סטאראכוביצה- החיים בגטו וירשבניק

תחילת מלחמת העולם השנייה

בימיה הראשונים של המלחמה, הוציאו רוב היהודים דוכנים לרחוב ומכרו את מרכולתם. החיילים קנו כל דבר הבא ליד ושילמו מחירים טובים. על כל דבר היו אומרים "ביטה שיין – דנקה שיין" (בבקשה ותודה). היה נדמה שהגיעו ימות המשיח, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה שבועות נפוצו שמועות שבמזרח פולין הצבא הגרמני עורך טבח ביהודים בקנה מידה רחב שהעולם טרם ידע כמותו. השמועות שנפוצו היו על מאות הרוגים ולאחר מכן על אלפים ורבבות. ברחוב נוצרה אנדרלמוסיה. בתחילה, אנשים לא האמינו, אך ליתר ביטחון, הנוער החל לברוח לגבול הרוסי כי נדמה היה שזו המדינה שדואגת הכי הרבה ליהודים. בין הבורחים היה גם אבי. היה עליהם לעבור את הנהר בוג. הנהר הזה נקבע בהסכם בין הגרמנים והרוסים כגבול ביניהם.

בעיירה שלנו החלו השלטונות הגרמנים לגזור גזרות חדשות מידי יום ביומו. היינו חייבים לפנות את דירתנו, שהייתה ממוקמת ברחוב שלא היה שייך לגטו היהודי, ולעבור לדירה קטנה יותר. על "הדירה החדשה", אני מעדיף שלא לדבר. אנו כבר עשר נפשות כולל אחותי, בעלה ושני ילדיה. ברחובות העיירה היו הגרמנים מבצעים מידי יום מצוד על היהודים לכל מיני עבודות בזויות, כמו ניקוי בתי שימוש ופתיחת סתימות בביוב המרכזי. בחורף, העבודה החשובה עבורם הייתה פינוי שלג מפסי הרכבת. משימה זו דרשה כוח אדם רב. וועד יהודי העיירה הגיע להסדר עם הגרמנים על מספר היהודים הדרושים להם, ועל כך שיתייצבו בעצמם לעבודה. מטרת ההסכם הייתה למנוע את המצוד משום שבעת המצוד היו הגרמנים מכים, מורטים זקנים, מפחידים ומבזים.

אזכיר כאן כמה מהמקרים.

במקום לא רחוק מהמרכז, על יד תחנת הרכבת הייתה שלולית בוץ גדולה. נהג משאית גרמני שהיה צריך לעבור במקום עם משאיתו הגדולה עמוסת הפחם, חשש שהגלגלים ישקעו בתוך הבוץ. יעץ לו חברו: בוא נפרוס לאורך השלולית שתי שורות של יהודים כשפניהם כלפי מטה ונעבור מעליהם". הם לא חשבו אף רגע ומיד ציוו על היהודים לשכב בתוך הבוץ אחד ליד השני כשפניהם כלפי מטה, בשתי שורות. הנהג התניע את המשאית, לחץ על דוושת הגז והמשאית זינקה ממקומה והתקרבה אל שורות היהודים. ברגע האחרון פנה הנהג הצידה, עקף את הקורבנות ועבר בתוך הבוץ בלי בעיות.
במקרה אחר, ציוו היהודים להניח את המטאטאים על הכתף, לצעוק שמאל-ימין ולשיר את ההמנון הפולני. כך הפחידו אותנו ובזו לנו עד אין קץ. כדי למנוע מעשים אלו, הכין הוועד היהודי רשימה של כל הגברים היהודים שבעיירה,חילק אותם לקבוצות ובכל יום התייצבה קבוצה אחרת בפני הגרמנים. בדרך כלל התייצבו אותם היהודים בכל יום. אלו היו בדרך כלל מעוטי היכולת על-מנת שאלו יחליפו אותם בעבודה. בצורה זו, התחמקו גם מנחת זרועם של הגרמנים ומהביזיונות החוזרים והנשנים. גובה התשלום היה שווה ערך לק"ג לחם ליום עבודה.
העובדים האלה היו צריכים להיות מעל גיל שמונה-עשרה. בביתנו, רק גיסי חצה את גיל שמונה-עשרה. כשאימי נזכרה שאני כלל לא רשום בעיריה היות ונולדתי בבית, הלכה לעיריה והצהירה כי נולדתי בתאריך המקנה לי זכות לעבוד, מבלי להתחשב שבאופן אוטומטי אני נכנס לרשימת חייבי ההתייצבות. וכך, ששני אנשים עבדו, הוקלה במקצת המצוקה.

עזרה הדדית

למרות כל הצרות שגרמו לנו השלטונות הנאציים, תושבי העיירה היהודים שמרו עדיין על כבוד האדם. הייתה עזרה הדדית. בין תושבי העיירה היו זוג אנשים חשוכי ילדים ששם משפחתם היה לרמן. אנשים נפלאים היו ובעלי רצון לעזור לזולת. מהכספים שחסכו לפני המלחמה החליטו להקים מטבח ציבורי למען הנצרכים. במטבח זה בישלו מיני מרקים ולכל מנת מרק הוסיפו פרוסת לחם. הם הכריזו כי כל המעונין בעזרה יביא מהוועד הציבורי כרטיס בו יהיה רשום מספר הנפשות שהמשפחה מונה. בתחילה, איש מהתושבים לא התייצב לקבלת העזרה. אנשים התביישו לקבל עזרה סוציאלית.כל אחד רצה לשמור על כבודו. בין כל אלה הייתה גם אימי. כשהיא התייעצה עם שכנתה לאהל'ה אם-כל-חי, ענתה לה זו: "מה ומי כבוד. לך יש מספיק כבוד, תזכי לכבוד כשתצילי את ילדייך. לכי מיד והביאי מעט אוכל לילדים!" עצה זו הייתה מקובלת על אימי יותר מאשר עצתו של גדול הרבנים. היא ציידה מיד את נציג המשפחה, הרי זה בנימין, בסיר בעל שתי ידיות וצירפה את מוישהל'ה לעזרה. כשהגיעו למטבח הציבורי לא היה שם איש מלבדם. עובדי המטבח, אשר היו מתנדבים, מילאו את הסיר כמעט במלואו, הוסיפו מספר פרוסות לחם ואמרו להם: "בואו גם מחר." תוך זמן קצר לאחר שעזבו את המקום, ניצב תור ארוך של אנשים עם כלים בידיהם. מתברר, שהאנשים התחבאו בקרבת מקום והסתכלו מי הם האנשים שיבואו לקבל מזון. כשראו את אחיי, איפשרו לעצמם לגשת ולקבל עזרה.


מצעדי הנוכחות

ברחוב נראו מעט מאוד אנשים. גם בגלל שתש-כוחם להלך וגם בגלל הפחד שהטילו הגרמנים על הציבור היהודי. יהודים בעלי זקן קשרו מטפחת על פניהם על-מנת להסתיר את הזקן, בטענה שיש להם כאב שיניים.

הגרמנים ניצלו היטב את תחושת הפחד בקרב היהודים. הם צעדו מידי יום דרך רחובות העיירה כדי להוכיח נוכחות ושליטה. המצעד היה מלווה בקול שירה רמה ובשעטות המגפיים על הכביש הסלול אבנים. התיאום בין החיילים היה מדויק ומצמרר. זה נשמע כאילו חייל בודד צועד ברחוב. תוכן השירה היה – "אנחנו הוא הכוח והעולם כולו חייב להיות שלנו". גילם של החיילים היה קרוב לשישים ואף מעבר לכך. זה היה אמנם חיל הקשישים שלהם, אולם המורא שהם הטילו עלינו בצעדתם עדיין זכור לי. בסיום הצעדה הם התפזרו באופן חופשי בכל העיירה על מנת לחפש קורבנות.

