וירזבניק-סטאראחוביצה

סטאראכוביצה

העיר ממוקמת בחלקה הצפוני של פרובינציית סביטוקז'יסקי. היא שייכת כלכלית ותרבותית למרכז פרובנס, סביב העיר ובסביבותיה מספר רב של אטרקציות, אומנות עממית, ארכיטקטורה מיוחדת וטבע. יותר מכל, סטאראכוביצה נמצאת בקרבת הרי סביטוקז'יסקי אשר בהם אפשר למצוא על כל שעל מקומות מקסימים שנוצרו ע"י הטבע, אפשר לעשות מהם תצפיות מרהיבות על הנוף המיוער.
סטאראכוביצה ממוקמת בנקדה בה מתאחדים 3 אזורים, יחידות גיאוגרפיות: גבעות חונצ'יצ'קי, גבעות ילז'ה, ואדמות אופאטובסקה. נהר קאמיינה הוא הגבול הטבעי להם.
בעיר עצמה ובסביבותיה, ניתן לראות סלעים מכל התקופות הגיאולוגיות בהיסטוריה של כדור הארץ.
שטח העיר הוא 32 קמ"ר, העיר ממוקמת במחצית הדרך בין וארשה לקרקוב (170 קמ"ר- בערך). מרחק דומה קיים בין סטאראכוביצה לבין ז'שוב, לובלין, לודז וקאטוביצ'ה. רשת דרכים טובה מאפשרת תחבורה טובה בין מרכזי ישובים אלו.פסי –הרכבת רצים לאורך נהר הקאמיינה, חוצה את העיר ואת שכנתה סקרז'יסקי- קאמיינה ומחברת אותם לכל הארץ. הסביבה הקרובה לעיר היא כפרית. עמק הנהר קאמיינה מעניק לעיר אופי ואקלים מיוחדים. במבט לעבר האופק-נוכל להבחין בהרי סביטוקז'יסקי בעלי הפסגות הגבוהות . בתוך העיר שמורת מים ציורית. מסביב לעיר קילומטרים רבים של יערות

וירזבניק – העיר, מיקומה והתפתחותה
וירזבניק – הינה יישוב עירוני, מוקדם – עיירה, כלולה במחוז אילז'ה, רשות מקומית ואזורית.
המקום משתרע על פני המישור הליסגורסקי, בגדה השמאלית של הנהר "קמיננה" המשתפך כארבעה קילומטרים מהעיירה – ויוצר אגם גדול (ליד מיכאלוב).
היישוב ממוקם בעמק שהתהווה בפרשת הדרכים של כמה וכמה פלגים, המקבצים את מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים. החשוב מבין הפלגים המקבצים את מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים. החשוב מבין הפלגים האלה הוא "לוביאנקה", המסתעף מהחוף המזרחי של ה"קמיננה" מעבר לגדה השניה – ממוקמת סטרוכוביצה.
וירזבניק מרוחקת כארבע ויורסטב מזרחה מוונכוצק ועשרים ויורסטב דרומה לאילז'ה. בעיירה נמצאת כנסיה נוצרית-קטולית, בנויה אבן, בית ספר יסודי, בית משפט עירוני-אזורי, סוג ב' משרד מוניציפלי, תחנת רכבת בקו מסילת הברזל דומברוביץ, בנתיב: בנדזין-אוסטרוביץ, כ-17 ויורסטב מבז'ין ו-15 ויורסטב מקונוב.
מדי יום שישי מתקיימים ימי השוק ופעם בשנה – יריד.
המנזר "סוינטוקשיסקי" שחלש על שטחי קרקע נרחבים ומיוערים ליד חופי ה"קמיננה" הגובלים עם אחוזותיהם של הציסטרים מוונכוצק, הביא לידי שיתוף פעולה ביניהם על אודות ניצולם היעיל של המרחבים האלה.
יש להניח, כי מתוך המניעים האלה, החליט הנסיך רדושבסקי, המזכיר המלכותי והחשמן של קיוב – לאחר השגת הזיכיון מאת המלך הפולני זיגמונד ה-3, לייסד בשנת 1624 את היישוב וירזבניק במרחק של שישה ויורסטב מוונכוצק, ממול סטרכוביץ. המלך העניק למקום את החוק המגדבורגי, אישר את ימי השוק השבועיים ושלושה ירידים בשנה. הציסטרים מחו נגד זה, בטענם, כי השטח שעליו נבנתה העיירה, שייך לרשות המוניציפלית של ווכוצק והמחלוקת בעניין זה נמשכה כמאה שנים...
הנסיך אופטובסקי הקים בוירזבניק כנסיה במבנה של אבן והעניק לעיר זכיונות. בשנת 1674 נרשמו 167 משלמי מס גולגולת, ובאותה שנה נמשכת עדיין הפרשה המשפטית עם הציסטרים בבית המשפט בראדום. לבסוף, הוחלט על דעת שני הצדדים לתחם את השטחים. לפי מניין האוכלוסין, היו בשנה זו בסך הכל במחוז אילז'ה 9,887 נפשות, ביניהן – 651 יהודים. מחוז זה כלל אז את הישובים: ברודי, דזיורוב, הרקולס (מיכרות), יבלוננה, קוצ'וב קשיז'ובה-וולה, מיכאלוב, רודה, סטיקוב, סבירטה, וונציה, רזדובה, קסינז'ה סטרכוביצה ווירזבניק.

