תחילת מלחמת העולם השנייה
בימיה הראשונים של המלחמה, הוציאו רוב היהודים דוכנים לרחוב ומכרו את מרכולתם. החיילים קנו כל דבר הבא ליד ושילמו מחירים טובים. על כל דבר היו אומרים "ביטה שיין – דנקה שיין" (בבקשה ותודה). היה נדמה שהגיעו ימות המשיח, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה שבועות נפוצו שמועות שבמזרח פולין הצבא הגרמני עורך טבח ביהודים בקנה מידה רחב שהעולם טרם ידע כמותו. השמועות שנפוצו היו על מאות הרוגים ולאחר מכן על אלפים ורבבות. ברחוב נוצרה אנדרלמוסיה. בתחילה, אנשים לא האמינו, אך ליתר ביטחון, הנוער החל לברוח לגבול הרוסי כי נדמה היה שזו המדינה שדואגת הכי הרבה ליהודים. בין הבורחים היה גם אבי. היה עליהם לעבור את הנהר בוג. הנהר הזה נקבע בהסכם בין הגרמנים והרוסים כגבול ביניהם.
בעיירה שלנו החלו השלטונות הגרמנים לגזור גזרות חדשות מידי יום ביומו. היינו חייבים לפנות את דירתנו, שהייתה ממוקמת ברחוב שלא היה שייך לגטו היהודי, ולעבור לדירה קטנה יותר. על "הדירה החדשה", אני מעדיף שלא לדבר. אנו כבר עשר נפשות כולל אחותי, בעלה ושני ילדיה. ברחובות העיירה היו הגרמנים מבצעים מידי יום מצוד על היהודים לכל מיני עבודות בזויות, כמו ניקוי בתי שימוש ופתיחת סתימות בביוב המרכזי. בחורף, העבודה החשובה עבורם הייתה פינוי שלג מפסי הרכבת. משימה זו דרשה כוח אדם רב. וועד יהודי העיירה הגיע להסדר עם הגרמנים על מספר היהודים הדרושים להם, ועל כך שיתייצבו בעצמם לעבודה. מטרת ההסכם הייתה למנוע את המצוד משום שבעת המצוד היו הגרמנים מכים, מורטים זקנים, מפחידים ומבזים.
אזכיר כאן כמה מהמקרים.
במקום לא רחוק מהמרכז, על יד תחנת הרכבת הייתה שלולית בוץ גדולה. נהג משאית גרמני שהיה צריך לעבור במקום עם משאיתו הגדולה עמוסת הפחם, חשש שהגלגלים ישקעו בתוך הבוץ. יעץ לו חברו: בוא נפרוס לאורך השלולית שתי שורות של יהודים כשפניהם כלפי מטה ונעבור מעליהם". הם לא חשבו אף רגע ומיד ציוו על היהודים לשכב בתוך הבוץ אחד ליד השני כשפניהם כלפי מטה, בשתי שורות. הנהג התניע את המשאית, לחץ על דוושת הגז והמשאית זינקה ממקומה והתקרבה אל שורות היהודים. ברגע האחרון פנה הנהג הצידה, עקף את הקורבנות ועבר בתוך הבוץ בלי בעיות.
במקרה אחר, ציוו היהודים להניח את המטאטאים על הכתף, לצעוק שמאל-ימין ולשיר את ההמנון הפולני. כך הפחידו אותנו ובזו לנו עד אין קץ. כדי למנוע מעשים אלו, הכין הוועד היהודי רשימה של כל הגברים היהודים שבעיירה,חילק אותם לקבוצות ובכל יום התייצבה קבוצה אחרת בפני הגרמנים. בדרך כלל התייצבו אותם היהודים בכל יום. אלו היו בדרך כלל מעוטי היכולת על-מנת שאלו יחליפו אותם בעבודה. בצורה זו, התחמקו גם מנחת זרועם של הגרמנים ומהביזיונות החוזרים והנשנים. גובה התשלום היה שווה ערך לק"ג לחם ליום עבודה.
העובדים האלה היו צריכים להיות מעל גיל שמונה-עשרה. בביתנו, רק גיסי חצה את גיל שמונה-עשרה. כשאימי נזכרה שאני כלל לא רשום בעיריה היות ונולדתי בבית, הלכה לעיריה והצהירה כי נולדתי בתאריך המקנה לי זכות לעבוד, מבלי להתחשב שבאופן אוטומטי אני נכנס לרשימת חייבי ההתייצבות. וכך, ששני אנשים עבדו, הוקלה במקצת המצוקה.