פעם אחת, אספו מספר יהודים שמטפחות על פניהם, פנו לאחד מהם ושאלוהו: "למה מטפחת על פניך?" השיב: "שיני כואבות." שאל הגרמני: "איזו שן כואבת?" כשהצביע היהודי על השן. הוציא הנאצי מהכיס פלאייר (סוג של צבת) ואמר: "אני רופא שיניים,
אני אטפל בך." הוא הכניס את הפלאייר לפיו של הקורבן ובאיטיות רבה עקר לו שתי שיניים יחד. ככל שזעקותיו של הקורבן היו רמות יותר, כן גבר סיפוקו של המנוול. "עכשיו תוכל להוריד את המטפחת." כששאל את הקורבן השני לפשר המטפחת, הוא למד מהראשון וענה כי קר לו בפנים. הגרמני ציווה עליו להוריד את המטפחת, אז סטר לו על שתי לחייו ושאל: "ועכשיו?" ענה היהודי: "חם לי מאוד. "היהודי השלישי הוריד מיד את המטפחת ועל השאלה למה יש לך זקן? ענה: "אין לי סכין גילוח." הקלגס הנאצי השיב: "אני במקרה גם גלב." הוציא מכיסו תער ואמר: "בוא ואגלח אותך." לא אתאר כיצד התבצע הגילוח, רק אומר כי לאחר הגילוח הזה לעולם לא צמח זקן על פניו של הקורבן האומלל, כי פניו הושחתו ללא הכר.
כך עברו מאחד לשני. לאחד מרטו עם פינצטה שערה אחר שערה, לשני מרטו בצבת או בפלאייר. לעתים אף הציתו את הזקן בגפרור או בסיגריה בוערת. במקרה הטוב גזזו את הזקנים במספריים והשאירו את הזקן בצורת זקן תיש או קוף. להתעללות לא היה גבול. כל אחד מהקלגסים תר אחר שיטות עינוי מקוריות ומכאיבות יותר. כל זה היה להם כקינוח לאחר הצעדה המפחידה. הדבר חזר על עצמו יום-יום.
באותה שעה, שעת המצעד, הסתתרו היהודים בעליות הגג או במרתפים עד שעברה שעת הפחד.לאחר מכן, אנשים החלו לצאת ממחבואם והמשיכו בשגרת יומם האומללה.


תליית 16 הפולנים

בנוסף למצעדי הנוכחות והתעללויות יומיומיות ביהודים, קיימו הגרמנים גם פטרולים זוגיים. הם היו חמושים ברובים מכודנים, על ראשם חבשו קסדות מאיימות, ולרגליהם נעלו מגפיים מפורזלים בפרסות ומסמרי פלדה. צעדיהם של כל זוג גרמנים היו מתואמים, ונשמע כאילו צועד חייל אחד. נקישות הפרסות והמסמרים הדהדו למרחקים. זוגות כאלה היו מפוזרים בכל העיירה בערבים ובחצות הלילה, באזור היהודי ובאזור הנוצרי.
ערב אחד בין ערביים, עבר זוג כזה ליד חצר בה גרו פולנים. לפתע נורו מחצר זו מספר יריות ופגעו באחד מהפטרולים. הגרמני התמוטט במקום ומת. השני הזעיק פטרולים מהסביבה על-ידי יריות באוויר. הם נכנסו לחצר, הוציאו חמישה עשר פולנים ונערה אחת כבת שמונה עשרה, קשרו אותם והזעיקו משאית. הם נלקחו למטה ה-SS. במשך מספר ימים חקרו ועינו אותם עינויים קשים.
באותו הזמן הקימו בכיכר השוק במה ענקית. איש מהציבור לא ידע לשם מה הוקמה הבמה. בשבת בלילה הציבו עליה שישה עשר עמודי תלייה. אז כבר התברר הכול. ביום ראשון בשעה אחת-עשרה, אחרי התפילה בכנסייה הנוצרית, היפנו הגרמנים את כל המתפללים מהכנסייה אל כיכר השוק. הכיכר הייתה מוקפת במאות חיילים מצויידים בטנקים, להביורים, מכונות ירייה ועוד כלי משחית שונים. בעוד כולם ממתינים בדריכות, התקרבה משאית סגורה לכיוון הבמה. הפתח האחורי של המשאית נפתח, וקפצו ממנה שמונה דמויות מפחידות ששק שחור מכסה את ראשם ופלג גופם העליון. באזור העיניים היו חורים לראייה וכן היו פתחי נשימה ליד האף והפה. חורים גדולים יותר היו באזור הזרועות דרכם יצאו הידיים. הדמויות היו מפחידות, כמו מלאכי המוות. היו אלה התליינים.
הם הורידו את הנידונים למוות מהמשאית אחד אחד, כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות על-מנת שלא יוכלו לדעת את שמצפה להם. אט-אט העלו אותם במדרגות אל הבמה והעמידו כל אחד מהם תחת לולאה. בהינתן הפקודה כרכו את הלולאה על צווארם והידקו אותה. רק אז הבינו הנדונים את מצבם. הם החלו לצעוק ולהיאבק, ולהשמיע סיסמאות לאומיות, אולם ללא הועיל. בבת אחת נשמטה רצפת הבמה תחת רגליהם והגופות החלו להתנדנד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. עוד קפיצה ועוד פרפור והגופות נשארו תלויות וראשיהן נטויים.

מסביב לכיכר עמדו רק פולנים. היהודים פחדו להתקרב, ובכל זאת כל אחד מהם תפס עמדה. חלקם הציצו דרך חריר של חלון או של עליית גג, ממנו היה אפשר לצפות במתרחש. אני עצמי עמדתי ברחוב, במרחק מה מהמקום, וראיתי את כל הזוועה הזו.

הפולנים עמדו מחושמלים. די היה שאחד מהם יצעק "הורא" (קריאת קרב) וכל האלפים היו מתפרצים כמו הר-געש. אבל זה לא קרה כנראה שמצעדי ההפחדה היומיים פעלו. ניתנה פקודה לקהל להתפזר . הקהל ציית מייד. זו הייתה השיטה בה השתמשו הגרמנים לעתים קרובות. הגוויות המשיכו להתנדנד במשך כל אותו יום ראשון ובלילה נעלמו יחד עם המבנה כולו. המבנה היה נייד ומתפרק, וניתן היה להקימו בכל גודל ובכל מקום שנדרש.


שריפת בתי הכנסת והמוסדות והקהילתיים

כפי שציינתי קודם, בעיירתנו היו כל המוסדות היהודיים: בתי כנסת, תלמוד תורה, בית יעקב עבור הבנות, בתי ספר ציוניים וכן מועדונים לנוער, כמו "בית"ר" ו"החלוץ". היו גם מוסדות שירות כמו "המקווה", "המשחטה" ולהבדיל חברה קדישא ובית קברות.

