המחנה שכן בחלקה העילי של העיירה סטאראחוביצה, במחוז קיילצה שבפולין. העיר התחתית נוסדה על ידי הנזירים הציסטרינים, אך מדורי דורות היתה מאוכלסת יהודים. סימני ההיכר שלה: בית כנסת קטן ומט לנפול, כיכר שוק מרוצפת בחלוקי נחל, באר ישנה בטבורה, חנויות עלובות סביבה, בתיהם המרווחים של הגבירים באחת השדות הצדדיות. מחנה עבודות הכפייה הוקם על קו פרשת המים, מרחק מה מבתי הפועלים והכורים. קראו לו "מאיובקה", לא על שם חודש מאי כי אם על שם מכרה של עפרות ברזל שפעל בסביבה. במחוז היו פזורים עוד מחנות כשלנו, כולם מאוכלסים אסירים, יהודים ולא יהודים. כולם נועדו להניע את גלגלי תעשיית החימוש הנאצית: חלקות של חיים ומוות משובחות בתשבץ סבוך שרק בידי ההיסטוריונים של הדורות הבאים יעלה לפענחו באורח נכון. שהרי על פני השטח לא היו אלה מתקני השמדה המעלים ריח מתקתק של כבשני משרפות. לא נערכו סלקציות – ימין שמאל – מי לחיים ומי לקבר אחים. כאן מותר היה למות גם מוות טבעי. ועל אף העבודה המפרכת, המשמעת הקפדנית ואכזריות השומרים שגויסו למלאכתם בלאטביה ובאסטוניה, אשליה היה שמה של המנה היומית של המזון הרוחני.'כאילו' היה שמו של המשחק. כאילו כאן זה לא יכול לקרות
כך תאר רומן פריסטר את המחנה, בסיפרו "דמות עצמי עם צלקת" אליו הגיע ממחנה פלאשוב שליד קרקוב.
יחיאל שרפר מתאר אף הוא את המחנה, בסיפרו "דפי עד" המתעד את שעבר עליו בשואה
היו כאלה שהרימו סתם פתק ועברו לקבוצת האנשים שהיו מיועדים לצאת לעבודה. באותו זמן החלו להצעיד את הקבוצה הראשונה של המשפחות לכיוון תחנת הרכבת.
אחריהם צעדה קבוצה שהיתה מיועדת לעבודה. הקבוצה הלכה לכיוון מחנה-עבודה שהוכן ביער, סמוך לבתי חרושת.
הקבוצה, בתוכה צעדתי אני, לוותה על ידי אוקראיניים שפלים, שההיסטוריה לא ידעה כמותם. צעדנו ברחובות העיירה בה נולדנו. בצידי הכביש על המדרכות, עמדו אזרחי העיירה הפולנים שאותם הכרנו שנים, וחזו בנו כאילו היה זה מחזה מבדח. הם ראו כיצד אוקראינים חסרי לב מתעללים בנו. שוברים קתות של רובים על ראשיהם זבי הדם של אומללים, לאחד מהאנשים גדעו יד והוא נאלץ לשאתה ביד השנייה. אלה שעדיין לא נפגעו, רצו מיוזעים וזועקים מפחד. לפני צעד אדם אחד שהכרתי שתקפו אותו כאבי בטן מרוב פחד. הוא ירד מהכביש אל המדרכה, הוריד את מכנסיו ועשה את צרכיו. מיד עט עליו אוקראיני, הכה אותו וציווה עליו לאסוף בידיו את הפרשותיו ולמלא בהם את הכיסים. המסכן מילא את רצונו.
הפולנים שעמדו בצד פרצו בצחוק כאילו צפו במחזה מבדר. לכל אורך הדרך לא היה אחד שלא כיבדו אותו באיזושהי מהלומה הגונה או בהשפלה.
כך זה נמשך לאורך כחמישה קילומטר במשך רוב שעות היום, עד שהגענו למחנה הנקרא "שצלניצה". פירוש המילה הוא "מקום היריות". ייתכן שמקום זה שימש כמטווח. מקום זה היה באמצע היער. שם הוקמו מראש צריפי מגורים, מטבח, וצריף שנקרא "חדר רחצה" אבל הכיל סך-הכל כעשרה ברזים ומספר דומה של בתי שימוש עבור ציבור של יותר מאלף איש.
כשהגענו למחנה לא ידענו מה עלה בגורלם של יתר בני המשפחה. היינו תחת לחץ תמידי. תחילה, ערכו חיפוש על גופנו. הורו לנו להוציא חפצי ערך כמו כסף וזהב.
לאחר מכן ביצעו חיפוש בכלינו ואם מצאו דבר ערך אצל מישהו, הרגו אותו מיד לעיני כולם כדי להפחיד את היתר.
לעת ערב נכנסו לצריפים. באותו זמן הפרידו בין הגברים לנשים. הצריפים של הנשים היו במרחק של כחמישים מטר מהצריפים של הגברים. אמנם, מחנה הנשים לא היה מגודר אך ניתנה הוראה חמורה – "הכניסה לגברים אסורה" הוראה כזו היוותה קו הפרדה אימתני ואפקטיבי הרבה יותר מגדר פיזית. הצריפים היו מחולקים גם לפי מקומות העבודה. בצריפים שבחלקו העליון של המחנה, גרו עובדי בית החרושת ובמחנה התחתון גרו העובדים בשירותי המחנה – כמו עובדי מטבח, סנדלרים וחייטים שעבדו עבור הגרמנים והאוקראינים.
נכנסנו מיד למשטר של חיי מחנה. בלילה אסור היה לצאת מהצריף. עברה שמועה שנער אחד נרצח מכיוון שרצה לרדת מהמחנה העליון למחנה התחתון. הוא נורה למוות על-ידי שומר שעמד בעמדה.
התמקמנו בצריפים שם היו שלוש קומות של מדפים. המדפים נפרשו לכל אורך הצריף כשהם מחולקים לתאים, כ-70 סנטימטר רוחבו של כל תא. התאים היו ללא כל מצע. שכבנו על קרשים גלויים, גסים ולא מהוקצעים. נשכבתי בתא התחתון והקיצוני ליד הקיר. בחרתי במקום שישרה עלי הרגשת בטחון יחסית. אחרי מספר רגעים, פרצתי בבכי וכל גופי רעד. "הרי זה הלילה הראשון בלי אמא ואני סך הכל בן ארבע עשרה". נזכרתי בפרידה הנוראה ממשפחתי. לא נשקתי את ילדי אחותי ואת אימם, לא חיבקתי את אימי ושלושת אחיי שתמיד היינו כגוף אחד. הנורא מכל היה שהפרדתי בכוח את אחותי הקטנה גולדה'לה ממני. היום הנורא הזה, שייזכר לדיראון עולם, גרם לי למבול של דמעות – כמעיין המתגבר. לאחר זמן מה נרדמתי.
התעוררתי בבוקר לשמע צלצל הגונג. מיד התחילו להישמע הצעקות לקום ולרדת לשתות קפה.לקחתי איתי את המסטינג שהבאתי מהבית וירדתי כשכל גופי דואב מהשכיבה על הקרשים ומעייפות יום האתמול. נעמדתי בתור. כשהגיע תורי, קיבלתי פת לחם מרוחה בריבה. מזגו לי לתוך הכלי מעט קפה. היו אלה מים פושרים בטעם עולש (ציקוריה). לאחר מכן, ציוו עלינו להסתדר בקבוצות לפי מקום העבודה.
עצם ההפרדה בין נשים וגברים גרם לאנדרלמוסיה. היו אחים ואחיות שהופרדו זה מזו, וזה כבר גרם לחוסר סדר. אך הגרוע יותר היה שזוגות נשואים ששלחו את ילדיהם עם הסבא והסבתא, הופרדו גם הם זה מזו. הפרדה זו הביאה לזעקות שבר – "למה לא הלכנו יחד איתם?! שום זעקות ותחינות לא עזרו. היינו מוכרחים להתארגן לחיי המחנה.
התארגנו לעבודה. ידעתי להיכן אני הולך לעבוד, כי היה זה מקום עבודתי עוד מתקופת הגטו, אבל היו כאלה שאף פעם לא היו שם. להם חילקו עבודה על-פי חוסן גופם. היו עבודות קשות מאוד והיו קלות יותר. במהלך יום העבודה חילקו לנו צלחת מרק ופרוסת לחם. רוב האנשים לא רצו לאכול את המרק כי הוא לא היה כשר. עם הזמן כולנו השלמנו ואכלנו כל דבר שניתן היה לבלוע. כשחזרנו למחנה שהיה במרחק של כשלושה ק"מ ממקום העבודה, קיבלנו שוב ארוחת ערב מבושלת. הארוחה הוכנה על ידי הנשים היהודיות שעשו עבודת קודש.הן השתדלו לעשות זאת גם למעננו וגם כדי להוכיח את עצמן שהן נחוצות.
במחנה הנשים הורגשה מעט תנועה. הנשים החלו לנוע לחדר הרחצה כדי להתרחץ וגם כדי לכבס את הבגדים התחתונים שלהן ושל בני משפחתן. הגברים נשכבו על משכבם ובהו באוויר.