עזרה הדדית
למרות כל הצרות שגרמו לנו השלטונות הנאציים, תושבי העיירה היהודים שמרו עדיין על כבוד האדם. הייתה עזרה הדדית. בין תושבי העיירה היו זוג אנשים חשוכי ילדים ששם משפחתם היה לרמן. אנשים נפלאים היו ובעלי רצון לעזור לזולת. מהכספים שחסכו לפני המלחמה החליטו להקים מטבח ציבורי למען הנצרכים. במטבח זה בישלו מיני מרקים ולכל מנת מרק הוסיפו פרוסת לחם. הם הכריזו כי כל המעונין בעזרה יביא מהוועד הציבורי כרטיס בו יהיה רשום מספר הנפשות שהמשפחה מונה. בתחילה, איש מהתושבים לא התייצב לקבלת העזרה. אנשים התביישו לקבל עזרה סוציאלית.כל אחד רצה לשמור על כבודו. בין כל אלה הייתה גם אימי. כשהיא התייעצה עם שכנתה לאהל'ה אם-כל-חי, ענתה לה זו: "מה ומי כבוד. לך יש מספיק כבוד, תזכי לכבוד כשתצילי את ילדייך. לכי מיד והביאי מעט אוכל לילדים!" עצה זו הייתה מקובלת על אימי יותר מאשר עצתו של גדול הרבנים. היא ציידה מיד את נציג המשפחה, הרי זה בנימין, בסיר בעל שתי ידיות וצירפה את מוישהל'ה לעזרה. כשהגיעו למטבח הציבורי לא היה שם איש מלבדם. עובדי המטבח, אשר היו מתנדבים, מילאו את הסיר כמעט במלואו, הוסיפו מספר פרוסות לחם ואמרו להם: "בואו גם מחר." תוך זמן קצר לאחר שעזבו את המקום, ניצב תור ארוך של אנשים עם כלים בידיהם. מתברר, שהאנשים התחבאו בקרבת מקום והסתכלו מי הם האנשים שיבואו לקבל מזון. כשראו את אחיי, איפשרו לעצמם לגשת ולקבל עזרה.
מצעדי הנוכחות
ברחוב נראו מעט מאוד אנשים. גם בגלל שתש-כוחם להלך וגם בגלל הפחד שהטילו הגרמנים על הציבור היהודי. יהודים בעלי זקן קשרו מטפחת על פניהם על-מנת להסתיר את הזקן, בטענה שיש להם כאב שיניים.
הגרמנים ניצלו היטב את תחושת הפחד בקרב היהודים. הם צעדו מידי יום דרך רחובות העיירה כדי להוכיח נוכחות ושליטה. המצעד היה מלווה בקול שירה רמה ובשעטות המגפיים על הכביש הסלול אבנים. התיאום בין החיילים היה מדויק ומצמרר. זה נשמע כאילו חייל בודד צועד ברחוב. תוכן השירה היה – "אנחנו הוא הכוח והעולם כולו חייב להיות שלנו". גילם של החיילים היה קרוב לשישים ואף מעבר לכך. זה היה אמנם חיל הקשישים שלהם, אולם המורא שהם הטילו עלינו בצעדתם עדיין זכור לי. בסיום הצעדה הם התפזרו באופן חופשי בכל העיירה על מנת לחפש קורבנות.
פעם אחת, אספו מספר יהודים שמטפחות על פניהם, פנו לאחד מהם ושאלוהו: "למה מטפחת על פניך?" השיב: "שיני כואבות." שאל הגרמני: "איזו שן כואבת?" כשהצביע היהודי על השן. הוציא הנאצי מהכיס פלאייר (סוג של צבת) ואמר: "אני רופא שיניים,
אני אטפל בך." הוא הכניס את הפלאייר לפיו של הקורבן ובאיטיות רבה עקר לו שתי שיניים יחד. ככל שזעקותיו של הקורבן היו רמות יותר, כן גבר סיפוקו של המנוול. "עכשיו תוכל להוריד את המטפחת." כששאל את הקורבן השני לפשר המטפחת, הוא למד מהראשון וענה כי קר לו בפנים. הגרמני ציווה עליו להוריד את המטפחת, אז סטר לו על שתי לחייו ושאל: "ועכשיו?" ענה היהודי: "חם לי מאוד. "היהודי השלישי הוריד מיד את המטפחת ועל השאלה למה יש לך זקן? ענה: "אין לי סכין גילוח." הקלגס הנאצי השיב: "אני במקרה גם גלב." הוציא מכיסו תער ואמר: "בוא ואגלח אותך." לא אתאר כיצד התבצע הגילוח, רק אומר כי לאחר הגילוח הזה לעולם לא צמח זקן על פניו של הקורבן האומלל, כי פניו הושחתו ללא הכר.