על כל המוסדות האלה היה ממונה הוועד היהודי המכונה "גמיננע" (ראשי הקהילה). הוועד נבחר מידי פעם על-ידי בחירות של הציבור ופעל בהתנדבות, אולם היו יהודים כמו רבנים, מורים ושוחטים, שהעבודה במוסדות אלו הייתה פרנסתם. רוב המוסדות התרכזו ברחוב "ניסקה". בניין תלמוד התורה היה בעל שלוש קומות והיו בו כיתות לימוד. בקומה הראשונה למדו הילדים הקטנים, קריאה בלבד. בקומה השנייה למדו כבר חומש ורש"י ובקומה השלישית, היה רבי זליג מלמד גמרא ותוספות. בקומה זו שכנו גם משרדי הקהילה.פה התקיימו ישיבות הוועד שהחליט על דברים שנוגעים לחיי היומיום של הקהילה. בנין זה ובניינים נוספים בסביבה היו בנויים מעץ. בסמוך לבניינים אלה, עמד בית הכנסת הגדול. היה זה בית תפילה דל ופשוט. לא היו בו שום סמלים המשרים קדושה במקום, פרט לארון קודש ועליו פרוכת רקומה באותיות זהב, ובמה שעמדה באמצע האולם, עליה היו מניחים את ספר התורה וקוראים בו. בין ההחלטות שהחליט הוועד, הייתה גם ההחלטה לשפץ את בית הכנסת הגדול. תיכננו את הכול מחדש, ייצרו רהיטים חדשים והחליפו את מתקן נטילת הידיים. אך עדיין הייתה חסרה קדושה במקום. או אז החליט הוועד להביא צבע מעיר אחרת. בנוסף לעבודתו כצבע, היה הוא אמן ביודאיקה. כשראה את המקום, אמר: "על מנת לשוות למקום כבוד וקדושה אני צריך לעבוד פה שנתיים לפחות. ולכן, אני צריך להביא לכאן את כל משפחתי." הוא פרש לפניהם תוכנית שלמה. אנשי הוועד החליטו להביאו יחד עם משפחתו, לדאוג לו למגורים ולהעסיקו כמה שרק ירצה. את הדברים האלה שמעתי מבנו של אותו צבע-אמן כשפגשתיו בארץ.
העסקה הושלמה. הצבע עשה דברי אמנות שאני זוכרם בבהירות עד היום. הוא אייר על הקיר דף תפילה, בו כתוב בכתב יד ובאותיות זהב הפרק – " שיר המעלות, ממעמקים קראתיך יה". משני צידי הדף ניצבו אריות על שתי רגליהם האחוריות וברגליהם הקדמיות החזיקו את הדף. מבטיהם של האריות עקבו אחר המתבוננים בהם לכל כיוון אליו פנו. דף נוסף היה ועליו התנוססה קריאת "שמע ישראל" מעוטרת במלאכים. דף אחר ובו הפסוק "זוכרנו לחיים מלך חיים חפץ...." מעוטר ביונים. על כל הקירות מסביב היו רשומים דברי תפילה מעוטרים בציורים. בסוף קיבלנו בית כנסת לתפארת. בשבתות בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם אנשים שלא שמרו על כל תרי"ג המצוות היו גאים בו. בית הכנסת הפך לגאוות הקהילה.
והנה באחד הלילות, הועלו באש בית הכנסת על תכולתו וחפצי האומנות שבו וכל שאר מבני הקהילה שסביבו נשרפו ללא זכר.
קשה היה לתאר את תחושת העלבון הצורב שהשתלטה על ליבותיהם של היהודים. תחושה זו נושאים אנו עוד היום

לפי סיפרו של יחיאל שרפר: דפי עד.

וירשבניק-סטאראכוביצה -מחנות העבודה

ב- 16 אוקטובר 1942 בשעות הבוקר, כל היהודים הצטוו להתייצב בשוק. התברר שבאותו בוקר התחיל חיסול הגטו. זו הייתה גם "מתנת" יום הולדת התשע עשרה שלי שקבלתי מהגרמנים, יימח שמם. יצאנו החוצה ומצאנו כבר יותר מחצי שטח השוק מלא באנשים. האנשים עמדו בחמישיות, גם אנחנו הצטרפנו אליהם, מזג האוויר היה יפה וכך עמדנו לאורך ולרוחב שטח השוק.

תוך חצי שעה שטח השוק היה מלא אדם. במעברים הסתובבו חיילים מיחידות שונות, בעיקר שוצפוליצי Schutzpolizei וגסטאפו Gestapo. אנחנו היינו ארבעה: אימי חנה, אחותי בלה, אחי הרשעק ואנוכי.

העמידה נמשכה כמעט כל היום, קראו לכל מיני אנשים בשמות או הכריזו מפעם לפעם שאנשים שעובדים במקומות עבודה מסוימים יצאו מהשורות. כל הזמן הייתה תנועה החוצה לכוון הגרמנים.

זה המקום לציין שלפני חיסול הגטו שמענו שיש מסחר בחיי אדם, הכוונה אנשים שלמו כסף בכדי שיתקבלו לכל מיני מקומות עבודה אמיתיים או פיקטיביים ובצורה זו ינצלו מהחיסול, האנשים שקראו להם בשמות השתייכו לקבוצות אלה. ההבטחה שניתנה לנו בארבייטס אמט Arbeitsamt (משרד-תעסוקה), שמשפחות שמישהו מהם עובד בבתי חרושת השייכים לממשל הגרמני ינצלו, לא קוימה.

לפני חיסול הגטו מפקד השוצפוליצי (משטרה) אמר לאחי שביום החיסול הוא יהיה במקום וידאג למשפחתו. במחנה נודע לנו שהוא אחראי על מקום העבודה החדש במנסרה שהוקמה ביום החיסול. יתכן שהוא התכוון לזה, הבעיה הייתה שכל אדם בעיר, היה עסוק במחשבה איך להציל את חייו, ואנחנו חשבנו להיפך, איך ללכת כולנו ביחד לדרכינו האחרונה. זאת הייתה הסיבה שאחי לא פנה אליו.

כשהקריאות התגברו, אמי נשקה לי במצח, דחפה אותי מהשורה החוצה ואמרה "אתה עוד צעיר וצריך לחיות". מחוץ לשורה כבר לא יכולתי לעשות כלום, כי הגרמנים דחפו אותי הלאה. כך הגעתי לשטח בו אספו את האנשים ושם צורפתי לשורה של אנשים שעבדו בבתי החרושת "הרמן גרינג וורקה".


אחותי בלה טאוב נספתה בטרבלינקה
My sister Bela Taub perished in Treblinka

אימי חנה טאוב לבית אדלר נספתה בטרבלינקה
Mother Chana Taub ne'e Adler perished in Treblinka


זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואת אחותי בחיים.

מפעם לפעם כשהתאספו מספר אנשים מסוים הובילו אותם למחנה. כך הגיעה תורנו. לא ידענו לאן מובילים אותנו. אחרי הליכה של כשעה ראיתי שמובילים אותנו למטווח. כמובן שגם הדרך וגם המקום היו מוכרים לי. כשהגענו נתנו לנו להסתובב חפשי בשטח על יד קיר הבטון שלידו היו עושים מסדרים לחיילים. אף אחד לא דאג לנו לאוכל או לשתיה.

לפנות ערב הגיע אחי הרשעק. לא הספקתי להיות איתו הרבה זמן כי מיד קראו לי להתייצב. אחי הספיק לספר לי שאחרי שעזבתי, עבר בין השורות מפקד הגסטפו וכשראה אותו אמר "אתה, החשמלאי שלי עוד נמצא כאן? צא". אחי השיב שהוא רוצה ללכת עם אמו ואחותו, אז הוציא מפקד הגסטפו האקדח ואמר לו, "או שאתה יוצא, או שאני יורה בך". היות ואחי ראה שהוא מתכוון לכך ברצינות, הוא יצא מהשורה בכדי למנוע שייהרג לעיני אימי וכך הגיע למטווח.

התייצבתי במקום שהכריזו עליו ושם עמדו כבר יהודים שעבדו בבית החרושת לייצור שמוט. אחרי שספרו אותנו, העמידו אותנו בחמישיות ויצאנו בלווית אוקראינים לדרך. האוקראינים הביאו אותנו לבית החרושת ומיד התחלנו בעבודה. לכל מכונה שהאדם אשר הפעיל אותה לא הגיע, בחרו באדם אחר. כשהתברר להם שהאדם שהיה מערבב חומר גלם היה חסר, שאלו מי מאיתנו מכיר את העבודה? יצאתי ואמרתי שהעבודה מוכרת לי כי לפעמים הייתי עוזר לו. נתנו לי את מקוצצת, רשימת ההזמנות ושלושה אנשים עם מריצות לעזרה ואמרו לי להתחיל בעבודה.

