גופתה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה לכסות את הגופות, הבחינו המכסים שהאחות העליונה חיבקה את התחתונה.

תם חלום החופש. הנעורים נגדעו בפריחתם.

נשארה החידה. מי היה הבוגד? הפולני? או שמא האוקראיני? ההערכות דיברו על האוקראיני כבוגד. בשלושת הימים שעברו מיום מעצרן של האחיות עד למותן, הן עברו חקירות ועינויים. קרוב לוודאי שבחקירות הסגירו את דודן וגם את איש הקשר הפולני

הריונות במחנה

אין סוף לרע.

התחלנו להתרגל לכל ההגבלות שהיו במחנה. מצאנו כל מיני תחבולות לעקוף אותן. גם הטבע עשה את שלו. ההוראות על ההפרדה בין איזורי הנשים והגברים רפו קמעא. נשים החלו להיכנס לצריפי הגברים כדי לבשל שם על הכיריים שהיו פחות עמוסים מאשר במחנה הנשים. ם הגברים פקדו את מגורי הנשים לעתים תכופות יותר.

תשוקתם של הזוגות הנשואים להתייחד הייתה עזה. תאי השינה היו כה צפופים, עש שאישה אחת נגעה בשנייה בעת שנתן, כך שאפילו בלי להתחשב בפרטיות היה זה בלתי אפשרי.
במשך הזמן נמצא פתרון. כששכנותיה של אישה נשואה ראו כי בעלה נכנס לצריפן, הן ירדו מהמשכב כדי לאפשר לבני הזוג לממש את תשוקתם. כשהצורך נעשה תכוף יותר, הן עשו עצמן ישנות ואף התחילו כביכול לנחור, לאמור – "תעשו מה שאתם רוצים".
אמנם, בעת שמתייחדים חושבים רק על ההנאה הרגעית, אבל זה גרם לבעיה חדשה:
במהלך תקופה זו החלו להופיע הריונות לא מתוכננים. אז צצה השאלה: כשיצא הוולד לאוויר העולם, מה נעשה איתו? יקר להוריו ככל שיהיה, לא תהיה כל אפשרות לגדלו. הן בגלל התנאים הקשים והן בגלל האיסור ללדת, איסור, שהעונש בגינו היה מוות. לכן, קבעו מראש כשיבוא זמנו להיוולד, לא יראו את התינוק ליולדת. מיד יוציאוהו מהצריף, שם יחכה לו נער צעיר שעדיין אינו מודע למעשיו. הנער יתודרך מראש לחנוק את התינוק למוות וכך יקיץ הקץ על הבעיה. אותו נער היה צריך להכין קבר עבור התינוק למוות וגם לשמור על סודיות, בדר שהיה על גבול הבלתי אפשרי במחנה צפוף שכזה. עקב ההריונות והלידות הרבות, היה הנער עמוס עבודה. הוא החל לבקש תשלום עבור מעשיו. התשלום היה כיכר לחם עבור כל תינוק.
היום, כשנזכר אני בפרשה עגומה זו, עובר רעד בכל גופי.המלים המעטות הכתובות פה בוודאי שאינן יכולות לבטא חלקיקי מהכאב והסבל של ההורים שעברו זאת.
הספר