זה למעלה משבוע שלא הורדנו את הבגדים מגופנו וגם לא התרחצנו פרט לנטילת ידיים.התחלנו להרגיש את הטפילים על גופנו. בהתחלה היו בודדים ועם הזמן הם הלכו ורבו. הצרה הזאת הציקה לנו לא פחות מאשר הגזירות האחרות. לא במקרה אני מכנה אותם טפילים ולא בשמם המפורש.
כאשר אני נזכר בזה עוברים רעד וחלחלה בכל גופי. זה הגיע לידי כך שיכולתי להכניס יד מתחת לבית השחי ולהוציא חופן מהם. הם אכלו אותנו חיים. גופנו היה קציץ מהלך. לעיתים היינו מטאטאים אותם ממקום משכבנו במטאטא, ומנערים אותנו מבגדינו. ניסינו להילחם בהם בכל מיני שיטות, אך לא תמיד נחלנו הצלחה.
חיי המחנה
עם הזמן התרגלנו לחיי המחנה. רובנו יצאנו יום יום לעבודה, שם באנו במגע עם הפולנים ודרכם יצרנו קשר עם היהודים שהסתתרו מחוץ למחנה. התברר, שמצבם היה גרוע משלנו ולא אחת, הם רצו להיכנס אל תוך המחנה. היו כאלה שיצרו קשר עם ילדיהם שהוסתרו אצל משפחות פולניות או במנזרים. התחיל להתפתח מסחר בדברי אוכל ובבגדים משומשים והמצב היה מעט טוב יותר מאשר בגטו, שם היינו מנותקים וחיינו כאסירים.
בין הפולנים שבאנו איתם במגע תוך כדי העבודה היו כאלה שהציגו את עצמם כ"פולקס- דוייטשה", כלומר, שמוצאם מהעם הגרמני. הם שלטו בשפות הגרמנית והפולנית. היו אלה חלאות אדם. הם נהגו בנו באופן גרוע יותר מאשר נהגו בנו הגרמנים עצמם. על כל דבר קטן שלא נראה להם, נענשנו. צווינו לשכב כאשר כל גופנו היה חשוף. הם הילקו אותנו כך שכל מכה השאירה צלקת בגופנו. גם ההליכה לעבודה והחזרה ממנה היו קשות באופן בל יתואר. האוקראינים ששמרו עלינו השפילו וביזו אותנו בכל השיטות שלמדו מהגרמנים. הם שברו את קתות רוביהם על גבנו, דקרו אותנו ברוביהם המכודנים וקיללו במילים שלא ראויות להיכתב על דף זה.
הטיפול בחולים
במחנה, היו התנאים הסניטריים ברמה ירודה ביותר. הדבר הביא לפריצת מחלת הטיפוס שפגעה בחלק ניכר מן האנשים.
במחנה התחתון היה צריף שכונה "בית חולים". היה זה למעשה צריף ששימש כחדר בידוד. בצריף היו אמנם מספר סניטרים, אבל לא הייתה להם כל אפשרות לתת עזרה לחולים. לאחר שפרצה המחלה ניתנה הוראה לכל החולים להגיע לבית החולים, שם יקבלו טיפול. לאחר שעה-קלה כל התאים בצריף היו תפוסים. באותו זמן הייתי גם אני חולה במחלה. כמו חולים רבים נוספים, לא האמנתי לגמרי גם אני בטיפול שניתן בבית-החולים. נשארנו כולנו על משכבנו קודחים מחום, ללא יכולת להזיז אבר מאברי גופנו.
באחד הימים, בשעה 5.00 בבוקר, עם צלצול ההשכמה, ניתנה הוראה: "אף אחד לא יוצא לעבודה! כל אחד חייב להישאר במקומו. בשעה 8.00 יבואו רופאים ויטפלו בכל אחד שלא מרגיש טוב." לאף אחד מאיתנו לא היו ציפיות מהטיפול הזה. בשעה 7.30 הרופאים כבר היו במחנה התחתון, ובמחנה העליון ניתנה הוראה שעל כולם לצאת מהצריפים. הבריאים יעמדו בצד אחד והחולים יעמדו בצד השני לקבלת טיפול.
יצאתי מהצריף בין האחרונים, כשעל גופי רק כותונת. קדחתי מחום ורעדתי בכל גופי. הרעד נגרם מהחולשה שהמחלה גרמה לי, אך גם מתחושת הפחד שאפפה אותי. כאשר התבוננתי בנעשה, קלטתי מיד את המצב. מצד אחד ראיתי את הבריאים והחסונים ומהצד השני עמדו אנשים חלושים וחצי מתים. ראיתי את מנהל המשטרה היהודית וצעקתי אליו: "ירמיהו, תציל אותי"! הוא הכיר אותי ושאל למקום עבודתי. כשעניתי שאני עובד ב"מגזין הראשי", הוא צעק אלי בפולנית: "ולמה אתה עומד פה? לך תעמוד שם!" הוא נתן לי דחיפה לכיוון קבוצת האנשים הבריאים. אחד מהם הוריד מעליו מעיל ארוך והלביש אותו עלי, וכך כיסה את כל מערומי. את החולים הורידו למחנה העליון לקבלת טיפול. כולנו ידענו מה טיבו של "הטיפול". הושיבו אותם שם על משאית והתכוונו להוסיף מספר אנשים מהבריאים.
את הבריאים התחילו להריץ. לכל מי שהתנדנד סימנו לו לצאת מהשורה ולעמוד בצד. כשהגיע תורי לעבור לידם, לא היה ספק שאני זקוק ל"טיפול", לכן סימנו לי לצאת מהשורה. לא התייחסתי להוראה זו והמשכתי לרוץ. אחד הבוחנים ניסה להכשילני ברגלו. חלפתי על פני המכשול בקפיצה. מיד לאחר מכן שמעתי ירייה. הכדור שרק ליד אוזני. הגעתי למורד מדרגות. היו שם כשש מדרגות. את כולן ירדתי בקפיצה אחת והצטרפתי שנית אל קבוצת הבריאים. כשהגעתי למטה ראיתי שמובילים את הקורבנות החדשים ומצרפים אותם אל אלה היושבים במשאיות. לפתע נשמעה צעקה מן המשאית, צעקתו של דודי חיים-יעקב שהיה מכונה חמ-ינקל – "י ה ו ד י ם !!
ר ח מ ו !! זירקו פת-לחם, אנחנו לא רוצים למות כשאנו רעבים." אחרי מספר דקות התקרבה אישה שעבדה במטבח המחנה ובידה קערה מלאה בלחם פרוס. היא הגישה את הקערה ליושבים במשאית. הייתה זו העזה להתקרב לנידונים למוות. (אישה זו חיה איתנו בארץ עד היום הזה).
את יושבי המשאית הובילו ליער הקרוב, שם חיכה להם בור חפור. את החולים העמידו ליד הבור. נשמעו מספר צרורות ארוכים. ה"טיפול" האחרון לחולים, ניתן.
בזמן שבמחנה העליון ניתנה הוראה לצאת מהצריפים, נכנסו לצריף בית החולים מפקד המחנה ששמו היה אלטהוף, הידוע באכזריותו, וסגנו מאייר. הם אמרו לחולים, כשלושים במספר: "כדי שנוכל לבדוק אתכם, הסתובבו ושיכבו עם הראש לכיוון הכניסה. " החולים עשו כך, ואז הוציאו השניים אקדחים טעונים ותוך מספר שניות הספיקו לתקוע כדור בראשם של כל אחד משלושים החולים. לאחר מכן עברו לוודא אם ישנו עוד מישהו הזקוק ל"טיפול" נוסף.
בטרם נכנסו הרוצחים אל הצריף, הרגיש אחד החולים בסכנה האורבת לו מצידם. הוא ירד והתחבא מתחת לדרגש התחתון שגובהו מהרצפה היה כעשרים וחמישה סנטימטר. אחרי רצח החולים האחרים, החל דמם ניגר מהדרגש העליון לאמצעי ומשם לתחתון. לבסוף ירד הדם דרך פתחי הלוחות לרצפה, שם התחבא האיש. אחרי שהקלגסים הלכו והסניטרים החלו להוציא את הקורבנות, יצא החולה ממקום מחבואו ומראהו כשל גופה שהיתה טבולה באמבטיה של דם. איש מהנוכחים לא האמין שלאיש לא הייתה אפילו שריטה. שמו של אדם זה היה משה מרזל.
שתי אחיות
במחנה היו שי אחיות מהעיירה סליפייה, הסמוכה לעיירה שלנו. גילן היה בערך עשרים ואחת ותשע עשרה. הן היו מפותחות, לבושות היטב ותמיד השתדלו להצניע את יופיין. ניכר עליהן שבאו מבית טוב ומבוסס. הן עשו הכל כדי שתוכלנה להיות תמיד ביחד – עבדו באותו המקום וישנו אחד ליד השנייה. במחנה הייתה שמועה שיש להן דוד שחי בחוץ כפולני, הנמצא בקשר עם שתי האחיות. עם הזמן התאמתו שמועות אלה. אבל זה גם היה בעוכריהן. הדוד הכין עבורן מקום וביקש מהן לחפש הזדמנות לברוח מהמחנה. הקשר בין הדוד והאחיות התבצע באמצעות פולני שעבד יחד עם האחיות. המסרים הועברו לפעמים בהודעות בעל פה ולעיתים בחליפת מכתבים.