כתבתי כבר שבמשך הזמן הכרתי את כל העבודות בבית החרושת, עבודה זו הייתה הכי חשובה והיה צריך לבצע אותה באחריות כי ערבוב חומרי הגלם קבע את טיב השמוט1). נוסף לזאת זו הייתה עבודה פיזית קלה (זאת הייתה הסיבה העיקרית שרציתי בה).

האמת, הכרתי את העבודה רק מראייה. היא התנהלה בצורה פרימיטיבית ביותר. לכל סוג של חומר גלם הייתה המחיצה שלו, הייתי צריך להורות לעוזרי מאיזה מחיצה כמה מריצות להביא לי ולפרוס על הרצפה. אני הייתי עם האת המקוצצת מיישר את תכולת כל מריצה ששפכו אחת על השנייה. אחרי "שהשולחן" (כך קראו למקום בו מערבבים החומר) היה מוכן, הייתי קורא לעוזרי שיערבבו את החומר. בעצם הערבוב היה דומה לערבוב בטון שעושים בידיים. אותם האנשים היו לוקחים את החומר המעורבב למכונת העירבול. עבדתי כך כל הלילה ולמחרת היום כי לא היו להם אנשים להחלפה.

כל הזמן הזה מרגע עזיבתנו את הבית ועד לפנות ערב של היום השני לא בא אוכל לפינו. לפנות ערב הביאו אדם שיחליף אותי, ואת האחרים שעבדו אתי 24 שעות ללא הפסקה. אספו אותנו ושוב אוקראינים הובילו אותנו הפעם למחנה. פחדתי שנהיה חייבים לעשות את כל הדרך הארוכה למטווח, אבל התברר שבנו מחנה נוסף לא כל כך רחוק ממקום העבודה, בערך מרחק של קילומטר. למחנה זה קראו מאיובקה.

הוכנסתי עם עוד אנשים לאחד הצריפים. בכניסה עמד הממונה על הצריף והוא אמר לנו לתפוס מקומות בדרגשים ושהמקום שכל אחד יבחר ישמש אותו דרך קבע. היו אלו דרגשים בשלוש קומות, מחוזקים מסביב לקירות הצריף ודרגש נוסף כפול עמד באמצע. הם היו מחולקים עם לוחות עץ כל חלק ל10- אנשים, על הדרגשים היה מפוזר קש. בחרתי לי מקום בקומה העליונה.

היינו עיפים ורעבים. אמרו לנו שאפשר לקבל אוכל והלכנו למטבח, לא הספקנו לגמור א ת האוכל ונפלנו על הדרגשים כמו מתים. אחרי שהצלחתי להירדם התעוררתי בבהלה - אני לא בטוח האם בגלל קולות הבכי פה ושם או בגלל היומיים האחרונים. הרגשתי נורא, לבד מחוץ לבית, פעם ראשונה בחיים במחנה סגור, גדר תיל מסביב, ללא קרובים. לא ידעתי מה יהיה עם אחי הרשעק, לאן ישלחו אותו? הוא לא עבד קודם בבית החרושת.

בקשר לאימי ואחותי שערתי מה יקרה או כבר קרה להן, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת העבירו אותן לאיזשהו מחנה עבודה. היה כמובן נוח לחשוב ככה. כי אילולא המחשבה שהן נמצאות באיזשהו מקום אפשר היה רק להשתגע. הלילה הראשון עבר איכשהו, כי העיפות בסוף הרדימה אותי.

למחרת כשאספו אותנו ליציאה לעבודה פגשתי נשים שיצאו לשק"מ הגרמני לעבוד בסריגת דברי צמר. אמרתי לעצמי שהן מצאו מקום במחנה העבודה תמורת כסף אך אחותי למרות הידע שלה איננה. בימים הבאים פגשתי כל מיני גברים ונשים שהגיעו לכל מיני תפקידים תמורת תשלום. המיוחסים שבהם בכלל לא יצאו לעבודה ולא עשו כלום. האחרים עבדו במטבח או בכל מיני מקומות בתוך המחנה. ניהול המחנה היה בידי אנשי היודנרט מוויערזבניק Wierzbnik.

בבוקר בהגיענו לשער המחנה חיכו אוקראינים לשם הובלת האנשים לבתי החרושת. יצאנו לדרך כשמשני הצדדים ומאחורינו צעדו האוקראינים עם נשק דרוך. כך בעצם עד סוף המלחמה, לא יצאתי לבד מגבולות המחנות או מבתי החרושת, תמיד עם ליווי.

בהגיענו לבית החרושת הלכתי למקום עבודתי מהיום הקודם והתברר שמקום זה היה תפוס על ידי מישהו אחר. מנהל העבודה היה בחור צעיר שלפני החיסול היה "חברי" כך הוא היה אומר וכך חשבתי, כי עבדנו יד ביד באקספדיציה. טעותי התבררה מיד כשנגשתי אליו ודרשתי את מקומי מאתמול, הוא הוציא מאיזה מקום שוט, לא שמתי לב מאיפה, והוריד עלי כמה מכות, "אתה תגיד לי למי לתת איזה סוג של עבודה? אני הקובע כאן, אם יש לך כסף אז אפשר לדבר. אני מקווה שלטובתך תשכח שראית אותי אי פעם".

יותר מאוחר נודע לי שהאדם שהחליף אותי שילם לו סכום נכבד. לי בתוספת למכות נתן את העבודה הכי קשה במפעל, לעבוד על יד המערבל.

את התערובת הביאו שלושה אנשים עם מריצות משולחן התערובת, שפכו אותה על הרצפה בתוך מחיצה קטנה שהייתה על יד המכונה. את כל הכמות הזו היה עלי להעלות לפתח המערבל ולזרוק פנימה עם את, לגובה של יותר משני מטר, במקביל היה צריך לתת למים לזרום בכמות נכונה, בכדי שיצא טיט סמיך מהפתח התחתון לפי סוג התערובת. הייתי כל כך ממורמר, שלא שמתי לב שהמכונה התאמצה והחגורה נפלה. כי כמות המים הייתה קטנה מדי.

לפי ההוראות פניתי לרצען, הוא היה בחור טוב וכנראה לא היה אנטישמי, הוא הסביר לי באותה ההזדמנות את תכונות המכונה ונתן לי חומר למריחה על החגורה מבפנים ("קליפורניה"2)) בכדי למנוע מהחגורה לפול.

כאן המקום להסביר שבית חרושת זה היה ישן מאוד והיה עובד בשיטת הטרנסמיסיה3). זאת אומרת היה מנוע אחד גדול ממדים שעמד בחדר מכונות. על מנוע זה הייתה חגורה ברוחב של כמעט מטר, גלגל הנגדי של אותה החגורה היה מורכב על ציר שעבר לאורך כל בית החרושת. קרוב לגלגל הנגדי היה גלגל נוסף שהחגורה שהייתה עליו הגיעה לקומה השנייה ושם סיבבה ציר שני לאורך הקומה השנייה. כך שמנוע גדול בודד הפעיל את כל בית החרושת. כל מכונה במפעל זה הייתה עומדת מול, מעל, או מתחת לאותם צירים, שהיו מחוברים עליה בעזרת חגורה. כל החגורות היו עשויות עור.