כך עברו מאחד לשני. לאחד מרטו עם פינצטה שערה אחר שערה, לשני מרטו בצבת או בפלאייר. לעתים אף הציתו את הזקן בגפרור או בסיגריה בוערת. במקרה הטוב גזזו את הזקנים במספריים והשאירו את הזקן בצורת זקן תיש או קוף. להתעללות לא היה גבול. כל אחד מהקלגסים תר אחר שיטות עינוי מקוריות ומכאיבות יותר. כל זה היה להם כקינוח לאחר הצעדה המפחידה. הדבר חזר על עצמו יום-יום.
באותה שעה, שעת המצעד, הסתתרו היהודים בעליות הגג או במרתפים עד שעברה שעת הפחד.לאחר מכן, אנשים החלו לצאת ממחבואם והמשיכו בשגרת יומם האומללה.
תליית 16 הפולנים
בנוסף למצעדי הנוכחות והתעללויות יומיומיות ביהודים, קיימו הגרמנים גם פטרולים זוגיים. הם היו חמושים ברובים מכודנים, על ראשם חבשו קסדות מאיימות, ולרגליהם נעלו מגפיים מפורזלים בפרסות ומסמרי פלדה. צעדיהם של כל זוג גרמנים היו מתואמים, ונשמע כאילו צועד חייל אחד. נקישות הפרסות והמסמרים הדהדו למרחקים. זוגות כאלה היו מפוזרים בכל העיירה בערבים ובחצות הלילה, באזור היהודי ובאזור הנוצרי.
ערב אחד בין ערביים, עבר זוג כזה ליד חצר בה גרו פולנים. לפתע נורו מחצר זו מספר יריות ופגעו באחד מהפטרולים. הגרמני התמוטט במקום ומת. השני הזעיק פטרולים מהסביבה על-ידי יריות באוויר. הם נכנסו לחצר, הוציאו חמישה עשר פולנים ונערה אחת כבת שמונה עשרה, קשרו אותם והזעיקו משאית. הם נלקחו למטה ה-SS. במשך מספר ימים חקרו ועינו אותם עינויים קשים.
באותו הזמן הקימו בכיכר השוק במה ענקית. איש מהציבור לא ידע לשם מה הוקמה הבמה. בשבת בלילה הציבו עליה שישה עשר עמודי תלייה. אז כבר התברר הכול. ביום ראשון בשעה אחת-עשרה, אחרי התפילה בכנסייה הנוצרית, היפנו הגרמנים את כל המתפללים מהכנסייה אל כיכר השוק. הכיכר הייתה מוקפת במאות חיילים מצויידים בטנקים, להביורים, מכונות ירייה ועוד כלי משחית שונים. בעוד כולם ממתינים בדריכות, התקרבה משאית סגורה לכיוון הבמה. הפתח האחורי של המשאית נפתח, וקפצו ממנה שמונה דמויות מפחידות ששק שחור מכסה את ראשם ופלג גופם העליון. באזור העיניים היו חורים לראייה וכן היו פתחי נשימה ליד האף והפה. חורים גדולים יותר היו באזור הזרועות דרכם יצאו הידיים. הדמויות היו מפחידות, כמו מלאכי המוות. היו אלה התליינים.
הם הורידו את הנידונים למוות מהמשאית אחד אחד, כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות על-מנת שלא יוכלו לדעת את שמצפה להם. אט-אט העלו אותם במדרגות אל הבמה והעמידו כל אחד מהם תחת לולאה. בהינתן הפקודה כרכו את הלולאה על צווארם והידקו אותה. רק אז הבינו הנדונים את מצבם. הם החלו לצעוק ולהיאבק, ולהשמיע סיסמאות לאומיות, אולם ללא הועיל. בבת אחת נשמטה רצפת הבמה תחת רגליהם והגופות החלו להתנדנד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. עוד קפיצה ועוד פרפור והגופות נשארו תלויות וראשיהן נטויים.
מסביב לכיכר עמדו רק פולנים. היהודים פחדו להתקרב, ובכל זאת כל אחד מהם תפס עמדה. חלקם הציצו דרך חריר של חלון או של עליית גג, ממנו היה אפשר לצפות במתרחש. אני עצמי עמדתי ברחוב, במרחק מה מהמקום, וראיתי את כל הזוועה הזו.