(מתוך מילון גיאוגרפי, כרך 13 ווארשה,1893

מתולדות העיר ויהודיה

על חופי הנהר קימננה שהוא אחד הפלגים של הנהר "וויסלה", במרכזה של ארץ פולין, התמקם יישוב קטן – וירזבניק, אשר הלך וגדל במרוצת השנים לעיירה ערה ותוססת. תושבי המקום, ידעו לספר, כי שמה של העיירה בא לה בשל עושרה בעצי הערבה (בפולנית – "וירזבה"), הגם שהדבר לא ניתן להוכחה, באשר המציאות בימינו היתה הפוכה, היינו , כל הסביבה שופעת דווקא עצי מחטים, ואילו הערבה שייכת ל"עצי עלים" ולא "מחטים"...
את העיירה שהשתרעה בתוך עמק, סובבו גבעות. מצד אחד – רכסי הונאציה, ומאידך – גבעות סטרכוביצה. מהעיר נשתלחו שתי דרכים ומסילות ברזל, האחת "ויהוונחוצק" – המובילה לעיר התעשייתית סקרז'יסקו, והשניה- "ויה קונוב" _ אל העיר אוסטרוביץ. ועוד דרך אחת היתה, זו המובילה לעיר אילזה.
בעת שלטונה של רוסיה הטרום-מהפכנית, עד למלחמת העולה הראשונה, נכללה העיירה במחוז רדום, ואילו לאחר שנת 1918 – במחוז קילצה, אזור אילז'ה. והגם ששמו של האזור נישא על עיר אחרת, הרי בשל מציאותה של מסילת הברזל, נקבע מושבו בוירזבניק.
כאמור, היתה סביבתה של העיירה יערות ואדמתה עשירה במירבצי ברזל, בעל איכות גבוהה, הגם שלא נוצלו כדבעי. מלבד זה מצויה במקום, בין וירזבניק לוונכוצק, בסביבות פרשוב, שכבות עמוקות של חימר סביל נגד אש, וכל אלה – תרמו להתפתחות התעשיה בתוך העיירה גופה ובסביבתה. ראשית כל – בענף המתכת. מתחילה נהגו להמס את הברזל הגולמי במקום הימצאו מהמחצית השניה של המאה ה-19, הקימו בסטרכוביץ הגובלת עם וירזבניק, תנור יציקה. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר כי זכות ראשונים בהקמת התעשיה המתכתית, שמקורה במרבצי הברזל – שייכת למשפחת רוטוונד, אחת המשפחות היהודיות המכובדות ביותר בפולין, אשר הקימה את המפעל המתכתי הגדול, שכונה "מפעלי סטרכוביץ". משפחה זו נטלה בכלל חלק חשוב בבניין הכלכלה הפולנית. כמו כן הוקמה המכללה הטכנית הגבוהה בווארשה ע"י משפחה זו ומשפחת וולברג. המפעלים הנ"ל הורחבו עוד בתקופת השלטון הרוסי וגם מפעלי הפלדה הידועים בכינויים "סטלובניה", בהם יצרו את הפלדה לפי שיטת "מרטין" אף הם נחלת התקופה הזאת.
בשנים 1922-1920 חל מפנה במדיניות הרכש המלחמתית של פולין והממשלה החליטה, בין היתר, להקים תעשיה צבאית בסטרכוביץ. בעקבות המגמה הזאת, הועברו כל המפעלים הקיימים שעבדו למען הייצור המלחמתי – לידי הממשלה. כתוצאה מכך, ירשה הממשלה גם את המפעלים אשל 51% מהם היו בבעלותה של משפחת רוטונד, אלא שבמרוצת השנים הלך ונשכח השם הזה, הגם שבעליו נמנה על מייסדיו ובוניו של המפעל. יתר על כן, המפעלים האלה אשר התרחבו והתפתחו עד כדי העסקת אלף פועלים – לא נמצא בהם אף יהודי אחד. רק עם תחילת הכיבוש הגרמני, כאשר החלו להעביד שם יהודים בעבודות כפיה, ניתן להם להציץ לנבכי הענק הזה, אשר היה עד כה לגביהם "מחוץ לתחום".
מן הראוי עוד לציין, כי המפעל הזה היה שייך באופן פורמאלי לגוף מאורגן, שבתרגומו הפולני משמעו – ראשי התיבות של "ארגון התעשיה המרכזי" אשר חלש גם על המפעלים בערים – ניסקו אוסטרוביץ, סקרז'יסקו, רדום, בליז'ין ופיונקי.
בעיירתנו היה גם בית חרושת בשם "רוגלין", לייבוש לבנים וייצור תוצרת קרמיקה.