המכונה שלי הייתה גם מחוברת לציר בקומת הקרקע. המרירות והכעס עברו על גדותיהם ולא היה אכפת לי מה יקרה. מרחתי את החגורה בחומר נגד החלקה עם קצת עודף וסגרתי קצת את המים. מספר דקות אחרי שהמכונה התאמצה, החגורה נשרפה בחלקה והמכונה נעצרה. איזו שלווה תפסה אותי. מנהלי העבודה טענו שחיבלתי במכונה בכוונה ושימסרו אותי לגרמנים. הרצען טען שאני חדש ושאין לי עוד תחושה שנלמדת עם הזמן. לפי דעתו אני לא אשם. קיבלו את דעתו ואיימו עלי, במקרה וזה יקרה עוד פעם אני לא אצא מזה כל כך בזול. בינתיים נחתי, עד שהביאו עור חדש להשלמת החגורה והרצען תיקן אותה.

כך עברו מספר ימים. העבודה התנהלה במשמרות, כל משמרת 8 שעות. אחרי מספר ימים התחלתי להרגיש דקירות, או יותר נכון מעין מציצות בכל הגוף. כשחזרתי למחנה התפשטתי לראות מה יש לי ונעשה לי שחור בעיניים, כל החולצה והמכנסיים היו מלאים כינים. אני מסתכל מסביב ואני רואה על כל הדרגשים יושבים אנשים, כולם מחזיקים חלקי לבוש בידיהם ובין שני ציפורני הבוהן מועכים הכינים.

עליתי לדרגש שלי שהיה כאמור בקומה שלישית וגם אני התמסרתי לפעולה זו. כל יום במשך שעות היינו עסוקים בזה כמו בפולחן, עד שהיה נראה שאין יותר כינים, ולמחרת הצטברו עוד יותר כינים. עבודת "קודש" זו נהפכה חלק בלתי נפרד מחיינו כל זמן שהיינו במחנה העבודה.

אחרי זמן מה החליטו לזרוק את התבן ולנקות את הדרגשים משום שחשבו שמשם מגיעים הכינים, אבל זה לא עזר. פעם בכל מספר שבועות, בימי ראשון, היו לוקחים אותנו לבית המרחץ העירוני, הורו לנו להוריד את כל הבגדים, הכניסו אותם לחיטוי, לחום גבוה מאוד ולאדים ובאותו זמן אנחנו היינו מתרחצים. יום או יומיים היינו ללא כינים ואחרי זה הכל חזר. בקיצור הכינים אכלו אותנו חיים.

יותר מאוחר מישהו הביא תרופה, דהיינו מין חגורה מיוחדת. זו הייתה חגורה עשויה מבד מצמר טהור, היו טובלים אותה בכספית מעורבת בביצה, אחרי שהבד היה מתייבש היו לובשים אותה על הצוואר כמו שרשרת פלא ופלא זה אכן עזר. מי שלבש אותה לא היו עליו יותר כינים, זה החזיק כמה שבועות ואז היה צריך לחזור על הטבילה, בעצם לסדר חגורה חדשה. הייתה רק בעיה אחת של מחירה ובודדים יכלו להרשות את זה לעצמם. לי לא הייתה חגורה כזו, כי היא הייתה יקרה ולא היה לי את הכסף, כך שהייתי חייב להמשיך בעבודת "הקודש".

עברו מספר שבועות. עם אחי עוד לא הספקתי ליצור קשר למרות שהיו אנשים במחנה שלנו שעבדו בבית החרושת בו הוא עבד. בפרקים קודמים כתבתי איך השגנו עבודה ופרנסה בגטו, גם במחסני התבואה וגם, מאוחר יותר, בסריגה. כל הדברים האלה צריך לקחת בפרופורציה הנכונה, במקרה הטוב היה אוכל לשם קיום ובמקרה הרע רעב טוטלי. שבעים אף פעם לא היינו.

במחנה המצב לא היה שונה. קיבלנו שתי ארוחות ביום, בבוקר לחם עם חתיכת מרגרינה או כף ריבה. בימי ראשון קבלנו חתיכת נקניק בצהרים או בערב (תלוי באיזה משמרת עבדתי), המרק היה מימי. היה יתרון במחנה, שלא היה צריך לדאוג לאוכל כי ארוחות אלו קיבלנו בכל מקרה וזה היה בטוח. בגטו לא היה ביטחון גם בכך.

כפי שכתבתי כבר, במחנה היו אנשים עם כסף וכך התחיל מסחר בלחם. בדרך מבית החרושת למחנה היו סוחרים פולנים משאירים שקים עם לחם בצד הדרך. הסוחר היהודי שהיה בינינו היה חוטף את השק ועד שהאוקראינים היו תופסים מה קורה, הלחם כבר היה מחולק בין האסירים. הללו כשהיו מעבירים את הלחם למחנה, היו מסתירים את הלחם מתחת לבגדיהם.

עבור העברת הלחם למחנה היו מקבלים פרוסת לחם. את התשלום הזה היו נותנים לאסירים בכל מקרה בין אם הצליחו להכניס לחם למחנה ובין שלא הצליחו והאוקראינים לקחו אותו בשער. את זה עשו בכדי שאסירים יהיו מוכנים לעשות זאת גם בפעמים הבאות. היו מקרים שהצליחו להכניס את כל ככרות הלחם והיו ימים שרק חלק. במחנה הסוחרים היו מוכרים את הכיכרות לסוחרי משנה שהיו מחלקים את הכיכר לששה חלקים ומוכרים למי שהיה לו כסף. את ההזמנות וההתחשבנות בין הסוחרים הפולנים והיהודים, היו עושים בבית החרושת.

פעם פנה אלי אדם דתי שלא הכרתי והציע לי עסקה: הוא יממן סכום של כיכר לחם, ואני אמכור אותו ונתחלק ברווח. הוא אמר לי שהיה אדם מכובד בעירו ולא נאה לו לעמוד במחנה ולסחור בלחם. קיבלתי את ההצעה בשמחה. בניתי לי מעין שולחן מארגז, כך שיהיה לי היכן להניח את הלחם, ואחרי שחילקתי אותו לששה חלקים התחלתי במכירה. זה החזיק מעמד שבוע. כל יום שנינו אכלנו, כל אחד שישית הלחם ותמיד היה כסף לקנית כיכר חדש. היו אפילו ימים שמכרתי שניים ועד שלושה ככרות לחם.

יום אחד בא אלי אותו יהודי בטענות שהעסק לא עסק ושהוא הפסיד אצלי כסף, ולכן הוא רוצה את שארית הכסף שנשאר ולפרק את השותפות. מייד החזרתי לו את הכסף, ואחרי כן הסברתי לו שזה לא נכון. שאלתי אותו, "כל יום אתה אוכל לחם", הוא ענה לי "כן", "אני לא מבקש ממך כסף לקנית כיכר אחרת" הוא שוב ענה "כן", אז שאלתי אותו "אז איך זה מסתדר עם טענותיך?" "כפי שאתה מסביר את זה, נראה שאתה צודק", הוא אמר באדישות. אחרי מספר ימים סיפרו לי בסוד שאדם זה השתגע וזאת על רקע מיני. הביאו לו זונה וזה קצת הרגיע אותו אבל אחרי מספר ימים הוא שוב התחיל להשתולל.

הימים בבית החרושת היו דומים אחד לשני. עברו כבר מספר שבועות וקשר עם אחי טרם הצלחתי ליצור. יום אחד התנפל עלי מנהל העבודה בטענה שאני לא מספיק מהיר בעבודה ונתן לי מכות. מבלי לחשוב על התוצאות, סגרתי קצת את המים. לפני זה מרחתי טוב את החגורה עם "קליפורניה" והכנסתי כמות רצינית מהתערובת למכונה. המכונה התחילה להתאמץ, נאנחה ופתאום שקט, איזה שקט... כל בית החרושת נדם. התברר שהחגורה המרכזית של המנוע הגדול בחדר המכונות נשרפה.