שתי האחיות עבדו יחד איתי במפעל, ליד הגדר. הן הכירו שומר אוקראיני שמדי פעם החליפו איתו חיוכים. אט אט נרקמו קשרי ידידות ביניהם והן האמינו שאפשר לבטוח באוקראיני זה. באחד הימים קבעו איתו שבזמן שהוא יהיה בשמירה הן תעבורנה דרך הבודק'ה (צריף השמירה) ותפצנה אותו בסכום כסף נכבד, כדי שיאפשר להן לצאת מהמחנה. במקביל, הן שלחו מסר לדודן על היום והשעה ועל מקום המפגש.
הכל היה מסודר והן חיכו למועד.כשזה הגיע, הן נכנסו לבודק'ה, העסקה בוצעה והן יצאו לחופשי.
הן עברו את הכביש וצעדו על המדרכה מספר עשרות מטרים. ליד המדרכה עמדה מכונית, ממנה יצא אדם. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב והורה להן להיכנס לתוכו. האחיות היו בטוחות שזהו שליח של דודן ונכנסו לרכב. מיד התבררה להן האמת המרה, כאשר היושבים במכונית התחילו לדבר ביניהם בגרמנית. המכונית נעלמה, ויחד איתה, האחיות.
הבנות במחנה שהיו מיודדות איתן ושותפות לסוד, היו בטוחות שהמשימה הצליחה. הדבר נודע למפקד המשטרה היהודית. הוא היה חייב לדווח על כך לגרמנים. כשהוא דיווח להם, הגרמנים השיבו על כך : "אין דבר. אנחנו נמצא אותן והן תשלמנה על כך." כעבור יום ציווה מנהל העבודה על שניים שעבדו איתי לכרות בור בגודל אדם ועמוק יחסית. ידענו שמישהו כאן עומד להיות קורבן, אך כל אחד קיווה שזה לא יהיה הוא. הבור עמד פתוח כיומיים. יומיים של חיים בחרדה. כולנו שמרנו על קשר עין עם המקום הנאלח הזה. רצינו שהבור ייסגר כבר.
לאחר יומיים עם בוקר, ראינו אדם שאינו לבוש מדים צועד ומוביל בחורה שפניה שחורות ממכות הישר לכיוון הבור. זו הייתה אחת האחיות. כשהגיעו אל הבור נשמעה ירייה. אחריה נשמעה חבטת בעיטה. הגופה נפלה כשק תפוחי אדמה היישר לתוך הבור. עוד לא הצלחנו להשתחרר מהמראה הזוועתי, והנה רואים אנו רוצח שני מוביל אל האחות השנייה כשהיא במצב דומה לזו הראשונה וחוזר על מעשהו של הראשון. גופתה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה לכסות את הגופות, הבחינו המכסים שהאחות העליונה חיבקה את התחתונה.
תם חלום החופש. הנעורים נגדעו בפריחתם.
נשארה החידה. מי היה הבוגד? הפולני? או שמא האוקראיני? ההערכות דיברו על האוקראיני כבוגד. בשלושת הימים שעברו מיום מעצרן של האחיות עד למותן, הן עברו חקירות ועינויים. קרוב לוודאי שבחקירות הסגירו את דודן וגם את איש הקשר הפולני
הריונות במחנה
אין סוף לרע.
התחלנו להתרגל לכל ההגבלות שהיו במחנה. מצאנו כל מיני תחבולות לעקוף אותן. גם הטבע עשה את שלו. ההוראות על ההפרדה בין איזורי הנשים והגברים רפו קמעא. נשים החלו להיכנס לצריפי הגברים כדי לבשל שם על הכיריים שהיו פחות עמוסים מאשר במחנה הנשים. ם הגברים פקדו את מגורי הנשים לעתים תכופות יותר.
תשוקתם של הזוגות הנשואים להתייחד הייתה עזה. תאי השינה היו כה צפופים, עש שאישה אחת נגעה בשנייה בעת שנתן, כך שאפילו בלי להתחשב בפרטיות היה זה בלתי אפשרי.
במשך הזמן נמצא פתרון. כששכנותיה של אישה נשואה ראו כי בעלה נכנס לצריפן, הן ירדו מהמשכב כדי לאפשר לבני הזוג לממש את תשוקתם. כשהצורך נעשה תכוף יותר, הן עשו עצמן ישנות ואף התחילו כביכול לנחור, לאמור – "תעשו מה שאתם רוצים".
אמנם, בעת שמתייחדים חושבים רק על ההנאה הרגעית, אבל זה גרם לבעיה חדשה:
במהלך תקופה זו החלו להופיע הריונות לא מתוכננים. אז צצה השאלה: כשיצא הוולד לאוויר העולם, מה נעשה איתו? יקר להוריו ככל שיהיה, לא תהיה כל אפשרות לגדלו. הן בגלל התנאים הקשים והן בגלל האיסור ללדת, איסור, שהעונש בגינו היה מוות. לכן, קבעו מראש כשיבוא זמנו להיוולד, לא יראו את התינוק ליולדת. מיד יוציאוהו מהצריף, שם יחכה לו נער צעיר שעדיין אינו מודע למעשיו. הנער יתודרך מראש לחנוק את התינוק למוות וכך יקיץ הקץ על הבעיה. אותו נער היה צריך להכין קבר עבור התינוק למוות וגם לשמור על סודיות, בדר שהיה על גבול הבלתי אפשרי במחנה צפוף שכזה. עקב ההריונות והלידות הרבות, היה הנער עמוס עבודה. הוא החל לבקש תשלום עבור מעשיו. התשלום היה כיכר לחם עבור כל תינוק.
היום, כשנזכר אני בפרשה עגומה זו, עובר רעד בכל גופי.המלים המעטות הכתובות פה בוודאי שאינן יכולות לבטא חלקיקי מהכאב והסבל של ההורים שעברו זאת.
הספר
בעיירה שלנו היה ספר, שמו היה יוסלה שוך. הוא נחשב לספר מבוקש. כשהיה לו זמן פנוי, היה הוא מנגן בגיטרה, אך תמיד את אותו השיר. הבריות אמרו עליו שהוא גם "פלצר" (מרפא). הוא ידע להעמיד כוסות-רוח, להזריק זריקות ולהניח עלוקות. כמו כן, הכיר הרבה משחות, שמנים ועשבים שיכלו לעזור לחולים. למרות הפופולאריות הרבה לה זכה, הוא נשאר רווק עד מעבר לגיל הארבעים.
יום אחד מופיע יוסל'ה בעיירה כשלצידו כלה. היא הגיעה מעיירה ששמה קוז'ניץ. היא הייתה יפת מראה, שערה בלונדיני ארוך ומקורזל. היא הייתה כמעט בגובה שלו, צנומה, ולבושה היה יוצא דופן. גם גילה היה קרוב לשלו אחרי מספר שבועות נערכה חתונה. לאחר תשעה חודשים, נולד להם בנם הבכור. הזוג הטרי היה מאושר. בכל בוקר הלבישה האם את התינוק בחליפה חדשה, השכיבה אותו בעגלת ילדים עמוקה וקפיצית דמויית מכונית וטיילה עימו ממקום מגוריה עד למספרה של בעלה. בדרך כלל, נהגה להאריך את דרכה דרך ככר השוק כדי שיותר אנשים יראו את האושר שלה. בחורף עשתה את אותה הדרך בלי עגלה. היא נשאה את התינוק בזרועותיה כשהתינוק לבוש דובון עשוי כולו מצמר אנגורה לבן.
כשפרצה המלחמה הלכו הגזירות ורבו, ושמועות על גירוש נהיו ממשיות. הספר יוסל'ה ואשתו בלומה החביאו את הילד אצל משפחה נוצרית כדי שישרוד את המלחמה. כפי הנראה, הבטיחו למשפחה גמול טוב לאחר המלחמה.
הגירוש הגיע. הספר ואשתו הצטיידו באישורי עבודה ועברו למחנה יחד עם חלק מיהודי העיירה. במחנה, בגלל הופעתה המרשימה, הטילו על בלומה להיות אחראית על קבוצת נשים. המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. מחלת הטיפוס שפרצה חיסלה הרבה אנשים.
באותו זמן, הגיע משלוח של כח-אדם ממחנה פלאשוב. כולם צעירים למודי סבל. הם אמרו לנו שהמחנה שלנו הוא "בית הבראה" בהשוואה למחנה ממנו הגיעו ולתלאות שהם עברו. הם לא יצרו איתנו קשר והשתדלו להיות בקבוצה נפרדת.
כאשר בלומה ראתה שמצב האנשים הולך ומתדרדר היא ביקשה מהגרמנים להיטיב את התנאים הסניטריים, האוכל והביגוד, אחרת הם לא יוכלו להתייצב לעבודה. על החוצפה הזאת שילמה בלומה בחייה. הגרמנים הוציאו אותה מיד להורג. על-מנת לאיים שהדבר לא יחזור על עצמו, התכוונו לעשות מפקד של כל המחנה למחרת היום, להוציא מתוכו עשרה אנשים נוספים להורג. במקרים אלו של הוצאה ראוותנית להורג, הם נהגו לבחור דווקא את האנשים הכי בולטים, יפים וחזקים. מזה מפקד המשטרה היהודית חשש. הוא הציע לתת לגרמנים רשימה של עשרה אנשים. והגרמנים קיבלו את ההצעה. מפקד המשטרה היהודית שמר גזירה זאת בסוד.למחרת, במפקד הבוקר, הגרמנים הקריאו את השמות של עשרה האנשים וציוו עליהם לצאת מן השורה. היו אלה רק אנשים שהגיעו ממחנה פלאשוב. הם לא ידעו לאיזה מטרה נבחרו. הם הובלו אל מחוץ למחנה, שם ציוו עליהם לחפור בור. כשסיימו את מלאכתם, הופיעו האוקראינים עם מכונות ירייה ותוך שניות ספורות שכבו כולם בתוך הקבר שכרו לעצמם. לא נותר אלא להביא אנשים אחרים למשימת כיסוי הקורבנות.