תעשיית העץ

במיוחד ראוי להזכיר כאן את תעשיית העץ, בה היה בולט חלקם של היהודים. .
יידל מישליבורסקי, הקים בשעתו בסביבות העיר ספלה, מפעל להפקת טרפנטין וקלפניום שהיו נחוצים לייצור חומרים חימיים. הפקת הטרפנטין נעשתה ע"י תהליך של שריפת זפת מעצי מחט, שיערות הסביבה היו משופעים בהם.
האגדה מספרת אודות הצאר הרוסי ורעייתו ששהו בארמונם בספלה, והנה, כאשר יצאו פעם רכובים על סוסיהם לטייל בסביבה, הריחה המלכה עשן השריפה – ותשאל לפשרה. כאשר הסבירו לה שהדבר נובע משריפת הזפת, חיוותה את דעתה, כי הדבר עשוי בודאי להזיק לצפרים ביער... כידוע, היה משקל רב לדעתה של המלכה, הכפופים למרותה ציוו מיד להעביר את המפעל מהסביבה – והוא התמקם אז ב"מרצולה" בדרך לאילז'ה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה העתיק את מקומו לסטרוכביץ ליד ביתה של משפחת אייזנברג.
אולם, בעת מהפכת 1905, היה זה מסוכן לגור בקרבת המפעל, ששכן ביער, מפני ההתנפלויות התכופות של שודדים וביקור ה"אוכרנה" של הצאר הרוסי. לכן החליט יידל להעתיק את מקום מגוריו לוירזבניק. ר' חיים זייפמן, שהתגורר ברח' סטרכוביץ יעץ לו לרכוש קרקע מול מקום מושבו ויידל שמע בקולו ובנה את ה"חצר" הנודעת מישליבוסקי הויף, שהפכה במרוצת הימים לכעין עיירה בפני עצמה.