חלק מהאחראים חיפשו את הרצען שלא היה בבית החרושת באותו רגע וחלק אחר התחיל לחפש את הסיבה. זה לא לקח להם הרבה זמן למצוא שאני האשם כי המכונה שלי הייתה כמובן מלאה בתערובת. היו אמנם אנשים שרצו לעזור לי ואמרו שלא יתכן שמכונה בודדת תגרום לשריפת חגורה במנוע הראשי. במהירות הגיעו למסקנה שהיות ומכונה זו מקומה בדיוק מול המנוע, אז כל ההתנגדות עלתה על החגורה שלה. עברתי מספר שלבים של חקירות ומכות שלקחו שעות.השאלות העיקריות היו על הקשרים שלי עם פרטיזנים ודרשו שאמסור להם ממי קבלתי את ההוראה לחבל במכונה.

התוצאה הייתה שבית החרושת לא פעל יותר מ24- שעות, כי לא יכלו להשיג בקלות עור ברוחב כזה לתיקון החגורה. בסוף הובילו אותי למחנה עם ליווי אישי.

לאחר מספר ימים שהסתובבתי במחנה, בתו של מר ליפשטיין שהייתה אשת סגן ראש היודנרט לשעבר ובאותו זמן סגן מפקד המחנה, סידרה לי עבודה במטבח. היא כנראה דיברה עם האנשים הנכונים כי כולם התנהגו איתי יפה. הייתי מקלף תפוחי אדמה ועושה כל מיני עבודות שחורות. אכלתי גזר כמה שרק רציתי ויחסית גם מרק.

מצד שמאל בתו של מר ליפשטיין גברת בירנצוויג עם בתה ואחותה


בהיותי במטבח הכרתי אישה ששמה היה רובינשטיין והיה לה קשר משפחתי למנהל המטבח. אישה זו עבדה בבית החרושת לפגזים, ששם היה אמור לעבוד אחי. כשדיברתי איתה וביקשתי לברר עבורי מידע בקשר לאחי, התברר שהיא עובדת איתו ועוזרת לו בבדיקות טיב של הפגזים. היא מסרה לי שמות של אנשים שעובדים בקרבתם. קשרתי קשר איתם ומצאתי מישהו מהם שהיה מוכן, שאני אתחלף אתו ואלך לבית החרושת, אעבוד אותו יום במקומו והוא יהיה חופשי כל היום במחנה. בצורה זו אוכל לראות את אחי. יכולתי לעשות זאת כי לא הייתי יוצא לעבודה לבית החרושת ובמטבח עבדתי בגלל הפרוטקציה.

הגעתי לבית החרושת עם הקבוצה אבל את אחי לא מצאתי ולא ידעו מה איתו. החלטתי להמשיך למחנה המטווח, לשם כך הצטרכתי לעבוד כל היום בבית החרושת ועם המשמרת להמשיך הלאה. כל אותו יום העברתי פגזים בעגלה ממקום למקום. כמובן הודעתי לאדם שהלכתי במקומו לעבודה דרך האישה, שיישאר עוד יום במחנה. בערב הלכתי עם הקבוצה למחנה במטווח ושם פגשתי את אחי. התברר שהוא לא הרגיש טוב באותו יום והועבר על ידי הרופא לצריף החולים לבדיקות. צריף זה אני בניתי כשעבדתי ביחידה הצבאית, כפי שסיפרתי בפרק קודם.

למחרת חזרתי לבית החרושת ביחד עם אחי, שוב עבדתי כל היום ואחרי המשמרת חזרתי למחנה שלי. באותה הזדמנות נודע לי ממנו, שזמן די ארוך הוא עבד בבנין שבו עבד לפני חיסול הגטו והרוויח כסף טוב. באותה ההזדמנות הוא נתן לי גם קצת כסף. בינתיים הבניין נגמר כך שהזמנים הטובים עבורו נגמרו. כאמור באותו זמן הוא עבד בהשחזת סדקים בתוך פגזים והיה בודק את טיב הפגזים.

כשבררתי מה מצבי אמרו לי שעתיד להיות לי משפט צבאי ומאשימים אותי בחבלה. אחרי מספר ימים באה קבוצת אוקראינים עם רובים דרוכים למטבח ולקחו אותי למכתש. נאמר לי שהיה משפט וקיבלתי פסק דין מוות שיבוצע על ידי כיתת רובאים. בצד של המחנה היה מכתש שאפשר היה להגיע אליו דרך שער שהיה בגדר התיל כנראה למטרה זו. מאחורי הגדר היה סולם ברזל ארוך מחוזק לקיר עד למטה. (כשהיו מוציאים להורג היו יורדים בסולם זה. צמוד לקיר שעליו היה סולם היה קיר ישר וגבוה מאוד, לפניו היו מעמידים את הנידונים למוות.(

אני זוכר ששמעתי פקודה אש ורעש של רובים, כנראה האוקראינים הכינו הרובים ועמדו ללחוץ על ההדק. לא זכור לי מתי קשרו לי את העיניים. אחרי רגע או פחות נשמעה מלמעלה הפקודה "עצור"! זה היה מפקדם של האוקראינים שעצר אותם. מפקדי המחנה היהודיים קראו לי לעלות למעלה ולחזור למטבח בלי להסביר לי מילה. כך המשכתי לעבוד מספר שבועות רק במטבח. היה מקרה שלאחד העובדים הקבועים במטבח הייתה איזו טענה אלי, הוא אמר בכעס "אתה צריך לא להיות כפוי טובה, האם אתה יודע כמה כסף אנשי הנהלת המחנה שילמו עבור חייך?"

אחרי זה נודע לי שבניירת נרשם שההוצאה להורג בוצעה. כך שמבחינת כל המערכות הגרמניות, כולל בית החרושת לשמוט, לא הייתי קיים יותר. אמרו לי גם שהנהלת המחנה מחפשת דרך איך להחזיר אותי לעבודה. אחרי מספר שבועות אמרו לי שסידרו לי עבודה בבית החרושת לפלדה ולמחרת יצאתי לעבודה.

במחנה עבודה זה לא היו לנו שמות כפי שנהוג בין אנשים רגילים, גם לא היו לנו מספרים כפי שנהגו במחנות הכפייה הנאצים. פשוט ביציאה מהמחנה ספרו את מספר האנשים, כך גם בכניסה. בגלל זה לא הייתה לי בעיה להגיע לבית החרושת לפגזים, או למחנה במטווח וחזרה. בצורה זו יכלו גם לרשום שחוסלתי ואחרי זה להעביר אותי למקום עבודה אחר בו אף אחד לא הכיר אותי אישית.

בבית החרושת לפלדה צורפתי לעובדי האקספדיציה (משלוח - הגרמנים קראו לאקספדיציה פירוק של קרונות רכבת). בבית חרושת זה לא נתנו ליהודים לעבוד בשום עבודה אחרת. תפקידנו היה לפרוק קרונות רכבת בתוך בית החרושת, כל חומר פורק על יד אותו בניין שהיה בו צורך. הקרונות שהגיעו היו עמוסים עם חומרים כגון: פחם, ברזל ישן, דולומיט, שבבי ברזל, פחם קוקס4). בבית חרושת זה היינו גם מקבלים מרק באמצע המשמרת. היות ואסור היה לנו להיכנס לחדר האוכל הכללי, נתנו לנו חדר בצריף למטרה זו. בחורה יהודייה הייתה מביאה לנו את האוכל מהמטבח ומחלקת אותו בחדר האוכל שלנו בצריף.