הפולנים עמדו מחושמלים. די היה שאחד מהם יצעק "הורא" (קריאת קרב) וכל האלפים היו מתפרצים כמו הר-געש. אבל זה לא קרה כנראה שמצעדי ההפחדה היומיים פעלו. ניתנה פקודה לקהל להתפזר . הקהל ציית מייד. זו הייתה השיטה בה השתמשו הגרמנים לעתים קרובות. הגוויות המשיכו להתנדנד במשך כל אותו יום ראשון ובלילה נעלמו יחד עם המבנה כולו. המבנה היה נייד ומתפרק, וניתן היה להקימו בכל גודל ובכל מקום שנדרש.
שריפת בתי הכנסת והמוסדות והקהילתיים
כפי שציינתי קודם, בעיירתנו היו כל המוסדות היהודיים: בתי כנסת, תלמוד תורה, בית יעקב עבור הבנות, בתי ספר ציוניים וכן מועדונים לנוער, כמו "בית"ר" ו"החלוץ". היו גם מוסדות שירות כמו "המקווה", "המשחטה" ולהבדיל חברה קדישא ובית קברות.
על כל המוסדות האלה היה ממונה הוועד היהודי המכונה "גמיננע" (ראשי הקהילה). הוועד נבחר מידי פעם על-ידי בחירות של הציבור ופעל בהתנדבות, אולם היו יהודים כמו רבנים, מורים ושוחטים, שהעבודה במוסדות אלו הייתה פרנסתם. רוב המוסדות התרכזו ברחוב "ניסקה". בניין תלמוד התורה היה בעל שלוש קומות והיו בו כיתות לימוד. בקומה הראשונה למדו הילדים הקטנים, קריאה בלבד. בקומה השנייה למדו כבר חומש ורש"י ובקומה השלישית, היה רבי זליג מלמד גמרא ותוספות. בקומה זו שכנו גם משרדי הקהילה.פה התקיימו ישיבות הוועד שהחליט על דברים שנוגעים לחיי היומיום של הקהילה. בנין זה ובניינים נוספים בסביבה היו בנויים מעץ. בסמוך לבניינים אלה, עמד בית הכנסת הגדול. היה זה בית תפילה דל ופשוט. לא היו בו שום סמלים המשרים קדושה במקום, פרט לארון קודש ועליו פרוכת רקומה באותיות זהב, ובמה שעמדה באמצע האולם, עליה היו מניחים את ספר התורה וקוראים בו. בין ההחלטות שהחליט הוועד, הייתה גם ההחלטה לשפץ את בית הכנסת הגדול. תיכננו את הכול מחדש, ייצרו רהיטים חדשים והחליפו את מתקן נטילת הידיים. אך עדיין הייתה חסרה קדושה במקום. או אז החליט הוועד להביא צבע מעיר אחרת. בנוסף לעבודתו כצבע, היה הוא אמן ביודאיקה. כשראה את המקום, אמר: "על מנת לשוות למקום כבוד וקדושה אני צריך לעבוד פה שנתיים לפחות. ולכן, אני צריך להביא לכאן את כל משפחתי." הוא פרש לפניהם תוכנית שלמה. אנשי הוועד החליטו להביאו יחד עם משפחתו, לדאוג לו למגורים ולהעסיקו כמה שרק ירצה. את הדברים האלה שמעתי מבנו של אותו צבע-אמן כשפגשתיו בארץ.
העסקה הושלמה. הצבע עשה דברי אמנות שאני זוכרם בבהירות עד היום. הוא אייר על הקיר דף תפילה, בו כתוב בכתב יד ובאותיות זהב הפרק – " שיר המעלות, ממעמקים קראתיך יה". משני צידי הדף ניצבו אריות על שתי רגליהם האחוריות וברגליהם הקדמיות החזיקו את הדף. מבטיהם של האריות עקבו אחר המתבוננים בהם לכל כיוון אליו פנו. דף נוסף היה ועליו התנוססה קריאת "שמע ישראל" מעוטרת במלאכים. דף אחר ובו הפסוק "זוכרנו לחיים מלך חיים חפץ...." מעוטר ביונים. על כל הקירות מסביב היו רשומים דברי תפילה מעוטרים בציורים. בסוף קיבלנו בית כנסת לתפארת. בשבתות בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם אנשים שלא שמרו על כל תרי"ג המצוות היו גאים בו. בית הכנסת הפך לגאוות הקהילה.
והנה באחד הלילות, הועלו באש בית הכנסת על תכולתו וחפצי האומנות שבו וכל שאר מבני הקהילה שסביבו נשרפו ללא זכר.