הבתים הראשונים ומבני ציבור

כאשר יידל רכש את המגרש, עמדו כבר ליד הדרך סטרכוביץ הבתים של משפחות: ר' קלמן ווינוגרד (גולדזיק), הורי מנדל בינשטוק, פסח אייזנברג, וליד סטרכוביץ התחתית, ביתם של משפחת מורה. משפחתו של יעקב מאור (כיום בארה"ב), אחת הוותיקות בעיר וביתו של ישעיהו גורטמן – אחד הבתים הראשונים. סגנון הבניה שלו היה מיוחד במינו, בעיקר, הכניסה והמרתף שהזכירו במראם לבירינטים במבצרים. הבעל הבית עצמו לא היה מקומי, אך רעייתו – זלדה – מבית מאור- היתה ילידת וירזיבניק. עם התפתחותה של העיר, נעשה מיקומו וחזותו של הבית הזה מרכזי מאוד ואף כונה בשם "רוטהויז". בשעתו התגררו בו כ- 20-25 משפחות יהודיות. אף על פי כן, נפל הוא "קרבן" לתכניות העיור ונהרס סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה. גורל דומה, פקד את הבית העתיק ברחוב ניסקה, אשר היה שייך ליעקב (יענקל) קורנווסר. היתה זו אחת המשפחות המכובדות בעיר, כמו משפחות: ברוטבקר, דרקסלר, הרבלום, טננבאום, מאור, ווינוגרד, בינשטוק, ועוד אשר היו מן הראשונים בעיירה ובתחילת התיישבותם עסקו באפיית לחם לפועלי מכרות ובתי החרושת של הסביבה.
בית הכנסת ברח' ניסקה, אשר עבר בזמנו שיפוצים מופלגים. יש גורסים שהוא נבנה בסוף המאה הקודמת. אשר למקוה, הרי שנשרפה כליל בעת מלחמת העולם הראשונה ושוקמה מחדש בעזרת הג'וינט וארגונים פילנטרופיים אחרים.
האוכלוסיה היהודית של העיירה – רוב מניינה ובניינה – מוצאם מיישובי הסביבה והכפרים הסמוכים, אשר זרמו אליה ישירות או באמצעות קשרי נישואין. עדות לכך יכולים לשמש גם שמות האנשים שניתנו להם לפי מוצאם, כגון: יעקב (יענקל) רזפינר, אברמל'ה לוביאנקר, בז'יז'ר לייבוש פרנדוצינר, שמרל מלינקר ואחרים. אשר למשפחת הקצבים הענפה – הרבלום ורובינשטיין – לא ברור אם מוצאם הישיר היה מוירז'בניק, ואילו אנשים כמו: משפחת רוטמנוביץ' (הורי אברם-בובה), וחנה'לה די בקרין, אשתו של שמואל-איסר נמנו – קרוב לודאי – על התושבים ה"שורשיים" של העיירה.