במחנה נוצרה מהומה, אנשי פלאשוב הגיבו באיומים. בעלה של בלומה השתולל ורצה להתאבד. הוא צעק: "היא הייתה מאור עיני. היא הייתה הקול, וגם הכל בשבילי".
יוסל'ה שוך (הספר) בעלה של בלומה, נחנק בדרך לאושוויץ. אל בנם של בלומה ויוסל'ה, שהסותר אצל משפחה נוצרית, אחזור בהמשך.
גידול חזירים
עד כה רשמתי מספר אירועים בולטים אותם חוויתי או שהייתי עד להם בגטו ובמחנה העבודה שבעיירה שלנו. הדברים היו טרגיים וקשים מנשוא, אך לא ציינתי את ערך האדם שהיה בעיני עצמו.
היהודים בעצמם כבר האמינו שאין דבר יותר בזוי מאשר להיות יהודי. באחד הימים, נבחרתי לעבוד בדיר לגידול חזירים אשר היה בתוך איזור של מפעלי חרושת. בין היתר, הטילו עלי לטפל בהם. נגעלתי מהחזירים. נזכרתי שלפני המלחמה, כשהייתי צריך לעבור ליד חנות נוצרית לממכר בשר חזיר, עברתי למדרכה השנייה והפסקתי לנשום כדי שריח הטריפה לא ייספג לתוך בגדיי ולא אנשום אותו לתוך קרבי. גם את המילה חזיר נגעלתי לומר. במקום זאת אמרנו "דבר אחר". פה במחנה, אודה ולא אבוש, שמחתי לטפל בהם. ראשית, העבודה הייתה בתוך מיבנה ולא בחוץ. שנית, קיוויתי שאולי בעבודה זו לא אהיה רעב. כשהביאו לחזירים תפוחי-אדמה מבושלים, השאירו לפעמים בתוך השוקת מספר חצאי תפוחי-אדמה שאת חלקם אכלו החזירים ואת היתר הכנסתי לתוך כלי האוכל שתמיד היה קשור לגופי, זאת, ללא ידיעתם של הגרמנים. לעיתים שפכו לתוך השוקת מרקים שונים שנשארו במטבח. כשנשאר מעט מהמרק בתוך השוקת הייתי עט עליו כעל זכייה גדולה. תפקידי היה להוציא בכל יום את הזבל ולרפד לחזירים את היצוע בקש יבש, לרחוץ את כלי האוכל שלהם,למלא את השוקת במים נקיים ועוד כהנה וכהנה משימות. לא הפריעו לי הריחות הנוראיים שהיו שם, כבר לא נגעלתי מהחזירים, אלא פשוט קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, מה חסר להם, היצוע שלהם יבש וגדול פי ארבע משלי. מגישים להם אוכל ושתייה בזמן, מנקים את הרפש שמותירים אחריהם וכל היום הם עסוקים בפרו- ורבו, והעיקר, חייהם לא נמצאים בסכנה מיידית, לפחות עד שישמינו ויגדלו. לי אין סיכוי להשמין ולגדול, חיי בסכנה בכל רגע." חשבתי לעצמי: "חבל שלא נולדתי חזיר, אלא יהודי". שואל אני: "אייכה ירדת אדם?" אוסיף, כי על-מנת להינות מאיגרא רמא אסור לשכוח את בירא עמיקתא
פינוי המחנה
הזמן היה סוף הקיץ, קרוב לראש השנה. האווירה הייתה מתוחה. היו שמועות שהחזית הרוסית מתקרבת. גורלנו היה לוט בערפל המחנה.
האם אנו עומדים להשתחרר או שסופנו קרב.
יום אחד, שוב אנו מתבשרים שהגיעו קרונות ריקים. חלקם סגורים וחלקם פתוחים – אותו תסריט מוכר, ואנו עומדים שוב בפני גירוש. לא ידענו לאיזה כיוון. הניחוש היה אושוויצ'ים – מחנה השמדה. השמירה במחנה תוגברה ואנחנו הסתובבנו כמו נמרים מתוחים סביב הגדר.
פתאום, באמצע היום, ראינו כי קבוצת צעירים שמצבם הגופני עדיין היה טוב, פורצים גדר תיל ראשונה, מטפסים על גדר שנייה העשויה לוחות עץ שגובהה כארבעה מטר וקופצים ממנה. הבחנתי ביניהם במשה מרזל, אודותיו תיארתי כיצד ניצל בעת הטבח בבית החולים. הוא ישב על גדר העץ וגופו נטה ליפול החוצה. הוא הרים ידיו לאות כניעה, ממגדל השמירה ירה בו האוקראיני כדור אחר כדור. הבחור נפל כאבן אל מחוץ לגדר. חוץ ממשה הצליחו כולם לברוח. הם ניצלו.
המתח גבר, השעות, הדקות והשניות נקפו.
בערבו של היום כבר לא חילקו מזון או שתייה. מרוב עייפות ורעב נשכבתי על משכבי ונרדמתי. בבוקר, כשהתעוררתי, סיפרו לי שבלילה הייתה פריצה שנייה, גדולה יותר. הרסו את שתי הגדרות ואנשים רבים הצליחו לברוח. רבים גם נהרגו תוך כדי ניסיון הבריחה. התברר לנו שמנהל התחנה, גרמני בשם שרוט, נכנס לתוך המחנה כשמכונת ירייה בידיו, וקטל את כל מי שנתקל בו בדרכו. הוא התקרב לפרצה בגדר וראה רבים נדחפים דרכה החוצה. משימתו פה הייתה קלה יותר. הוא רוקן את כל התחמושת על הנמלטים והשאיר אחריו ערמה של גוויות ופצועים. בבוקר, חזר שרוט לאותו מקום. הוא לא ראה אף אדם בחוץ. כולם הסתתרו בתוך הצריפים, ולא היה אדם שיתנקם בו. רק הפצועים ששכבו ליד פתח הגדר התחננו בפניו שיירה בהם כדי לסיים את את סבלם. הוא צחק להם בפנים. "אתם יכולים עכשיו לברוח" הייתה תשובתו.
לקראת הצהריים התחילו לחזור למחנה חלק מהבורחים. היו אלו בעיקר אנשים שלא מהאזור. הם לא ידעו לאן לברוח. גם הפולנים התנכלו להם. הם מנו כעשרה והיו שבורים, עייפים ומיואשים. אותו שרוט העמיד אותם ליד הפצועים שהיו שכובים ליד הגדר. הוא הרג את כולם. באותו זמן הוא ציווה על כל יושבי המחנה לצאת מהחוצה ולהסתדר בקבוצות של שמונים עד מאה אנשים. נהג הקטר כבר התחיל לתמרן את הקרונות לתוך המחנה. אנשים יצאו מהצריפים. כל מי שהיה לו כלי עבודה כמו גרזן, משור או מקדחה לקחו בהיחבא. היו אלו כלים מתאימים לפריצה מתוך הקרונות החוצה, אל החופש. האוקראינים התחילו לכוון את הקבוצות אל הקרונות. את המשטרה היהודית, מנהלי המטבח, מחסן הבגדים ובמיוחד את אסירי פלאשוב המיומנים והחזקים וכל אלה שהיה להם עוד צלם אדם, הכניסו לקרונות הסגורים. את החלשים, החולים וגוררי הרגליים, הכניסו לקרונות הפתוחים. אותי הכניסו לקרון פתוח. בליבי אמרתי: "גם במצב הזה יש פרוטקציה. במקרה שיהיה גשם אנחנו נירטב והם לא". אבל המציאות הייתה שונה.
הימים היו ימים חמים של סוף הקיץ. כשמכניסים כמאה איש לתוך קרון בהמות עם שני פתחי אוורור קטנים, הופך הדבר לבלתי נסבל. כשהתחילו לתמרן את הקרונות לקראת היציאה, יכולנו אנו, המובלים בקרונות הפתוחים, להביט בקרונות הסגורים. לפתע הבחנתי באדם אחד שטיפס, כנראה, על האחרים והגיע למעלה לפתח האוורור. הוא זעק: "יהודים! רחמו, הצילו" הכרתי את האיש לפני פניו ולפי קולו, היה זה יעקב, הכדורגלן של "מכבי" המכונה יאש. הוא היה אחד הבחורים החזקים והנאים שבעיירה, התברר שהיו אלה אנשי פלאשוב שהיו בקרון. מיד בתחילת הנסיעה הם גבו את המחיר עבור "רשימת העשרה" שהגיש ראש המשטרה היהודית לגרמנים. הם הרגו אותו ואת בנו הקטן במקום. ליתר בני העיירה שלנו הקציבו חלק קטן של הקרון ולעצמם את יתר המקום.