קשה היה לתאר את תחושת העלבון הצורב שהשתלטה על ליבותיהם של היהודים. תחושה זו נושאים אנו עוד היום
בימיה הראשונים של המלחמה, הוציאו רוב היהודים דוכנים לרחוב ומכרו את מרכולתם. החיילים קנו כל דבר הבא ליד ושילמו מחירים טובים. על כל דבר היו אומרים "ביטה שיין – דנקה שיין" (בבקשה ותודה). היה נדמה שהגיעו ימות המשיח, אך לא לאורך זמן. כעבור כמה שבועות נפוצו שמועות שבמזרח פולין הצבא הגרמני עורך טבח ביהודים בקנה מידה רחב שהעולם טרם ידע כמותו. השמועות שנפוצו היו על מאות הרוגים ולאחר מכן על אלפים ורבבות. ברחוב נוצרה אנדרלמוסיה. בתחילה, אנשים לא האמינו, אך ליתר ביטחון, הנוער החל לברוח לגבול הרוסי כי נדמה היה שזו המדינה שדואגת הכי הרבה ליהודים. בין הבורחים היה גם אבי. היה עליהם לעבור את הנהר בוג. הנהר הזה נקבע בהסכם בין הגרמנים והרוסים כגבול ביניהם.
בעיירה שלנו החלו השלטונות הגרמנים לגזור גזרות חדשות מידי יום ביומו. היינו חייבים לפנות את דירתנו, שהייתה ממוקמת ברחוב שלא היה שייך לגטו היהודי, ולעבור לדירה קטנה יותר. על "הדירה החדשה", אני מעדיף שלא לדבר. אנו כבר עשר נפשות כולל אחותי, בעלה ושני ילדיה. ברחובות העיירה היו הגרמנים מבצעים מידי יום מצוד על היהודים לכל מיני עבודות בזויות, כמו ניקוי בתי שימוש ופתיחת סתימות בביוב המרכזי. בחורף, העבודה החשובה עבורם הייתה פינוי שלג מפסי הרכבת. משימה זו דרשה כוח אדם רב. וועד יהודי העיירה הגיע להסדר עם הגרמנים על מספר היהודים הדרושים להם, ועל כך שיתייצבו בעצמם לעבודה. מטרת ההסכם הייתה למנוע את המצוד משום שבעת המצוד היו הגרמנים מכים, מורטים זקנים, מפחידים ומבזים.
אזכיר כאן כמה מהמקרים.
במקום לא רחוק מהמרכז, על יד תחנת הרכבת הייתה שלולית בוץ גדולה. נהג משאית גרמני שהיה צריך לעבור במקום עם משאיתו הגדולה עמוסת הפחם, חשש שהגלגלים ישקעו בתוך הבוץ. יעץ לו חברו: בוא נפרוס לאורך השלולית שתי שורות של יהודים כשפניהם כלפי מטה ונעבור מעליהם". הם לא חשבו אף רגע ומיד ציוו על היהודים לשכב בתוך הבוץ אחד ליד השני כשפניהם כלפי מטה, בשתי שורות. הנהג התניע את המשאית, לחץ על דוושת הגז והמשאית זינקה ממקומה והתקרבה אל שורות היהודים. ברגע האחרון פנה הנהג הצידה, עקף את הקורבנות ועבר בתוך הבוץ בלי בעיות.
במקרה אחר, ציוו היהודים להניח את המטאטאים על הכתף, לצעוק שמאל-ימין ולשיר את ההמנון הפולני. כך הפחידו אותנו ובזו לנו עד אין קץ. כדי למנוע מעשים אלו, הכין הוועד היהודי רשימה של כל הגברים היהודים שבעיירה,חילק אותם לקבוצות ובכל יום התייצבה קבוצה אחרת בפני הגרמנים. בדרך כלל התייצבו אותם היהודים בכל יום. אלו היו בדרך כלל מעוטי היכולת על-מנת שאלו יחליפו אותם בעבודה. בצורה זו, התחמקו גם מנחת זרועם של הגרמנים ומהביזיונות החוזרים והנשנים. גובה התשלום היה שווה ערך לק"ג לחם ליום עבודה.
העובדים האלה היו צריכים להיות מעל גיל שמונה-עשרה. בביתנו, רק גיסי חצה את גיל שמונה-עשרה. כשאימי נזכרה שאני כלל לא רשום בעיריה היות ונולדתי בבית, הלכה לעיריה והצהירה כי נולדתי בתאריך המקנה לי זכות לעבוד, מבלי להתחשב שבאופן אוטומטי אני נכנס לרשימת חייבי ההתייצבות. וכך, ששני אנשים עבדו, הוקלה במקצת המצוקה.