בעיירה שלנו היה ספר, שמו היה יוסלה שוך. הוא נחשב לספר מבוקש. כשהיה לו זמן פנוי, היה הוא מנגן בגיטרה, אך תמיד את אותו השיר. הבריות אמרו עליו שהוא גם "פלצר" (מרפא). הוא ידע להעמיד כוסות-רוח, להזריק זריקות ולהניח עלוקות. כמו כן, הכיר הרבה משחות, שמנים ועשבים שיכלו לעזור לחולים. למרות הפופולאריות הרבה לה זכה, הוא נשאר רווק עד מעבר לגיל הארבעים.
יום אחד מופיע יוסל'ה בעיירה כשלצידו כלה. היא הגיעה מעיירה ששמה קוז'ניץ. היא הייתה יפת מראה, שערה בלונדיני ארוך ומקורזל. היא הייתה כמעט בגובה שלו, צנומה, ולבושה היה יוצא דופן. גם גילה היה קרוב לשלו אחרי מספר שבועות נערכה חתונה. לאחר תשעה חודשים, נולד להם בנם הבכור. הזוג הטרי היה מאושר. בכל בוקר הלבישה האם את התינוק בחליפה חדשה, השכיבה אותו בעגלת ילדים עמוקה וקפיצית דמויית מכונית וטיילה עימו ממקום מגוריה עד למספרה של בעלה. בדרך כלל, נהגה להאריך את דרכה דרך ככר השוק כדי שיותר אנשים יראו את האושר שלה. בחורף עשתה את אותה הדרך בלי עגלה. היא נשאה את התינוק בזרועותיה כשהתינוק לבוש דובון עשוי כולו מצמר אנגורה לבן.

כשפרצה המלחמה הלכו הגזירות ורבו, ושמועות על גירוש נהיו ממשיות. הספר יוסל'ה ואשתו בלומה החביאו את הילד אצל משפחה נוצרית כדי שישרוד את המלחמה. כפי הנראה, הבטיחו למשפחה גמול טוב לאחר המלחמה.
הגירוש הגיע. הספר ואשתו הצטיידו באישורי עבודה ועברו למחנה יחד עם חלק מיהודי העיירה. במחנה, בגלל הופעתה המרשימה, הטילו על בלומה להיות אחראית על קבוצת נשים. המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. מחלת הטיפוס שפרצה חיסלה הרבה אנשים.
באותו זמן, הגיע משלוח של כח-אדם ממחנה פלאשוב. כולם צעירים למודי סבל. הם אמרו לנו שהמחנה שלנו הוא "בית הבראה" בהשוואה למחנה ממנו הגיעו ולתלאות שהם עברו. הם לא יצרו איתנו קשר והשתדלו להיות בקבוצה נפרדת.
כאשר בלומה ראתה שמצב האנשים הולך ומתדרדר היא ביקשה מהגרמנים להיטיב את התנאים הסניטריים, האוכל והביגוד, אחרת הם לא יוכלו להתייצב לעבודה. על החוצפה הזאת שילמה בלומה בחייה. הגרמנים הוציאו אותה מיד להורג. על-מנת לאיים שהדבר לא יחזור על עצמו, התכוונו לעשות מפקד של כל המחנה למחרת היום, להוציא מתוכו עשרה אנשים נוספים להורג. במקרים אלו של הוצאה ראוותנית להורג, הם נהגו לבחור דווקא את האנשים הכי בולטים, יפים וחזקים. מזה מפקד המשטרה היהודית חשש. הוא הציע לתת לגרמנים רשימה של עשרה אנשים. והגרמנים קיבלו את ההצעה. מפקד המשטרה היהודית שמר גזירה זאת בסוד.למחרת, במפקד הבוקר, הגרמנים הקריאו את השמות של עשרה האנשים וציוו עליהם לצאת מן השורה. היו אלה רק אנשים שהגיעו ממחנה פלאשוב. הם לא ידעו לאיזה מטרה נבחרו. הם הובלו אל מחוץ למחנה, שם ציוו עליהם לחפור בור. כשסיימו את מלאכתם, הופיעו האוקראינים עם מכונות ירייה ותוך שניות ספורות שכבו כולם בתוך הקבר שכרו לעצמם. לא נותר אלא להביא אנשים אחרים למשימת כיסוי הקורבנות.
במחנה נוצרה מהומה, אנשי פלאשוב הגיבו באיומים. בעלה של בלומה השתולל ורצה להתאבד. הוא צעק: "היא הייתה מאור עיני. היא הייתה הקול, וגם הכל בשבילי".

יוסל'ה שוך (הספר) בעלה של בלומה, נחנק בדרך לאושוויץ. אל בנם של בלומה ויוסל'ה, שהסותר אצל משפחה נוצרית, אחזור בהמשך.