האנשים התחילו לעשות צרכיהם בתוך בגדיהם והשהייה שם הפכה לבלתי אפשרית. מעטים יצאו מהקרונות האלה בחיים. אלה שהיו בקרונות הפתוחים ידעו שלאחרים המצב קשה אבל לא ידעו עד כמה. הם היו בקרונות הראשונים ואנו אחריהם. לפי כיוון הנסיעה, הניחוש לגבי יעדה היה נכון: אנו מתקרבים לעיר קרקוב, לא הרחק מאושוויץ.
הנסיעה נמשכה מספר ימים, בלי מזון ובלי מים.
הגענו ליעד הסופי ועמדנו לפני השער שמעליו הכתובת באותיות של קידוש לבנה:
"העבודה משחררת" (ARBEIT MACHT FREI)
יחיאל שרפר מתאר אף הוא את המחנה, בסיפרו "דפי עד" המתעד את שעבר עליו בשואה
היו כאלה שהרימו סתם פתק ועברו לקבוצת האנשים שהיו מיועדים לצאת לעבודה. באותו זמן החלו להצעיד את הקבוצה הראשונה של המשפחות לכיוון תחנת הרכבת.
אחריהם צעדה קבוצה שהיתה מיועדת לעבודה. הקבוצה הלכה לכיוון מחנה-עבודה שהוכן ביער, סמוך לבתי חרושת.
הקבוצה, בתוכה צעדתי אני, לוותה על ידי אוקראיניים שפלים, שההיסטוריה לא ידעה כמותם. צעדנו ברחובות העיירה בה נולדנו. בצידי הכביש על המדרכות, עמדו אזרחי העיירה הפולנים שאותם הכרנו שנים, וחזו בנו כאילו היה זה מחזה מבדח. הם ראו כיצד אוקראינים חסרי לב מתעללים בנו. שוברים קתות של רובים על ראשיהם זבי הדם של אומללים, לאחד מהאנשים גדעו יד והוא נאלץ לשאתה ביד השנייה. אלה שעדיין לא נפגעו, רצו מיוזעים וזועקים מפחד. לפני צעד אדם אחד שהכרתי שתקפו אותו כאבי בטן מרוב פחד. הוא ירד מהכביש אל המדרכה, הוריד את מכנסיו ועשה את צרכיו. מיד עט עליו אוקראיני, הכה אותו וציווה עליו לאסוף בידיו את הפרשותיו ולמלא בהם את הכיסים. המסכן מילא את רצונו.
הפולנים שעמדו בצד פרצו בצחוק כאילו צפו במחזה מבדר. לכל אורך הדרך לא היה אחד שלא כיבדו אותו באיזושהי מהלומה הגונה או בהשפלה.
כך זה נמשך לאורך כחמישה קילומטר במשך רוב שעות היום, עד שהגענו למחנה הנקרא "שצלניצה". פירוש המילה הוא "מקום היריות". ייתכן שמקום זה שימש כמטווח. מקום זה היה באמצע היער. שם הוקמו מראש צריפי מגורים, מטבח, וצריף שנקרא "חדר רחצה" אבל הכיל סך-הכל כעשרה ברזים ומספר דומה של בתי שימוש עבור ציבור של יותר מאלף איש.
כשהגענו למחנה לא ידענו מה עלה בגורלם של יתר בני המשפחה. היינו תחת לחץ תמידי. תחילה, ערכו חיפוש על גופנו. הורו לנו להוציא חפצי ערך כמו כסף וזהב.
לאחר מכן ביצעו חיפוש בכלינו ואם מצאו דבר ערך אצל מישהו, הרגו אותו מיד לעיני כולם כדי להפחיד את היתר.
לעת ערב נכנסו לצריפים. באותו זמן הפרידו בין הגברים לנשים. הצריפים של הנשים היו במרחק של כחמישים מטר מהצריפים של הגברים. אמנם, מחנה הנשים לא היה מגודר אך ניתנה הוראה חמורה – "הכניסה לגברים אסורה" הוראה כזו היוותה קו הפרדה אימתני ואפקטיבי הרבה יותר מגדר פיזית. הצריפים היו מחולקים גם לפי מקומות העבודה. בצריפים שבחלקו העליון של המחנה, גרו עובדי בית החרושת ובמחנה התחתון גרו העובדים בשירותי המחנה – כמו עובדי מטבח, סנדלרים וחייטים שעבדו עבור הגרמנים והאוקראינים.
נכנסנו מיד למשטר של חיי מחנה. בלילה אסור היה לצאת מהצריף. עברה שמועה שנער אחד נרצח מכיוון שרצה לרדת מהמחנה העליון למחנה התחתון. הוא נורה למוות על-ידי שומר שעמד בעמדה.
התמקמנו בצריפים שם היו שלוש קומות של מדפים. המדפים נפרשו לכל אורך הצריף כשהם מחולקים לתאים, כ-70 סנטימטר רוחבו של כל תא. התאים היו ללא כל מצע. שכבנו על קרשים גלויים, גסים ולא מהוקצעים. נשכבתי בתא התחתון והקיצוני ליד הקיר. בחרתי במקום שישרה עלי הרגשת בטחון יחסית. אחרי מספר רגעים, פרצתי בבכי וכל גופי רעד. "הרי זה הלילה הראשון בלי אמא ואני סך הכל בן ארבע עשרה". נזכרתי בפרידה הנוראה ממשפחתי. לא נשקתי את ילדי אחותי ואת אימם, לא חיבקתי את אימי ושלושת אחיי שתמיד היינו כגוף אחד. הנורא מכל היה שהפרדתי בכוח את אחותי הקטנה גולדה'לה ממני. היום הנורא הזה, שייזכר לדיראון עולם, גרם לי למבול של דמעות – כמעיין המתגבר. לאחר זמן מה נרדמתי.
התעוררתי בבוקר לשמע צלצל הגונג. מיד התחילו להישמע הצעקות לקום ולרדת לשתות קפה.לקחתי איתי את המסטינג שהבאתי מהבית וירדתי כשכל גופי דואב מהשכיבה על הקרשים ומעייפות יום האתמול. נעמדתי בתור. כשהגיע תורי, קיבלתי פת לחם מרוחה בריבה. מזגו לי לתוך הכלי מעט קפה. היו אלה מים פושרים בטעם עולש (ציקוריה). לאחר מכן, ציוו עלינו להסתדר בקבוצות לפי מקום העבודה.
עצם ההפרדה בין נשים וגברים גרם לאנדרלמוסיה. היו אחים ואחיות שהופרדו זה מזו, וזה כבר גרם לחוסר סדר. אך הגרוע יותר היה שזוגות נשואים ששלחו את ילדיהם עם הסבא והסבתא, הופרדו גם הם זה מזו. הפרדה זו הביאה לזעקות שבר – "למה לא הלכנו יחד איתם?! שום זעקות ותחינות לא עזרו. היינו מוכרחים להתארגן לחיי המחנה.
התארגנו לעבודה. ידעתי להיכן אני הולך לעבוד, כי היה זה מקום עבודתי עוד מתקופת הגטו, אבל היו כאלה שאף פעם לא היו שם. להם חילקו עבודה על-פי חוסן גופם. היו עבודות קשות מאוד והיו קלות יותר. במהלך יום העבודה חילקו לנו צלחת מרק ופרוסת לחם. רוב האנשים לא רצו לאכול את המרק כי הוא לא היה כשר. עם הזמן כולנו השלמנו ואכלנו כל דבר שניתן היה לבלוע. כשחזרנו למחנה שהיה במרחק של כשלושה ק"מ ממקום העבודה, קיבלנו שוב ארוחת ערב מבושלת. הארוחה הוכנה על ידי הנשים היהודיות שעשו עבודת קודש.הן השתדלו לעשות זאת גם למעננו וגם כדי להוכיח את עצמן שהן נחוצות.
במחנה הנשים הורגשה מעט תנועה. הנשים החלו לנוע לחדר הרחצה כדי להתרחץ וגם כדי לכבס את הבגדים התחתונים שלהן ושל בני משפחתן. הגברים נשכבו על משכבם ובהו באוויר.
זה למעלה משבוע שלא הורדנו את הבגדים מגופנו וגם לא התרחצנו פרט לנטילת ידיים.התחלנו להרגיש את הטפילים על גופנו. בהתחלה היו בודדים ועם הזמן הם הלכו ורבו. הצרה הזאת הציקה לנו לא פחות מאשר הגזירות האחרות. לא במקרה אני מכנה אותם טפילים ולא בשמם המפורש.
כאשר אני נזכר בזה עוברים רעד וחלחלה בכל גופי. זה הגיע לידי כך שיכולתי להכניס יד מתחת לבית השחי ולהוציא חופן מהם. הם אכלו אותנו חיים. גופנו היה קציץ מהלך. לעיתים היינו מטאטאים אותם ממקום משכבנו במטאטא, ומנערים אותנו מבגדינו. ניסינו להילחם בהם בכל מיני שיטות, אך לא תמיד נחלנו הצלחה.