הבסיס הכלכלי של יהודי וירזבניק

תעשיית העץ שימשה כמקור חשוב לתעסוקתם של יהודי וירזבניק. יערות הסביבה, כאמור, סיפקו עצים לבניית בתים ולצרכים תעשייתיים, וכן לתמוכות במכרות. לוירזבניק היו מגיעים סוחרים מאזורי הכיבוש הרוסי והגרמני, אשר קנו את העצים ובאורח הדרגתי התפתח המסחר של קוני העצים, אשר זכה אפילו לכינוי מיוחד – "ברקז'ה". את העצים הקנויים היו מעמיסים על קרונות משא – תוך העסקת הרבה סבלים יהודיים, ובעלי מלאכה שונים שעסקו מסביב לפעולה הזאת, כגון חישוק עצים ועוד.
לימים, התארגנה קבוצה מבני הסוחר הנודע, ר' מאיר זנול ליכטנשטיין ואחרים, אשר יזמו את הקמתו של בית החרושת ללבידים. על מייסדיו של המפעל נמנו: ר' יוסף ראובן, משה פנחס, דניאל ואברהמ'לה ליכטנשטיין. בית החרושת הזה הוקם ליד הכביש המוביל לעיר אילז'ה סמוך לאגם, בו הושקעו העצים, כדי שאפשר יהיה בדיעבד לקלף מהם את השכבות המיועדות לתעשיית הלבוד והרהיטים.
ליד המפעל הוקם גם סניף לייבוש העצים, והמבנים האלה שינו את המראה הארכיטקטוני של כל הרובע, אשר דימה קודם לסביבה כפרית וקיבל עתה צביון עירוני מובהק. גם העובדה שבמקום הזה הועסקו הרבה פועלים ובעלי מקצוע, בין היתר, גם פקידים שהגיעו לכאן מהערים הגדולות – וורשה ולדז' – שיוו לו חשיבות כמרכז ציבורי פעיל ותוסס. נראה, כי היה זה בכלל בית החרושת הראשון מסוגו שייצר חלקים לתעשיית הרהיטים, דבר שהיקנה לו מוניטין מעבר לתחומי העיירה – והסוחרים חשובים מכל קצות המדינה נהרו לכאן לקנות סחורה.
במניין המפעלים ששייכותם לענף העץ, יש למנות, גם את המנסרה במגרש שליד רח' סטרכוביץ, שהיתה בניהולם של האחים ליכטנשטיין. ואם המדובר הוא במשפחה הזאת, שחלקה היה רב בבניינה והתפתחותה של העיר, מן הראוי להזכיר שממנה יצאו העולים הראשונים מוירזבניק לארץ ישראל.
אגב, אשתו של דניאל, הגב' הלציה ליכטנשטיין, היתה מאוד אקטיבית במפלגה הסוצאיליסטית. מפה לאוזן סופר, כי נהגה "לארוב" לפועלים ליד בתי החרושת, לאחר גמר העבודה, ונואמת בפניהם, בעומדה על חבית...
נאומיה היו חוצבי להבות אש וקראו את הפועלים להתקומם נגד השלטון. ואולם ה"אוכרנה" של הצאר הרוסי עלתה חיש מהר על עקבותיה והחלה לרדוף אותה. לנוכח המצב הזה והודות לכך שבני משפחתה נמנו על "חובבי ציון" החליטו כולם לעלות ארצה.
בבואם לכאן, התיישבו רובם ככולם בפתח תקוה וכל הבאים אחריהם – התמקמו גם הם באם המושבות.
מלבד האחים ליכטנשטיין שרב היה חלקם ביסודות הכלכלה של יהודי וירזבניק, התבלטה גם בציבוריות היהודית בוירזבניק משפחת הלר, שמוצאה מרוסיה ואשר גידלה ופיתחה במרוצת השנים מפעל ענק שסניפיו נשתלחו לרוסיה, פולין ואמריקה הדרומית. המייסד של הקונצרן הגדול הזה היה הרשקה הלר, הלא הוא חתנו של המליונר היהודי הנודע – ויסוצקי. שמו של המפעל שונה לאחר שנים ל"הורצי" ע"ש המייסד הנזכר לעיל. הפירמנה הזאת היתה פעילה גם במזרחה של פולין ב"קרסי" במיקרושביץ – אזור לוניניץ, בסולץ, בסביבות בידגושץ וכן בוירזבניק.
לאחר הקמתה של מדינת פולין העצמאית, נבנתה ע"י בעלי הקונצרן הזה מנסרה, בשטח הגובל עם נהר הקמיננה, ובשנים שלאחר מכן – בית חרושת מודרני לעץ לבוד. להקמת המפעלים האלה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נודעת חשיבות עצומה מבחינת ביסוסה של האוכלוסיה היהודית, יצירת מקורות תעסוקה, הגשת עזרה חומרית לשכבות החלשות בציבור ומתן סיוע לארגונים ומוסדות חברתיים, תרבותיים ופוליטיים.
כדי לעמוד בדרישות תהליכי הייצור משכו המפעלים האלה אנשים שבאו מרוסיה לאחר המהפיכה והשתקעו בפולין. אנשים אלה נמנו על "חובבי ציון" לרוב בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, אשר הרגליהם ודרכיהם החברתיים והתרבותיים נתנו תנופה רבתי להתעוררות לארץ ישראל.
בשנים 1921-22 התארגנו קבוצות נוער, אשר השתלבו בעבודה גופנית בבתי החרושת, כדי להכשיר את עצמם לקראת העלייה. הם הובילו, בין היתר, קרוניות אל בית החרושת בהשמיעם תוך כדי העבודה שירים בשפה העברית "יא חלילי עמלי" ואחרים. הרוח החיה בקבוצה הזאת היה הוכבליט, אחי אביגיל, אשתו של ר' משה ברנשטיין. ר' יעקוב גולדגרוב הביא מהעיר קילצה מורה לעברית, בשם זילוני, אשר בנוסף לשיעורי העברית, לימד את הנערים תרגילי סדר צבאיים ושירים עבריים.
בין המשתתפים בקבוצות אלה זכורים: אברהם ושמואל אונגר, אורי בירצוייג, בניו של שמרל ואפרים פרצובניק, שני האחים מנלה, עובדיה גולדברג, שלמה גולדברג, ואיש בשם בר, שהיה היחידי שזכה אמנם מכל הקבוצה הזאת לעלות ארצה.