עזרה הדדית
למרות כל הצרות שגרמו לנו השלטונות הנאציים, תושבי העיירה היהודים שמרו עדיין על כבוד האדם. הייתה עזרה הדדית. בין תושבי העיירה היו זוג אנשים חשוכי ילדים ששם משפחתם היה לרמן. אנשים נפלאים היו ובעלי רצון לעזור לזולת. מהכספים שחסכו לפני המלחמה החליטו להקים מטבח ציבורי למען הנצרכים. במטבח זה בישלו מיני מרקים ולכל מנת מרק הוסיפו פרוסת לחם. הם הכריזו כי כל המעונין בעזרה יביא מהוועד הציבורי כרטיס בו יהיה רשום מספר הנפשות שהמשפחה מונה. בתחילה, איש מהתושבים לא התייצב לקבלת העזרה. אנשים התביישו לקבל עזרה סוציאלית.כל אחד רצה לשמור על כבודו. בין כל אלה הייתה גם אימי. כשהיא התייעצה עם שכנתה לאהל'ה אם-כל-חי, ענתה לה זו: "מה ומי כבוד. לך יש מספיק כבוד, תזכי לכבוד כשתצילי את ילדייך. לכי מיד והביאי מעט אוכל לילדים!" עצה זו הייתה מקובלת על אימי יותר מאשר עצתו של גדול הרבנים. היא ציידה מיד את נציג המשפחה, הרי זה בנימין, בסיר בעל שתי ידיות וצירפה את מוישהל'ה לעזרה. כשהגיעו למטבח הציבורי לא היה שם איש מלבדם. עובדי המטבח, אשר היו מתנדבים, מילאו את הסיר כמעט במלואו, הוסיפו מספר פרוסות לחם ואמרו להם: "בואו גם מחר." תוך זמן קצר לאחר שעזבו את המקום, ניצב תור ארוך של אנשים עם כלים בידיהם. מתברר, שהאנשים התחבאו בקרבת מקום והסתכלו מי הם האנשים שיבואו לקבל מזון. כשראו את אחיי, איפשרו לעצמם לגשת ולקבל עזרה.
מצעדי הנוכחות
ברחוב נראו מעט מאוד אנשים. גם בגלל שתש-כוחם להלך וגם בגלל הפחד שהטילו הגרמנים על הציבור היהודי. יהודים בעלי זקן קשרו מטפחת על פניהם על-מנת להסתיר את הזקן, בטענה שיש להם כאב שיניים.
הגרמנים ניצלו היטב את תחושת הפחד בקרב היהודים. הם צעדו מידי יום דרך רחובות העיירה כדי להוכיח נוכחות ושליטה. המצעד היה מלווה בקול שירה רמה ובשעטות המגפיים על הכביש הסלול אבנים. התיאום בין החיילים היה מדויק ומצמרר. זה נשמע כאילו חייל בודד צועד ברחוב. תוכן השירה היה – "אנחנו הוא הכוח והעולם כולו חייב להיות שלנו". גילם של החיילים היה קרוב לשישים ואף מעבר לכך. זה היה אמנם חיל הקשישים שלהם, אולם המורא שהם הטילו עלינו בצעדתם עדיין זכור לי. בסיום הצעדה הם התפזרו באופן חופשי בכל העיירה על מנת לחפש קורבנות.
פעם אחת, אספו מספר יהודים שמטפחות על פניהם, פנו לאחד מהם ושאלוהו: "למה מטפחת על פניך?" השיב: "שיני כואבות." שאל הגרמני: "איזו שן כואבת?" כשהצביע היהודי על השן. הוציא הנאצי מהכיס פלאייר (סוג של צבת) ואמר: "אני רופא שיניים,
אני אטפל בך." הוא הכניס את הפלאייר לפיו של הקורבן ובאיטיות רבה עקר לו שתי שיניים יחד. ככל שזעקותיו של הקורבן היו רמות יותר, כן גבר סיפוקו של המנוול. "עכשיו תוכל להוריד את המטפחת." כששאל את הקורבן השני לפשר המטפחת, הוא למד מהראשון וענה כי קר לו בפנים. הגרמני ציווה עליו להוריד את המטפחת, אז סטר לו על שתי לחייו ושאל: "ועכשיו?" ענה היהודי: "חם לי מאוד. "היהודי השלישי הוריד מיד את המטפחת ועל השאלה למה יש לך זקן? ענה: "אין לי סכין גילוח." הקלגס הנאצי השיב: "אני במקרה גם גלב." הוציא מכיסו תער ואמר: "בוא ואגלח אותך." לא אתאר כיצד התבצע הגילוח, רק אומר כי לאחר הגילוח הזה לעולם לא צמח זקן על פניו של הקורבן האומלל, כי פניו הושחתו ללא הכר.