חיי המחנה
עם הזמן התרגלנו לחיי המחנה. רובנו יצאנו יום יום לעבודה, שם באנו במגע עם הפולנים ודרכם יצרנו קשר עם היהודים שהסתתרו מחוץ למחנה. התברר, שמצבם היה גרוע משלנו ולא אחת, הם רצו להיכנס אל תוך המחנה. היו כאלה שיצרו קשר עם ילדיהם שהוסתרו אצל משפחות פולניות או במנזרים. התחיל להתפתח מסחר בדברי אוכל ובבגדים משומשים והמצב היה מעט טוב יותר מאשר בגטו, שם היינו מנותקים וחיינו כאסירים.
בין הפולנים שבאנו איתם במגע תוך כדי העבודה היו כאלה שהציגו את עצמם כ"פולקס- דוייטשה", כלומר, שמוצאם מהעם הגרמני. הם שלטו בשפות הגרמנית והפולנית. היו אלה חלאות אדם. הם נהגו בנו באופן גרוע יותר מאשר נהגו בנו הגרמנים עצמם. על כל דבר קטן שלא נראה להם, נענשנו. צווינו לשכב כאשר כל גופנו היה חשוף. הם הילקו אותנו כך שכל מכה השאירה צלקת בגופנו. גם ההליכה לעבודה והחזרה ממנה היו קשות באופן בל יתואר. האוקראינים ששמרו עלינו השפילו וביזו אותנו בכל השיטות שלמדו מהגרמנים. הם שברו את קתות רוביהם על גבנו, דקרו אותנו ברוביהם המכודנים וקיללו במילים שלא ראויות להיכתב על דף זה.
הטיפול בחולים
במחנה, היו התנאים הסניטריים ברמה ירודה ביותר. הדבר הביא לפריצת מחלת הטיפוס שפגעה בחלק ניכר מן האנשים.
במחנה התחתון היה צריף שכונה "בית חולים". היה זה למעשה צריף ששימש כחדר בידוד. בצריף היו אמנם מספר סניטרים, אבל לא הייתה להם כל אפשרות לתת עזרה לחולים. לאחר שפרצה המחלה ניתנה הוראה לכל החולים להגיע לבית החולים, שם יקבלו טיפול. לאחר שעה-קלה כל התאים בצריף היו תפוסים. באותו זמן הייתי גם אני חולה במחלה. כמו חולים רבים נוספים, לא האמנתי לגמרי גם אני בטיפול שניתן בבית-החולים. נשארנו כולנו על משכבנו קודחים מחום, ללא יכולת להזיז אבר מאברי גופנו.
באחד הימים, בשעה 5.00 בבוקר, עם צלצול ההשכמה, ניתנה הוראה: "אף אחד לא יוצא לעבודה! כל אחד חייב להישאר במקומו. בשעה 8.00 יבואו רופאים ויטפלו בכל אחד שלא מרגיש טוב." לאף אחד מאיתנו לא היו ציפיות מהטיפול הזה. בשעה 7.30 הרופאים כבר היו במחנה התחתון, ובמחנה העליון ניתנה הוראה שעל כולם לצאת מהצריפים. הבריאים יעמדו בצד אחד והחולים יעמדו בצד השני לקבלת טיפול.
יצאתי מהצריף בין האחרונים, כשעל גופי רק כותונת. קדחתי מחום ורעדתי בכל גופי. הרעד נגרם מהחולשה שהמחלה גרמה לי, אך גם מתחושת הפחד שאפפה אותי. כאשר התבוננתי בנעשה, קלטתי מיד את המצב. מצד אחד ראיתי את הבריאים והחסונים ומהצד השני עמדו אנשים חלושים וחצי מתים. ראיתי את מנהל המשטרה היהודית וצעקתי אליו: "ירמיהו, תציל אותי"! הוא הכיר אותי ושאל למקום עבודתי. כשעניתי שאני עובד ב"מגזין הראשי", הוא צעק אלי בפולנית: "ולמה אתה עומד פה? לך תעמוד שם!" הוא נתן לי דחיפה לכיוון קבוצת האנשים הבריאים. אחד מהם הוריד מעליו מעיל ארוך והלביש אותו עלי, וכך כיסה את כל מערומי. את החולים הורידו למחנה העליון לקבלת טיפול. כולנו ידענו מה טיבו של "הטיפול". הושיבו אותם שם על משאית והתכוונו להוסיף מספר אנשים מהבריאים.
את הבריאים התחילו להריץ. לכל מי שהתנדנד סימנו לו לצאת מהשורה ולעמוד בצד. כשהגיע תורי לעבור לידם, לא היה ספק שאני זקוק ל"טיפול", לכן סימנו לי לצאת מהשורה. לא התייחסתי להוראה זו והמשכתי לרוץ. אחד הבוחנים ניסה להכשילני ברגלו. חלפתי על פני המכשול בקפיצה. מיד לאחר מכן שמעתי ירייה. הכדור שרק ליד אוזני. הגעתי למורד מדרגות. היו שם כשש מדרגות. את כולן ירדתי בקפיצה אחת והצטרפתי שנית אל קבוצת הבריאים. כשהגעתי למטה ראיתי שמובילים את הקורבנות החדשים ומצרפים אותם אל אלה היושבים במשאיות. לפתע נשמעה צעקה מן המשאית, צעקתו של דודי חיים-יעקב שהיה מכונה חמ-ינקל – "י ה ו ד י ם !!
ר ח מ ו !! זירקו פת-לחם, אנחנו לא רוצים למות כשאנו רעבים." אחרי מספר דקות התקרבה אישה שעבדה במטבח המחנה ובידה קערה מלאה בלחם פרוס. היא הגישה את הקערה ליושבים במשאית. הייתה זו העזה להתקרב לנידונים למוות. (אישה זו חיה איתנו בארץ עד היום הזה).
את יושבי המשאית הובילו ליער הקרוב, שם חיכה להם בור חפור. את החולים העמידו ליד הבור. נשמעו מספר צרורות ארוכים. ה"טיפול" האחרון לחולים, ניתן.
בזמן שבמחנה העליון ניתנה הוראה לצאת מהצריפים, נכנסו לצריף בית החולים מפקד המחנה ששמו היה אלטהוף, הידוע באכזריותו, וסגנו מאייר. הם אמרו לחולים, כשלושים במספר: "כדי שנוכל לבדוק אתכם, הסתובבו ושיכבו עם הראש לכיוון הכניסה. " החולים עשו כך, ואז הוציאו השניים אקדחים טעונים ותוך מספר שניות הספיקו לתקוע כדור בראשם של כל אחד משלושים החולים. לאחר מכן עברו לוודא אם ישנו עוד מישהו הזקוק ל"טיפול" נוסף.
בטרם נכנסו הרוצחים אל הצריף, הרגיש אחד החולים בסכנה האורבת לו מצידם. הוא ירד והתחבא מתחת לדרגש התחתון שגובהו מהרצפה היה כעשרים וחמישה סנטימטר. אחרי רצח החולים האחרים, החל דמם ניגר מהדרגש העליון לאמצעי ומשם לתחתון. לבסוף ירד הדם דרך פתחי הלוחות לרצפה, שם התחבא האיש. אחרי שהקלגסים הלכו והסניטרים החלו להוציא את הקורבנות, יצא החולה ממקום מחבואו ומראהו כשל גופה שהיתה טבולה באמבטיה של דם. איש מהנוכחים לא האמין שלאיש לא הייתה אפילו שריטה. שמו של אדם זה היה משה מרזל.
שתי אחיות
במחנה היו שי אחיות מהעיירה סליפייה, הסמוכה לעיירה שלנו. גילן היה בערך עשרים ואחת ותשע עשרה. הן היו מפותחות, לבושות היטב ותמיד השתדלו להצניע את יופיין. ניכר עליהן שבאו מבית טוב ומבוסס. הן עשו הכל כדי שתוכלנה להיות תמיד ביחד – עבדו באותו המקום וישנו אחד ליד השנייה. במחנה הייתה שמועה שיש להן דוד שחי בחוץ כפולני, הנמצא בקשר עם שתי האחיות. עם הזמן התאמתו שמועות אלה. אבל זה גם היה בעוכריהן. הדוד הכין עבורן מקום וביקש מהן לחפש הזדמנות לברוח מהמחנה. הקשר בין הדוד והאחיות התבצע באמצעות פולני שעבד יחד עם האחיות. המסרים הועברו לפעמים בהודעות בעל פה ולעיתים בחליפת מכתבים.
שתי האחיות עבדו יחד איתי במפעל, ליד הגדר. הן הכירו שומר אוקראיני שמדי פעם החליפו איתו חיוכים. אט אט נרקמו קשרי ידידות ביניהם והן האמינו שאפשר לבטוח באוקראיני זה. באחד הימים קבעו איתו שבזמן שהוא יהיה בשמירה הן תעבורנה דרך הבודק'ה (צריף השמירה) ותפצנה אותו בסכום כסף נכבד, כדי שיאפשר להן לצאת מהמחנה. במקביל, הן שלחו מסר לדודן על היום והשעה ועל מקום המפגש.
הכל היה מסודר והן חיכו למועד.כשזה הגיע, הן נכנסו לבודק'ה, העסקה בוצעה והן יצאו לחופשי.
הן עברו את הכביש וצעדו על המדרכה מספר עשרות מטרים. ליד המדרכה עמדה מכונית, ממנה יצא אדם. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב והורה להן להיכנס לתוכו. האחיות היו בטוחות שזהו שליח של דודן ונכנסו לרכב. מיד התבררה להן האמת המרה, כאשר היושבים במכונית התחילו לדבר ביניהם בגרמנית. המכונית נעלמה, ויחד איתה, האחיות.