היות ולא רציתי לוותר על עבודתי במטבח בקשתי ממנהל העבודה בבית החרושת לעבוד רק משמרות לילה. זאת שאוכל ישר מבית החרושת להמשיך את עבודתי שם. רוב האנשים דווקא לא היו מעוניינים לעבוד בלילה כך שלא הייתה בעיה לסדר זאת. מאותו יום עבדתי כ- 20 שעות ביממה וישנתי רק כארבע שעות.

היות והרבה זמן לא יכולתי להחזיק מעמד בצורה זו, חיפשתי דרך איך לנוח יותר. שיטת העבודה הייתה כך, כשהיינו מגיעים לבית החרושת האחראי שלנו היה הולך למשרד לקבל תכנית העבודה לאותו לילה. הוא היה מחלק לכל שני אנשים קרון רכבת לפירוק, ואמר לנו לפני איזה בנין לחכות. כשהיו מגיעים בלילה יותר קרונות או היו מגיעים עוד קרונות באמצע הלילה, הוא היה עובר בין הקרונות בודק מי מהזוגות מסיים את הקרון שלו. כשהיה רואה שזוג מסוים עומד לפני סיום, היה מעביר אותם לקרון הבא. שמתי לב שהיו מספר אנשים שאף פעם לא מגיעים לעבודה הנוספת והחלטתי לנהוג כמוהם. נדברתי עם השותף שלי, שנתחיל לעבוד על האחראי. הבדיקה שלו על מצב העבודה בקרון הייתה על ידי זה שהיה מסתכל דרך דלת הקרון פנימה. ידענו מתי בערך הוא מגיע לביקורת ואז דאגנו שהקרון יראה מהדלת כאילו שיש בו עוד הרבה חומר.

אחרי שהמשיך בדרכו היינו גומרים את העבודה במהירות ומסתלקים. אחר כך התברר שהייתה בעיה הוא הכיר את כל מקומות המחבוא. אבל מצאנו גם לזה פתרון, בזמן הפנוי הייתי מסתובב בבית החרושת לחפש מקומות מסתור שהוא לא ימצא אותנו. זמן פנוי היה כמעט כל לילה, זה היה הזמן מהרגע והיינו מגיעים לבית החרושת ועד שהגיעו הקרונות. הקרונות כמעט תמיד היו מאחרים.

למשל, פעם הכנתי לי מקום מנוחה בסככה מלאה עם חציר. הוצאתי חבילה מהאמצע וכיסיתי את המקום שהייתה בו החבילה עם שתי חבילות ברוחב, זה נראה טבעי ובפנים במקום החבילה הייתי ישן. עד שהוא תפש אותי לקח די הרבה זמן. פעם אחרת שמתי קרש ברוחב אולי של כ- 20 ס"מ. על שתי ערימות לבנים אדומות בגובה של כשלושה מטר. ישנתי במקום זה זמן רב. אבל זה היה גבוה מאוד ומסוכן כי יכולתי ליפול, מקום זה הוא לא מצא לעולם, אבל הפסקתי להשתמש בו, מפחד נפילה תוך כדי שינה. במשך הזמן מצאתי לי עוד מקומות דומים.

יום אחד התעוררתי על דרגש בצריף לא מוכר לי ומסביב על הדרגשים ראיתי אנשים לא מוכרים. לא ידעתי מה קורה איתי. ניסיתי להתרומם אבל כוחי בגד בי, ניסיתי לדבר אבל קולי לא נשמע. נרדמתי חזרה וכך זה קרה מספר פעמים שהתעוררתי ונרדמתי. לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה שם וכמה זמן אני נמצא שם.

הדבר נודע לי במקוטע. שמעתי רעש בצריף ואנשים התחילו לזוז. מישהו הגיע אלי ואמר לי משהו, לא הבנתי את המילים אבל כשהתחילו לסחוב אותי הרגשתי שעלי לשתף פעולה ולצאת מהר מהצריף. איכשהו יצאתי איתו החוצה והוא סחב או עזר לי להיסחב מאחורי צריף לא רחוק משם. יותר מאוחר נודע לי שחליתי בטיפוס ולא ידעתי מה נעשה איתי כי הייתי רוב הזמן בעלפון. כשחליתי, אנשים העבירו אותי מהצריף שלי לצריף שפונה במיוחד לחולי הטיפוס.

מגפת הטיפוס הגיעה למחנה שלנו יותר מאוחר מהמחנה במטווח. בכדי למנוע מה שקרה בחדר החולים במטווח כשאלטהוף מפקד המחנות ירה בכל חולי הטיפוס, או כמעט בכל חולי הטיפוס, כפי שסיפרתי לפני מספר פרקים, אז במקום לרכז את כל החולים בחדר החולים החליטו לרמות אותו ופינו צריף קטן ואספו שם את כל החולים. באותו יום אלטהוף היה אמור להגיע למחנה והם לא רצו להסתכן במקרה וירצה להיכנס לאותו צריף, אי לזאת דאגו שלא ימצא בפנים אף חולה.

אחרי מספר שעות בחוץ החזירו אותנו לצריף. כנראה האוויר בחוץ עזר לי, כי מאותו יום נשארתי כבר רוב הזמן ער. כל יום הייתה מגיעה אלי אישה שהכירה אותי מהמטבח והייתה מביאה לי אוכל שבישלה במיוחד עבורי. נודע לי כמובן יותר מאוחר שעשתה זאת כל זמן מחלתי, אף יותר מזה, היא דאגה במיוחד שאקבל טיפול מסור מהצוות. לא רק שהביאה אוכל גם האכילה אותי עם מרק דליל בעלפוני, בלי שלקחה בחשבון שהיא יכולה להדבק ממני ממחלתי. אני לא זוכר את שמה אבל רואה את דמותה כאילו הייתה כרגע עומדת לפני. בעלה היה או הממונה על המשטרה במחנה או משהו דומה. במקורם הם היו מלודז'. חיפשתי אותם אחרי המלחמה כפי שנהגתי לחפש את כל אלו שבאיזו שהיא צורה עזרו לי, אך לצערי לא מצאתי וגם לא שמעתי עליהם יותר.

על המחנה שלנו שמרו אוקראינים שהיו מתחלפים כל שבוע ביחד עם המפקד שלהם, וזאת כדי שלא יספיקו להתיידד איתנו. בין המפקדים היו טיפוסים שונים, אתייחס לשניים מהם. אחד מהם כשהיה מגיע שבוע התורנות שלו, המחנה היה מתרוקן וכולם היו נעלמים מהשטח ונשארים בצריפים אפילו לא הולכים למטבח לקבל אוכל. הוא היה ממש "קצב" ונהנה מזה. לי כבר הייתה פגישה איתו, זה היה אותו רס"ר שפעם הוריד אותי מהמדרגות של ה"ארבייטס אמט" והראה לי את נחת זרועו.

פעם כשישבתי במטבח וקילפתי תפוחי אדמה נכנס מנהל המטבח מחזיק זוג כפפות סרוגות בידיו וספר לאשתו שכפפות אלו שייכים לאותו רס"ר והוא מבקש שיתקנו אותם. היא בדקה את הכפפות ואמרה שבגלל החורים הגדולים צריך לזרוק אותם. לפי דבריו אותו אוקראיני קיבל כפפות אלו מאמו בפעם האחרונה שראה אותה, אמו נשארה באוקראינה. הוא רוצה לתקן אותן כי רצה שיישאר לו חפץ שמושי למזכרת מאימו.