גידול חזירים

עד כה רשמתי מספר אירועים בולטים אותם חוויתי או שהייתי עד להם בגטו ובמחנה העבודה שבעיירה שלנו. הדברים היו טרגיים וקשים מנשוא, אך לא ציינתי את ערך האדם שהיה בעיני עצמו.

היהודים בעצמם כבר האמינו שאין דבר יותר בזוי מאשר להיות יהודי. באחד הימים, נבחרתי לעבוד בדיר לגידול חזירים אשר היה בתוך איזור של מפעלי חרושת. בין היתר, הטילו עלי לטפל בהם. נגעלתי מהחזירים. נזכרתי שלפני המלחמה, כשהייתי צריך לעבור ליד חנות נוצרית לממכר בשר חזיר, עברתי למדרכה השנייה והפסקתי לנשום כדי שריח הטריפה לא ייספג לתוך בגדיי ולא אנשום אותו לתוך קרבי. גם את המילה חזיר נגעלתי לומר. במקום זאת אמרנו "דבר אחר". פה במחנה, אודה ולא אבוש, שמחתי לטפל בהם. ראשית, העבודה הייתה בתוך מיבנה ולא בחוץ. שנית, קיוויתי שאולי בעבודה זו לא אהיה רעב. כשהביאו לחזירים תפוחי-אדמה מבושלים, השאירו לפעמים בתוך השוקת מספר חצאי תפוחי-אדמה שאת חלקם אכלו החזירים ואת היתר הכנסתי לתוך כלי האוכל שתמיד היה קשור לגופי, זאת, ללא ידיעתם של הגרמנים. לעיתים שפכו לתוך השוקת מרקים שונים שנשארו במטבח. כשנשאר מעט מהמרק בתוך השוקת הייתי עט עליו כעל זכייה גדולה. תפקידי היה להוציא בכל יום את הזבל ולרפד לחזירים את היצוע בקש יבש, לרחוץ את כלי האוכל שלהם,למלא את השוקת במים נקיים ועוד כהנה וכהנה משימות. לא הפריעו לי הריחות הנוראיים שהיו שם, כבר לא נגעלתי מהחזירים, אלא פשוט קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, מה חסר להם, היצוע שלהם יבש וגדול פי ארבע משלי. מגישים להם אוכל ושתייה בזמן, מנקים את הרפש שמותירים אחריהם וכל היום הם עסוקים בפרו- ורבו, והעיקר, חייהם לא נמצאים בסכנה מיידית, לפחות עד שישמינו ויגדלו. לי אין סיכוי להשמין ולגדול, חיי בסכנה בכל רגע." חשבתי לעצמי: "חבל שלא נולדתי חזיר, אלא יהודי". שואל אני: "אייכה ירדת אדם?" אוסיף, כי על-מנת להינות מאיגרא רמא אסור לשכוח את בירא עמיקתא

פינוי המחנה

הזמן היה סוף הקיץ, קרוב לראש השנה. האווירה הייתה מתוחה. היו שמועות שהחזית הרוסית מתקרבת. גורלנו היה לוט בערפל המחנה.
האם אנו עומדים להשתחרר או שסופנו קרב.
יום אחד, שוב אנו מתבשרים שהגיעו קרונות ריקים. חלקם סגורים וחלקם פתוחים – אותו תסריט מוכר, ואנו עומדים שוב בפני גירוש. לא ידענו לאיזה כיוון. הניחוש היה אושוויצ'ים – מחנה השמדה. השמירה במחנה תוגברה ואנחנו הסתובבנו כמו נמרים מתוחים סביב הגדר.
פתאום, באמצע היום, ראינו כי קבוצת צעירים שמצבם הגופני עדיין היה טוב, פורצים גדר תיל ראשונה, מטפסים על גדר שנייה העשויה לוחות עץ שגובהה כארבעה מטר וקופצים ממנה. הבחנתי ביניהם במשה מרזל, אודותיו תיארתי כיצד ניצל בעת הטבח בבית החולים. הוא ישב על גדר העץ וגופו נטה ליפול החוצה. הוא הרים ידיו לאות כניעה, ממגדל השמירה ירה בו האוקראיני כדור אחר כדור. הבחור נפל כאבן אל מחוץ לגדר. חוץ ממשה הצליחו כולם לברוח. הם ניצלו.