הבנות במחנה שהיו מיודדות איתן ושותפות לסוד, היו בטוחות שהמשימה הצליחה. הדבר נודע למפקד המשטרה היהודית. הוא היה חייב לדווח על כך לגרמנים. כשהוא דיווח להם, הגרמנים השיבו על כך : "אין דבר. אנחנו נמצא אותן והן תשלמנה על כך." כעבור יום ציווה מנהל העבודה על שניים שעבדו איתי לכרות בור בגודל אדם ועמוק יחסית. ידענו שמישהו כאן עומד להיות קורבן, אך כל אחד קיווה שזה לא יהיה הוא. הבור עמד פתוח כיומיים. יומיים של חיים בחרדה. כולנו שמרנו על קשר עין עם המקום הנאלח הזה. רצינו שהבור ייסגר כבר.
לאחר יומיים עם בוקר, ראינו אדם שאינו לבוש מדים צועד ומוביל בחורה שפניה שחורות ממכות הישר לכיוון הבור. זו הייתה אחת האחיות. כשהגיעו אל הבור נשמעה ירייה. אחריה נשמעה חבטת בעיטה. הגופה נפלה כשק תפוחי אדמה היישר לתוך הבור. עוד לא הצלחנו להשתחרר מהמראה הזוועתי, והנה רואים אנו רוצח שני מוביל אל האחות השנייה כשהיא במצב דומה לזו הראשונה וחוזר על מעשהו של הראשון. גופתה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה של האחות השנייה נפלה על גופתה של הראשונה. כאשר ניתנה פקודה לכסות את הגופות, הבחינו המכסים שהאחות העליונה חיבקה את התחתונה.
תם חלום החופש. הנעורים נגדעו בפריחתם.
נשארה החידה. מי היה הבוגד? הפולני? או שמא האוקראיני? ההערכות דיברו על האוקראיני כבוגד. בשלושת הימים שעברו מיום מעצרן של האחיות עד למותן, הן עברו חקירות ועינויים. קרוב לוודאי שבחקירות הסגירו את דודן וגם את איש הקשר הפולני
הריונות במחנה
אין סוף לרע.
התחלנו להתרגל לכל ההגבלות שהיו במחנה. מצאנו כל מיני תחבולות לעקוף אותן. גם הטבע עשה את שלו. ההוראות על ההפרדה בין איזורי הנשים והגברים רפו קמעא. נשים החלו להיכנס לצריפי הגברים כדי לבשל שם על הכיריים שהיו פחות עמוסים מאשר במחנה הנשים. ם הגברים פקדו את מגורי הנשים לעתים תכופות יותר.
תשוקתם של הזוגות הנשואים להתייחד הייתה עזה. תאי השינה היו כה צפופים, עש שאישה אחת נגעה בשנייה בעת שנתן, כך שאפילו בלי להתחשב בפרטיות היה זה בלתי אפשרי.
במשך הזמן נמצא פתרון. כששכנותיה של אישה נשואה ראו כי בעלה נכנס לצריפן, הן ירדו מהמשכב כדי לאפשר לבני הזוג לממש את תשוקתם. כשהצורך נעשה תכוף יותר, הן עשו עצמן ישנות ואף התחילו כביכול לנחור, לאמור – "תעשו מה שאתם רוצים".
אמנם, בעת שמתייחדים חושבים רק על ההנאה הרגעית, אבל זה גרם לבעיה חדשה:
במהלך תקופה זו החלו להופיע הריונות לא מתוכננים. אז צצה השאלה: כשיצא הוולד לאוויר העולם, מה נעשה איתו? יקר להוריו ככל שיהיה, לא תהיה כל אפשרות לגדלו. הן בגלל התנאים הקשים והן בגלל האיסור ללדת, איסור, שהעונש בגינו היה מוות. לכן, קבעו מראש כשיבוא זמנו להיוולד, לא יראו את התינוק ליולדת. מיד יוציאוהו מהצריף, שם יחכה לו נער צעיר שעדיין אינו מודע למעשיו. הנער יתודרך מראש לחנוק את התינוק למוות וכך יקיץ הקץ על הבעיה. אותו נער היה צריך להכין קבר עבור התינוק למוות וגם לשמור על סודיות, בדר שהיה על גבול הבלתי אפשרי במחנה צפוף שכזה. עקב ההריונות והלידות הרבות, היה הנער עמוס עבודה. הוא החל לבקש תשלום עבור מעשיו. התשלום היה כיכר לחם עבור כל תינוק.
היום, כשנזכר אני בפרשה עגומה זו, עובר רעד בכל גופי.המלים המעטות הכתובות פה בוודאי שאינן יכולות לבטא חלקיקי מהכאב והסבל של ההורים שעברו זאת.
הספר
בעיירה שלנו היה ספר, שמו היה יוסלה שוך. הוא נחשב לספר מבוקש. כשהיה לו זמן פנוי, היה הוא מנגן בגיטרה, אך תמיד את אותו השיר. הבריות אמרו עליו שהוא גם "פלצר" (מרפא). הוא ידע להעמיד כוסות-רוח, להזריק זריקות ולהניח עלוקות. כמו כן, הכיר הרבה משחות, שמנים ועשבים שיכלו לעזור לחולים. למרות הפופולאריות הרבה לה זכה, הוא נשאר רווק עד מעבר לגיל הארבעים.
יום אחד מופיע יוסל'ה בעיירה כשלצידו כלה. היא הגיעה מעיירה ששמה קוז'ניץ. היא הייתה יפת מראה, שערה בלונדיני ארוך ומקורזל. היא הייתה כמעט בגובה שלו, צנומה, ולבושה היה יוצא דופן. גם גילה היה קרוב לשלו אחרי מספר שבועות נערכה חתונה. לאחר תשעה חודשים, נולד להם בנם הבכור. הזוג הטרי היה מאושר. בכל בוקר הלבישה האם את התינוק בחליפה חדשה, השכיבה אותו בעגלת ילדים עמוקה וקפיצית דמויית מכונית וטיילה עימו ממקום מגוריה עד למספרה של בעלה. בדרך כלל, נהגה להאריך את דרכה דרך ככר השוק כדי שיותר אנשים יראו את האושר שלה. בחורף עשתה את אותה הדרך בלי עגלה. היא נשאה את התינוק בזרועותיה כשהתינוק לבוש דובון עשוי כולו מצמר אנגורה לבן.
כשפרצה המלחמה הלכו הגזירות ורבו, ושמועות על גירוש נהיו ממשיות. הספר יוסל'ה ואשתו בלומה החביאו את הילד אצל משפחה נוצרית כדי שישרוד את המלחמה. כפי הנראה, הבטיחו למשפחה גמול טוב לאחר המלחמה.
הגירוש הגיע. הספר ואשתו הצטיידו באישורי עבודה ועברו למחנה יחד עם חלק מיהודי העיירה. במחנה, בגלל הופעתה המרשימה, הטילו על בלומה להיות אחראית על קבוצת נשים. המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. מחלת הטיפוס שפרצה חיסלה הרבה אנשים.
באותו זמן, הגיע משלוח של כח-אדם ממחנה פלאשוב. כולם צעירים למודי סבל. הם אמרו לנו שהמחנה שלנו הוא "בית הבראה" בהשוואה למחנה ממנו הגיעו ולתלאות שהם עברו. הם לא יצרו איתנו קשר והשתדלו להיות בקבוצה נפרדת.
כאשר בלומה ראתה שמצב האנשים הולך ומתדרדר היא ביקשה מהגרמנים להיטיב את התנאים הסניטריים, האוכל והביגוד, אחרת הם לא יוכלו להתייצב לעבודה. על החוצפה הזאת שילמה בלומה בחייה. הגרמנים הוציאו אותה מיד להורג. על-מנת לאיים שהדבר לא יחזור על עצמו, התכוונו לעשות מפקד של כל המחנה למחרת היום, להוציא מתוכו עשרה אנשים נוספים להורג. במקרים אלו של הוצאה ראוותנית להורג, הם נהגו לבחור דווקא את האנשים הכי בולטים, יפים וחזקים. מזה מפקד המשטרה היהודית חשש. הוא הציע לתת לגרמנים רשימה של עשרה אנשים. והגרמנים קיבלו את ההצעה. מפקד המשטרה היהודית שמר גזירה זאת בסוד.למחרת, במפקד הבוקר, הגרמנים הקריאו את השמות של עשרה האנשים וציוו עליהם לצאת מן השורה. היו אלה רק אנשים שהגיעו ממחנה פלאשוב. הם לא ידעו לאיזה מטרה נבחרו. הם הובלו אל מחוץ למחנה, שם ציוו עליהם לחפור בור. כשסיימו את מלאכתם, הופיעו האוקראינים עם מכונות ירייה ותוך שניות ספורות שכבו כולם בתוך הקבר שכרו לעצמם. לא נותר אלא להביא אנשים אחרים למשימת כיסוי הקורבנות.
במחנה נוצרה מהומה, אנשי פלאשוב הגיבו באיומים. בעלה של בלומה השתולל ורצה להתאבד. הוא צעק: "היא הייתה מאור עיני. היא הייתה הקול, וגם הכל בשבילי".