המנהל סיפר שהאוקראיני הבטיח שבמידה ונעשה את זה, לא רק יפסיק להרביץ הוא גם יעזור לנו ככול יכולתו. מנהל המטבח הספיק כבר להיות בצריף של הנשים הסורגות, בין כל הסורגות הוא לא מצא אחת שיודעת איך לתקן את הכפפות. הוא סיפר גם שהנהלת המחנה הציעה לאוקראיני כפפות חדשות מעור, או כל סוג שיבחר לעצמו אבל הוא רק רצה את הכפפות שאמו סרגה עבורו. שאלתי את המנהל אם הוא בטוח שההבטחה של האוקראיני רצינית, תשובתו הייתה, "מה יש לנו להפסיד". בקשתי שיראה לי את הכפפות. הסתכלתי עליהם וראיתי שני חורים גדולים לא שווים בצורתם בחלק הפנימי של הכפפות, אמרתי לו שאני מוכן לנסות. הנשים שהיו אז במטבח לא הכירו אותי, כי כולם הרימו ראשיהם בתמיהה. "אתה?" כן, אמרתי "תנו לי רק צמר מתאים ומסרגות."

הלכנו לצריף הסורגות וקיבלתי מסרגות, חיפשנו ומצאנו צמר מתאים. תיקנתי את הכפפות. זה לא היה קל, פרט לזה היה הבדל בצבע בין הצמר הישן והחדש, הישנות היו דהויות. לכלכתי את הצמר החדש בחול וכיבסתי, חזרתי על זה מספר פעמים, כשהנשים אמרו שזה בסדר החזיר המנהל את הכפפות לאוקראיני. ואני חייב להודות שהוא קיים את הבטחתו.

לאוקראיני השני קראו "פיורוניה" וזאת כי כל מילה שנייה שלו הייתה "פיורוניה". (פיורוניה, בעברית "רעם", בפולנית משתמשים בה לקללה). הוא היה מסתובב במחנה עם שוט, אבל אף פעם לא ראיתי שהוא השתמש בו. הוא נכנס לצריפים במיוחד לצריפי נשים כאשר אסור היה לו לעשות זאת, היה מרחרח ומסתכל בכל פינה עד שפעם אחד מצא ילד. הוא תפס אותו בידיים והתחיל לעבוד עליו שיגיד לו איפה נמצאים כל הילדים. פחד אחז את כל הנשים במיוחד האמהות בצריף, אבל מה הן יכלו לעשות. כמובן שהילד בגלל הפחד וגם אחרי שקיבל ממנו חתיכת שוקולד סיפר הכל. מסר לו את שמות הילדים ואת מקומות המסתור שלהם.

כל הילדים הוצאו ממחבואם והוא התחיל איתם תרגילי סדר בחצר המחנה. אחרי התרגילים היה מעמיד אותם בשלישיות ומוביל אותם למטבח. צווה עלינו לתת להם אוכל וצעק, "אני מכין לכם צבא יהודי ואתם לא רוצים להאכילם". כך עשה כל יום בשבוע ההוא, ובכל פעם שהיה מגיע לתורנות שלו ועד שנעלם. (ילדים כבר מזמן לא היו קיימים בשביל הגרמנים), הגרמנים לא חשדו שיש עוד ילדים ועוד מתחת לאפם במחנה, הם חשבו שחיסלו את כל הילדים אילו הם היו יודעים שיש ילדים במחנה, אז פרט לזה שהיו מחסלים אותם, גם המבוגרים היו נותנים את הדין.

ילדים אלה לא היו מקבלים אוכל במטבח, האימהות היו מתחלקות איתם עם מזונם הדל ונשים אחרות היו גם עוזרות. אחרי המלחמה הייתי נוסע מפעם לפעם ללודז'. פעם נכנסתי לקהילה היהודית ואת מי פגשתי, ניחשתם את "פיורוניה"... התברר שהוא היה יהודי מחופש לאוקראיני.

במחנה החיים נכנסו למסלולם "הרגיל", אנשים התחילו להתעסק בכל מיני עבודות פרטיות, במה שרק אפשר היה להרוויח. עיקר הפרנסה הייתה לחייטים. הם תפרו בגדים לכל מיני אנשים שיכלו לשלם, הבגדים נתפרו ללא מכונת תפירה, אפילו חליפות נתפרו ביד.

כשהתחיל "הפרוספריטי" (גאות) הזה, התחילו גם שידוכין. במחנה ספרו על אדם דתי שגר במחנה בבית בודד עם בתו, שכתב מכתב אהבה לבתו של הדיין בוויערזבניק. הוא הציע לה לבוא להתגורר איתו אך היא סירבה (הוא היה אדם עשיר בין אלו ששילמו הרבה כסף בכדי להיות במחנה כמה שזכור לי הוא לא עבד כלל). היו מקרים שבחורים פולנים היו "מתאהבים" בבחורות יהודיות ומוציאים אותן מהמחנה, הנהלת המחנה הייתה עוזרת להם בבגדים וכו'. סופם של רובן לא היה טוב, אם היה להן מזל הן חזרו למחנה, אם לא היה להן מזל הן נמסרו לגרמנים על פי רוב על ידי האמהות של הבחורים הפולנים. בודדות ניצלו ועברו את המלחמה.

כתבתי כבר שעבדתי במטבח המחנה, אחרי לילה של עבודה בבית החרושת, הגמול עבור עבודתי היה אכילת גזר ומרק. פעם הייתה לי אי-הבנה עם הממונה על הקלחות5). האי-הבנה הפכה למריבה ואז אמרתי לו, "אם ההתנהגות שלי לא מוצאת חן בעיניך אז לא צריך" ועזבתי את המטבח, כאילו שבלעדי המטבח לא יתקיים. היום אני לא מבין את ההתנהגות הטיפשית שלי, איך יכולתי לעשות את זה, על מי רציתי לאיים, אני לא זוכר אם הספקתי לאכול באותו יום, מה שזכור לי שנכנסתי לצריף, התיישבתי על הדרגש שלי הרגשתי רעב נוראי עד כדי כאב, אמרתי לעצמי, "מה עשיתי איך יכולתי לדבר אליו כך". מחשבות אלו באו מאוחר מדי, לבקש סליחה בכלל לא עלה על דעתי. מה עושים?

ירדתי מהדרגש, יצאתי מהצריף והרגליים הובילו אותי לצד האחורי של בנין המטבח. מתחת לחלון במחסן היו מונחים תפוחי האדמה וגזר. בזמנו עשיתי פתח שאפשר היה להוציא דרכו ירקות. ספרתי לחברי הטובים ולאלה שרציתי לעזור להם, הם היו באים ולוקחים ירקות.

כשהתכופפתי והכנסתי את היד דרך החור עבר מפקד המשמרת האוקראיני עם כלבו. הכלב תפס אותי ומשך אותי אליו. כשהתקרבתי אמר לי המפקד "תפוחי אדמה רצית לגנוב? אני אלמד אותך לגנוב", עניתי לו שאני עובד במטבח ובאתי לבדוק האם יש חור בקיר, כי נעלמים תפוחי אדמה מהמחסן. הוא הוביל אותי לממונה על האספקה מר אדלר. מר אדלר שאל אותו "למה אתה מוביל אותו" המפקד ענה, "תפסתי אותו גונב תפוחי אדמה". מר אדלר ענה לו "מה איתך לא חסר לו תפוחי אדמה במטבח, הן הוא עובד במטבח" האוקראיני נכנס איתנו למטבח פנימה, מולנו עמד הממונה על הקלחות .הממונה קיבל אותי כאילו לא קרה דבר ואני כבר הייתי בהרגשה שעולמי חרב עלי. מה שאני רוצה לומר שעשיתי שטות גמורה כי שם אך שנייה מבדילה בין "שובע" לרעב מוחלט

סיפורו של טאוב-אסיר במחנה העבודה בסטאראחוביצה