המתח גבר, השעות, הדקות והשניות נקפו.

בערבו של היום כבר לא חילקו מזון או שתייה. מרוב עייפות ורעב נשכבתי על משכבי ונרדמתי. בבוקר, כשהתעוררתי, סיפרו לי שבלילה הייתה פריצה שנייה, גדולה יותר. הרסו את שתי הגדרות ואנשים רבים הצליחו לברוח. רבים גם נהרגו תוך כדי ניסיון הבריחה. התברר לנו שמנהל התחנה, גרמני בשם שרוט, נכנס לתוך המחנה כשמכונת ירייה בידיו, וקטל את כל מי שנתקל בו בדרכו. הוא התקרב לפרצה בגדר וראה רבים נדחפים דרכה החוצה. משימתו פה הייתה קלה יותר. הוא רוקן את כל התחמושת על הנמלטים והשאיר אחריו ערמה של גוויות ופצועים. בבוקר, חזר שרוט לאותו מקום. הוא לא ראה אף אדם בחוץ. כולם הסתתרו בתוך הצריפים, ולא היה אדם שיתנקם בו. רק הפצועים ששכבו ליד פתח הגדר התחננו בפניו שיירה בהם כדי לסיים את את סבלם. הוא צחק להם בפנים. "אתם יכולים עכשיו לברוח" הייתה תשובתו.

לקראת הצהריים התחילו לחזור למחנה חלק מהבורחים. היו אלו בעיקר אנשים שלא מהאזור. הם לא ידעו לאן לברוח. גם הפולנים התנכלו להם. הם מנו כעשרה והיו שבורים, עייפים ומיואשים. אותו שרוט העמיד אותם ליד הפצועים שהיו שכובים ליד הגדר. הוא הרג את כולם. באותו זמן הוא ציווה על כל יושבי המחנה לצאת מהחוצה ולהסתדר בקבוצות של שמונים עד מאה אנשים. נהג הקטר כבר התחיל לתמרן את הקרונות לתוך המחנה. אנשים יצאו מהצריפים. כל מי שהיה לו כלי עבודה כמו גרזן, משור או מקדחה לקחו בהיחבא. היו אלו כלים מתאימים לפריצה מתוך הקרונות החוצה, אל החופש. האוקראינים התחילו לכוון את הקבוצות אל הקרונות. את המשטרה היהודית, מנהלי המטבח, מחסן הבגדים ובמיוחד את אסירי פלאשוב המיומנים והחזקים וכל אלה שהיה להם עוד צלם אדם, הכניסו לקרונות הסגורים. את החלשים, החולים וגוררי הרגליים, הכניסו לקרונות הפתוחים. אותי הכניסו לקרון פתוח. בליבי אמרתי: "גם במצב הזה יש פרוטקציה. במקרה שיהיה גשם אנחנו נירטב והם לא". אבל המציאות הייתה שונה.
הימים היו ימים חמים של סוף הקיץ. כשמכניסים כמאה איש לתוך קרון בהמות עם שני פתחי אוורור קטנים, הופך הדבר לבלתי נסבל. כשהתחילו לתמרן את הקרונות לקראת היציאה, יכולנו אנו, המובלים בקרונות הפתוחים, להביט בקרונות הסגורים. לפתע הבחנתי באדם אחד שטיפס, כנראה, על האחרים והגיע למעלה לפתח האוורור. הוא זעק: "יהודים! רחמו, הצילו" הכרתי את האיש לפני פניו ולפי קולו, היה זה יעקב, הכדורגלן של "מכבי" המכונה יאש. הוא היה אחד הבחורים החזקים והנאים שבעיירה, התברר שהיו אלה אנשי פלאשוב שהיו בקרון. מיד בתחילת הנסיעה הם גבו את המחיר עבור "רשימת העשרה" שהגיש ראש המשטרה היהודית לגרמנים. הם הרגו אותו ואת בנו הקטן במקום. ליתר בני העיירה שלנו הקציבו חלק קטן של הקרון ולעצמם את יתר המקום.
האנשים התחילו לעשות צרכיהם בתוך בגדיהם והשהייה שם הפכה לבלתי אפשרית. מעטים יצאו מהקרונות האלה בחיים. אלה שהיו בקרונות הפתוחים ידעו שלאחרים המצב קשה אבל לא ידעו עד כמה. הם היו בקרונות הראשונים ואנו אחריהם. לפי כיוון הנסיעה, הניחוש לגבי יעדה היה נכון: אנו מתקרבים לעיר קרקוב, לא הרחק מאושוויץ.
הנסיעה נמשכה מספר ימים, בלי מזון ובלי מים.