כך עברו מאחד לשני. לאחד מרטו עם פינצטה שערה אחר שערה, לשני מרטו בצבת או בפלאייר. לעתים אף הציתו את הזקן בגפרור או בסיגריה בוערת. במקרה הטוב גזזו את הזקנים במספריים והשאירו את הזקן בצורת זקן תיש או קוף. להתעללות לא היה גבול. כל אחד מהקלגסים תר אחר שיטות עינוי מקוריות ומכאיבות יותר. כל זה היה להם כקינוח לאחר הצעדה המפחידה. הדבר חזר על עצמו יום-יום.
באותה שעה, שעת המצעד, הסתתרו היהודים בעליות הגג או במרתפים עד שעברה שעת הפחד.לאחר מכן, אנשים החלו לצאת ממחבואם והמשיכו בשגרת יומם האומללה.
תליית 16 הפולנים
בנוסף למצעדי הנוכחות והתעללויות יומיומיות ביהודים, קיימו הגרמנים גם פטרולים זוגיים. הם היו חמושים ברובים מכודנים, על ראשם חבשו קסדות מאיימות, ולרגליהם נעלו מגפיים מפורזלים בפרסות ומסמרי פלדה. צעדיהם של כל זוג גרמנים היו מתואמים, ונשמע כאילו צועד חייל אחד. נקישות הפרסות והמסמרים הדהדו למרחקים. זוגות כאלה היו מפוזרים בכל העיירה בערבים ובחצות הלילה, באזור היהודי ובאזור הנוצרי.
ערב אחד בין ערביים, עבר זוג כזה ליד חצר בה גרו פולנים. לפתע נורו מחצר זו מספר יריות ופגעו באחד מהפטרולים. הגרמני התמוטט במקום ומת. השני הזעיק פטרולים מהסביבה על-ידי יריות באוויר. הם נכנסו לחצר, הוציאו חמישה עשר פולנים ונערה אחת כבת שמונה עשרה, קשרו אותם והזעיקו משאית. הם נלקחו למטה ה-SS. במשך מספר ימים חקרו ועינו אותם עינויים קשים.
באותו הזמן הקימו בכיכר השוק במה ענקית. איש מהציבור לא ידע לשם מה הוקמה הבמה. בשבת בלילה הציבו עליה שישה עשר עמודי תלייה. אז כבר התברר הכול. ביום ראשון בשעה אחת-עשרה, אחרי התפילה בכנסייה הנוצרית, היפנו הגרמנים את כל המתפללים מהכנסייה אל כיכר השוק. הכיכר הייתה מוקפת במאות חיילים מצויידים בטנקים, להביורים, מכונות ירייה ועוד כלי משחית שונים. בעוד כולם ממתינים בדריכות, התקרבה משאית סגורה לכיוון הבמה. הפתח האחורי של המשאית נפתח, וקפצו ממנה שמונה דמויות מפחידות ששק שחור מכסה את ראשם ופלג גופם העליון. באזור העיניים היו חורים לראייה וכן היו פתחי נשימה ליד האף והפה. חורים גדולים יותר היו באזור הזרועות דרכם יצאו הידיים. הדמויות היו מפחידות, כמו מלאכי המוות. היו אלה התליינים.
הם הורידו את הנידונים למוות מהמשאית אחד אחד, כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות על-מנת שלא יוכלו לדעת את שמצפה להם. אט-אט העלו אותם במדרגות אל הבמה והעמידו כל אחד מהם תחת לולאה. בהינתן הפקודה כרכו את הלולאה על צווארם והידקו אותה. רק אז הבינו הנדונים את מצבם. הם החלו לצעוק ולהיאבק, ולהשמיע סיסמאות לאומיות, אולם ללא הועיל. בבת אחת נשמטה רצפת הבמה תחת רגליהם והגופות החלו להתנדנד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. עוד קפיצה ועוד פרפור והגופות נשארו תלויות וראשיהן נטויים.
מסביב לכיכר עמדו רק פולנים. היהודים פחדו להתקרב, ובכל זאת כל אחד מהם תפס עמדה. חלקם הציצו דרך חריר של חלון או של עליית גג, ממנו היה אפשר לצפות במתרחש. אני עצמי עמדתי ברחוב, במרחק מה מהמקום, וראיתי את כל הזוועה הזו.