מפעלי הלר

תנאים ויחסי עבודה מצויינים שררו במקום הזה, אשר העסיק הרבה מאוד יהודים, בין הבולטים: מנהל בית החרושת, מר רובין, אדם בעל יכולת ויזמה שעל מעלליו הגדולים סיפרו אגדות ממש, גינזבורג, האחים – רוזנשטיין, גצקו, משה ברנשטיין, בנימין גולדשטיין, ובשנים האחרונות כבר סמוך לפרוץ המלחמה – יעקב שיינר.
כאמור, העסיקה החברה הרבה יהודים והיתה מקור רב אנפין לחיי הכלכלה של האוכלוסיה היהודית מקבלת מאת החברה סכומי כסף ועצים שנותרו כעודף – לחלוקה בין העניים.
לאחר מותו של בעל המפעל, הנציחה משפחתו את שמו, ע"י הקמת גדר לבנים מסביב לבית העלמין.

בעת מלחה"ע הראשונה

בעת מלחמת העולם הראשונה, היו כידוע תנודות תכופות של צבאות המדינות הלומות ובהתקרב החזית לוירזבניק, ציוו השלטונות הרוסיים על פינוי המקום מאוכלוסין ונדידה לכיוון העיר אילזה.
פקודה זו ירדה על יהודי העיר כרעם משמים, באשר רובם ככולם – לא היו מוכנים לצעד כה מרחיק לכת שבא עוד באופן כל כך פתאומי.
אי נכונות זו התבטאה כמובן בקצב הפעולה והרוסים נקטו בשיטות דרסטיות להחשת קצב הפינוי בגרשם את האנשים בשאגות וצריחות "דאוויי דאוויי".
לא יפלא איפוא, שכולם היו אחוזים התרגשות ורוח של אימה ופחד שררה בכל. אנשים יצאו בבהלה ובחיפזון ולא הספיקו לקחת עמם, אלא את הדברים הנחוצים ביותר והלבוש שעל גופם בלבד. היה זה מחזה מעציב ומדכא, לראות את כל ההמון הזה של הפליטים, נסים על נפשם עם צרורות מטלטליהם והתינוקות על זרועותיהם, כאשר כיוון הליכתם היא העיר הקרובה – אילזה. בתום ליבם סברו האנשים, כי בהגיעם לעיר, יוכלו לפוש קמעה ואולי גם לדאוג לצרכי המזון, אך הרוסים לא הירשו לקיים אתנחתא והם נאלצו להמשיך בדרכם לעיר רדום, אף כי כוחותיהם תשו והם היו סחוטים לעייפה. עם בואם לרדום, מצאו כאן פליטים נוספים אחרים והשהייה המאולצת במקום הזה במשך כחודשיים, הייתה כרוכה במחסור ובסבל רב, למרות שרבים שוכנו אצל משפחות יהודיות מקומיות. .
חלו שוב תנודות בחזית והודות להן יכולו לשוב לבתיהם בוירזבניק. הימים חלפו, מאורעות היסטוריים התחוללו בעולם הגדול ורישומם ניכר היה בכל וגם על עיירתנו לא פסחו. פה ושם, החלו להתגבש מסגרות ודפוסים חדשים במישורי החיים הישנים ובתחומי החברה במיוחד, כאשר יהודי העיר משולבים בכל התהליכים האלה ולוקחים בהם חלק פעיל.
בראש העדה עלה בימים אלה, חנוך קזימירסקי חתנו של ר' אלי קלמנזון, שנודע כאפוטרופוס הבלתי מוכתר של יהודי וירזבניק. היה זה איש משכיל , אינטלגנטי, בעל תבונה רבה ולב יהודי חם. בתכונותיו התרומיות רכש לו עמדה מכובדת וגישה לשלטונות, אשר סייעו בידו לפעול רבות למען קהילתו.
לאחר המלחמה השיגו כמה משפחות יהודיות רשיונות מאת השלטונות, לסחור במצרכי מזון, כגון: סוכר מלח, נפט, ודברים אחרים. הסדר זה היה דרוש לנוכח הקיצוב על המצרכים האלה שהונהג כצורך השעה