הגענו ליעד הסופי ועמדנו לפני השער שמעליו הכתובת באותיות של קידוש לבנה:

"העבודה משחררת" (ARBEIT MACHT FREI)

Starachowice סטרחוביצה

JGuide ST XX PL 1S

סטרחוביצה Starachowice היא עיר במרכז פולין, ממוקמת בנפת
קילצה Kielce, בעלת 56,500נכון ל 2005 יושבת על גדת הנהר קמיינה Kamienna

כיכר העיר של היום היא מודרנית ומצטיינת במגרשי חנייה רחבי ידיים ומשובצים באיי ירק. מסביב לכיכר בתים, בחלקם ישנים ובחלקם חדשים. במרכז העיר עומד בית העירייה בסגנון ניאו קלאסי בו שוכן המוזיאון הלאומי. העיר שוכנת בתוך נוף פסטוראלי של שדות ירוקים, חורשות וגבעות.

בדרום מערב העיר עומד המבצר ההרוס על גבעה, מקום מושבו של פקיד המלך הסטארובה, המבצר הוצת ונהרס בזמן כיבוש העיר ע"י השוודים (1656-1657) שרידיו רומזים על עבר מפואר, בהווה, מקום לטיול סוף שבוע בימים יפים. למרגלותיו זורם נהר הבזורה Bzura הזורם לכיוון צפון לאורך כל העיר ממערב לרחוב טארנובסקה, ומזרים מימיו אל הויסלה המובילה מימיה הרחק משם, למפרץ גדנסק הנשפך לים הבלטי.

איך מגיעים

כדי להגיע לסטרחוביצה במכונית מוארשה יש לעלות ממרכז וארשה על הכביש הבינעירוני מספר 2 לכיוון מערב-הכביש נקרא גם E30 לאחר כפחות משעה ופחות מ 60 ק"מ אפשר כבר לראות את בתי העיר ואת המבצר של ה"קאשטלאן" העומד בחורבותיו.

אפשרות אחרת היא להגיע לעיר ברכבת היוצאת כמה פעמים ביום מהתחנה המרכזית של וארשה.

בסטרחוביצה כמה פיצריות ו2-3 מסעדות מומלצות. פיצריה אקווריום Akwarium ברחוב ז'רומסקיאגו Ul. Żeromskiego 1 טלפון:0 46 8628888

המוזאון הלאומי נמצא בכיכר קושציושקו בבית מספר 2 בבניין העיריה הקודם. המוזיאון פתוח בכל ימות השבוע מלבד יום ב'. הוא מכיל תצוגה גדולה מאוד של הקרבות שהתנהלו על נהר הבזורה בספטמבר 1939, כולל טנקים ותותחים שהשתתפו בקרב. שעות הביקור הם: 10.00-16.00 והטלפון הוא 46-8623309. כרטיס כניסה עולה 6 זלוטי.

קישורים
מחנה סטרחוביצה, יפה זהבי, בעברית.

ספר וירזבניק סטרכוביץ - ספר הזכרון של העיר, באידיש

אתר האינטרנט של העיר באנגלית