יוסל'ה שוך (הספר) בעלה של בלומה, נחנק בדרך לאושוויץ. אל בנם של בלומה ויוסל'ה, שהסותר אצל משפחה נוצרית, אחזור בהמשך.
גידול חזירים
עד כה רשמתי מספר אירועים בולטים אותם חוויתי או שהייתי עד להם בגטו ובמחנה העבודה שבעיירה שלנו. הדברים היו טרגיים וקשים מנשוא, אך לא ציינתי את ערך האדם שהיה בעיני עצמו.
היהודים בעצמם כבר האמינו שאין דבר יותר בזוי מאשר להיות יהודי. באחד הימים, נבחרתי לעבוד בדיר לגידול חזירים אשר היה בתוך איזור של מפעלי חרושת. בין היתר, הטילו עלי לטפל בהם. נגעלתי מהחזירים. נזכרתי שלפני המלחמה, כשהייתי צריך לעבור ליד חנות נוצרית לממכר בשר חזיר, עברתי למדרכה השנייה והפסקתי לנשום כדי שריח הטריפה לא ייספג לתוך בגדיי ולא אנשום אותו לתוך קרבי. גם את המילה חזיר נגעלתי לומר. במקום זאת אמרנו "דבר אחר". פה במחנה, אודה ולא אבוש, שמחתי לטפל בהם. ראשית, העבודה הייתה בתוך מיבנה ולא בחוץ. שנית, קיוויתי שאולי בעבודה זו לא אהיה רעב. כשהביאו לחזירים תפוחי-אדמה מבושלים, השאירו לפעמים בתוך השוקת מספר חצאי תפוחי-אדמה שאת חלקם אכלו החזירים ואת היתר הכנסתי לתוך כלי האוכל שתמיד היה קשור לגופי, זאת, ללא ידיעתם של הגרמנים. לעיתים שפכו לתוך השוקת מרקים שונים שנשארו במטבח. כשנשאר מעט מהמרק בתוך השוקת הייתי עט עליו כעל זכייה גדולה. תפקידי היה להוציא בכל יום את הזבל ולרפד לחזירים את היצוע בקש יבש, לרחוץ את כלי האוכל שלהם,למלא את השוקת במים נקיים ועוד כהנה וכהנה משימות. לא הפריעו לי הריחות הנוראיים שהיו שם, כבר לא נגעלתי מהחזירים, אלא פשוט קינאתי בהם. אמרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, מה חסר להם, היצוע שלהם יבש וגדול פי ארבע משלי. מגישים להם אוכל ושתייה בזמן, מנקים את הרפש שמותירים אחריהם וכל היום הם עסוקים בפרו- ורבו, והעיקר, חייהם לא נמצאים בסכנה מיידית, לפחות עד שישמינו ויגדלו. לי אין סיכוי להשמין ולגדול, חיי בסכנה בכל רגע." חשבתי לעצמי: "חבל שלא נולדתי חזיר, אלא יהודי". שואל אני: "אייכה ירדת אדם?" אוסיף, כי על-מנת להינות מאיגרא רמא אסור לשכוח את בירא עמיקתא
פינוי המחנה
הזמן היה סוף הקיץ, קרוב לראש השנה. האווירה הייתה מתוחה. היו שמועות שהחזית הרוסית מתקרבת. גורלנו היה לוט בערפל המחנה.
האם אנו עומדים להשתחרר או שסופנו קרב.
יום אחד, שוב אנו מתבשרים שהגיעו קרונות ריקים. חלקם סגורים וחלקם פתוחים – אותו תסריט מוכר, ואנו עומדים שוב בפני גירוש. לא ידענו לאיזה כיוון. הניחוש היה אושוויצ'ים – מחנה השמדה. השמירה במחנה תוגברה ואנחנו הסתובבנו כמו נמרים מתוחים סביב הגדר.
פתאום, באמצע היום, ראינו כי קבוצת צעירים שמצבם הגופני עדיין היה טוב, פורצים גדר תיל ראשונה, מטפסים על גדר שנייה העשויה לוחות עץ שגובהה כארבעה מטר וקופצים ממנה. הבחנתי ביניהם במשה מרזל, אודותיו תיארתי כיצד ניצל בעת הטבח בבית החולים. הוא ישב על גדר העץ וגופו נטה ליפול החוצה. הוא הרים ידיו לאות כניעה, ממגדל השמירה ירה בו האוקראיני כדור אחר כדור. הבחור נפל כאבן אל מחוץ לגדר. חוץ ממשה הצליחו כולם לברוח. הם ניצלו.
המתח גבר, השעות, הדקות והשניות נקפו.
בערבו של היום כבר לא חילקו מזון או שתייה. מרוב עייפות ורעב נשכבתי על משכבי ונרדמתי. בבוקר, כשהתעוררתי, סיפרו לי שבלילה הייתה פריצה שנייה, גדולה יותר. הרסו את שתי הגדרות ואנשים רבים הצליחו לברוח. רבים גם נהרגו תוך כדי ניסיון הבריחה. התברר לנו שמנהל התחנה, גרמני בשם שרוט, נכנס לתוך המחנה כשמכונת ירייה בידיו, וקטל את כל מי שנתקל בו בדרכו. הוא התקרב לפרצה בגדר וראה רבים נדחפים דרכה החוצה. משימתו פה הייתה קלה יותר. הוא רוקן את כל התחמושת על הנמלטים והשאיר אחריו ערמה של גוויות ופצועים. בבוקר, חזר שרוט לאותו מקום. הוא לא ראה אף אדם בחוץ. כולם הסתתרו בתוך הצריפים, ולא היה אדם שיתנקם בו. רק הפצועים ששכבו ליד פתח הגדר התחננו בפניו שיירה בהם כדי לסיים את את סבלם. הוא צחק להם בפנים. "אתם יכולים עכשיו לברוח" הייתה תשובתו.
לקראת הצהריים התחילו לחזור למחנה חלק מהבורחים. היו אלו בעיקר אנשים שלא מהאזור. הם לא ידעו לאן לברוח. גם הפולנים התנכלו להם. הם מנו כעשרה והיו שבורים, עייפים ומיואשים. אותו שרוט העמיד אותם ליד הפצועים שהיו שכובים ליד הגדר. הוא הרג את כולם. באותו זמן הוא ציווה על כל יושבי המחנה לצאת מהחוצה ולהסתדר בקבוצות של שמונים עד מאה אנשים. נהג הקטר כבר התחיל לתמרן את הקרונות לתוך המחנה. אנשים יצאו מהצריפים. כל מי שהיה לו כלי עבודה כמו גרזן, משור או מקדחה לקחו בהיחבא. היו אלו כלים מתאימים לפריצה מתוך הקרונות החוצה, אל החופש. האוקראינים התחילו לכוון את הקבוצות אל הקרונות. את המשטרה היהודית, מנהלי המטבח, מחסן הבגדים ובמיוחד את אסירי פלאשוב המיומנים והחזקים וכל אלה שהיה להם עוד צלם אדם, הכניסו לקרונות הסגורים. את החלשים, החולים וגוררי הרגליים, הכניסו לקרונות הפתוחים. אותי הכניסו לקרון פתוח. בליבי אמרתי: "גם במצב הזה יש פרוטקציה. במקרה שיהיה גשם אנחנו נירטב והם לא". אבל המציאות הייתה שונה.
הימים היו ימים חמים של סוף הקיץ. כשמכניסים כמאה איש לתוך קרון בהמות עם שני פתחי אוורור קטנים, הופך הדבר לבלתי נסבל. כשהתחילו לתמרן את הקרונות לקראת היציאה, יכולנו אנו, המובלים בקרונות הפתוחים, להביט בקרונות הסגורים. לפתע הבחנתי באדם אחד שטיפס, כנראה, על האחרים והגיע למעלה לפתח האוורור. הוא זעק: "יהודים! רחמו, הצילו" הכרתי את האיש לפני פניו ולפי קולו, היה זה יעקב, הכדורגלן של "מכבי" המכונה יאש. הוא היה אחד הבחורים החזקים והנאים שבעיירה, התברר שהיו אלה אנשי פלאשוב שהיו בקרון. מיד בתחילת הנסיעה הם גבו את המחיר עבור "רשימת העשרה" שהגיש ראש המשטרה היהודית לגרמנים. הם הרגו אותו ואת בנו הקטן במקום. ליתר בני העיירה שלנו הקציבו חלק קטן של הקרון ולעצמם את יתר המקום.
האנשים התחילו לעשות צרכיהם בתוך בגדיהם והשהייה שם הפכה לבלתי אפשרית. מעטים יצאו מהקרונות האלה בחיים. אלה שהיו בקרונות הפתוחים ידעו שלאחרים המצב קשה אבל לא ידעו עד כמה. הם היו בקרונות הראשונים ואנו אחריהם. לפי כיוון הנסיעה, הניחוש לגבי יעדה היה נכון: אנו מתקרבים לעיר קרקוב, לא הרחק מאושוויץ.
הנסיעה נמשכה מספר ימים, בלי מזון ובלי מים.
הגענו ליעד הסופי ועמדנו לפני השער שמעליו הכתובת באותיות של קידוש לבנה:
"העבודה משחררת" (ARBEIT MACHT FREI)
כדי להגיע לסטרחוביצה במכונית מוארשה יש לעלות 