הפולנים עמדו מחושמלים. די היה שאחד מהם יצעק "הורא" (קריאת קרב) וכל האלפים היו מתפרצים כמו הר-געש. אבל זה לא קרה כנראה שמצעדי ההפחדה היומיים פעלו. ניתנה פקודה לקהל להתפזר . הקהל ציית מייד. זו הייתה השיטה בה השתמשו הגרמנים לעתים קרובות. הגוויות המשיכו להתנדנד במשך כל אותו יום ראשון ובלילה נעלמו יחד עם המבנה כולו. המבנה היה נייד ומתפרק, וניתן היה להקימו בכל גודל ובכל מקום שנדרש.
שריפת בתי הכנסת והמוסדות והקהילתיים
כפי שציינתי קודם, בעיירתנו היו כל המוסדות היהודיים: בתי כנסת, תלמוד תורה, בית יעקב עבור הבנות, בתי ספר ציוניים וכן מועדונים לנוער, כמו "בית"ר" ו"החלוץ". היו גם מוסדות שירות כמו "המקווה", "המשחטה" ולהבדיל חברה קדישא ובית קברות.
על כל המוסדות האלה היה ממונה הוועד היהודי המכונה "גמיננע" (ראשי הקהילה). הוועד נבחר מידי פעם על-ידי בחירות של הציבור ופעל בהתנדבות, אולם היו יהודים כמו רבנים, מורים ושוחטים, שהעבודה במוסדות אלו הייתה פרנסתם. רוב המוסדות התרכזו ברחוב "ניסקה". בניין תלמוד התורה היה בעל שלוש קומות והיו בו כיתות לימוד. בקומה הראשונה למדו הילדים הקטנים, קריאה בלבד. בקומה השנייה למדו כבר חומש ורש"י ובקומה השלישית, היה רבי זליג מלמד גמרא ותוספות. בקומה זו שכנו גם משרדי הקהילה.פה התקיימו ישיבות הוועד שהחליט על דברים שנוגעים לחיי היומיום של הקהילה. בנין זה ובניינים נוספים בסביבה היו בנויים מעץ. בסמוך לבניינים אלה, עמד בית הכנסת הגדול. היה זה בית תפילה דל ופשוט. לא היו בו שום סמלים המשרים קדושה במקום, פרט לארון קודש ועליו פרוכת רקומה באותיות זהב, ובמה שעמדה באמצע האולם, עליה היו מניחים את ספר התורה וקוראים בו. בין ההחלטות שהחליט הוועד, הייתה גם ההחלטה לשפץ את בית הכנסת הגדול. תיכננו את הכול מחדש, ייצרו רהיטים חדשים והחליפו את מתקן נטילת הידיים. אך עדיין הייתה חסרה קדושה במקום. או אז החליט הוועד להביא צבע מעיר אחרת. בנוסף לעבודתו כצבע, היה הוא אמן ביודאיקה. כשראה את המקום, אמר: "על מנת לשוות למקום כבוד וקדושה אני צריך לעבוד פה שנתיים לפחות. ולכן, אני צריך להביא לכאן את כל משפחתי." הוא פרש לפניהם תוכנית שלמה. אנשי הוועד החליטו להביאו יחד עם משפחתו, לדאוג לו למגורים ולהעסיקו כמה שרק ירצה. את הדברים האלה שמעתי מבנו של אותו צבע-אמן כשפגשתיו בארץ.
העסקה הושלמה. הצבע עשה דברי אמנות שאני זוכרם בבהירות עד היום. הוא אייר על הקיר דף תפילה, בו כתוב בכתב יד ובאותיות זהב הפרק – " שיר המעלות, ממעמקים קראתיך יה". משני צידי הדף ניצבו אריות על שתי רגליהם האחוריות וברגליהם הקדמיות החזיקו את הדף. מבטיהם של האריות עקבו אחר המתבוננים בהם לכל כיוון אליו פנו. דף נוסף היה ועליו התנוססה קריאת "שמע ישראל" מעוטרת במלאכים. דף אחר ובו הפסוק "זוכרנו לחיים מלך חיים חפץ...." מעוטר ביונים. על כל הקירות מסביב היו רשומים דברי תפילה מעוטרים בציורים. בסוף קיבלנו בית כנסת לתפארת. בשבתות בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם אנשים שלא שמרו על כל תרי"ג המצוות היו גאים בו. בית הכנסת הפך לגאוות הקהילה.
והנה באחד הלילות, הועלו באש בית הכנסת על תכולתו וחפצי האומנות שבו וכל שאר מבני הקהילה שסביבו נשרפו ללא זכר.
קשה היה לתאר את תחושת העלבון הצורב שהשתלטה על ליבותיהם של היהודים. תחושה זו נושאים אנו עוד היום
לפי סיפרו של יחיאל שרפר: דפי עד.
No comments:
Post a Comment