וירזבניק-ביום השוק
מרכז העיירה היה מיושב יהודים. הכיכר המרכזית – השוק וכל הרחובות הסמוכים, ורק בפרברי העיר המרוחקים ובירכתיה התגוררה מרבית האוכלוסיה הפולנית. רובם של תושבי הכפרים בסביבה, היו עובדי אדמה והתפרנסו מעבודה חקלאית, פועלים ועמלי כפיים, ואילו רוב בתי המסחר בעיירה ובעלי המלאכה – יהודים היו (סוחרי בקר, עגלונים, חייטים סנדלרים רפדים כובענים נפחים נגרים וכו'). סביב העיר היו כמה מנסרות (טרטקים) עצים ולבידים שרובם השתייכו אף הם ליהודים, ובן בתי יציקה לברזל, נחושת וכלי נשק – מפעלים ממשלתיים, שהעסיקו אלפי עובדים פולנים, רובם נוצרים.
יום השוק בעיירה, היה פשוט יום חג ושמחה ליהודים משום ששימש מקור לא אכזב לפרנסתם ולרווחתם של יהודי העיירה. לימי השוק האלה, שהתקיימו בכל ימי חמישי בשבוע, היו נוהרים תושבי העיר, פרבריה וכפריה הסמוכים, מי ברגל ומי ברכב. משעות הבוקר המוקדמות והלילה, השתרעו ונעו שיירות שלמות שפניהן מועדות לשוק המרכזי, הרניק. מצד אחד הסתדרו דוכנים וביתנים של חייטים, סנדלרים, כובענים מוכרי סידקית, חוכרי בוסתנים ותוצרתם, במקביל להם, סוכות, עגלות ומדפים מלאים תוצרת ירקות, פירות, חלב ותוצרת חלב. עגלות עמוסות תרנגולות שקירקורן נשמע למרחוק, ושקים עמוסים תפוחי אדמה, כאשר כולם מתפרדים לאורך ולרוחב השוק. הכיכר הומה מרוב מבקרים וקונים, והפדיון עלה כפורחת.
במיוחד נהנו מכך החנויות ובבתי המרזח שהשתייכו רובם ליהודים ושהיו מלאים מבקרים, שקנו מכל הבא ביד. בירכתי הרחובות, ע"י הנפחיות ובעלי המלאכה, גבר הפדיון וקולות המקח וממכר בקעו למרחקים. מי שקנה נפט או עצים, מי שהצטייד בדברי סדקית או מכולת, לבוש או מאכל ומשקה. העיקר היה, כי יום זה נתן ליהודי העיירה מרחב – מחיה ופרנסה. רק בשעות הערב המאוחרות, דהרו שוב העגלות ברחובות העיירה והאיכרים מיהרו וחזרו – איש איש למקומו. הכיכר השוק התרוקן מאלפי מבקריו, ויהודי העיירה בירכו בנחת "ברוך ה' יום יום".

לחג חילקו דבש ודגים
את הקמח היו מספקים לאופים בעיר ולסביבה. ליד התחנה היתה בריכת דגים קטנה, כמו כוורת וקצת עצי פרי. זה הכל שימש לצורך עצמי ולחלוקת מתנות.
כל חג היו מחלקים דבש ודגים למכרים.
בוירזבניק היו הרבה תנועות נוער. "החלוץ הצעיר" ו-"הפועל המזרחי". הכמיהה לעליה היתה גדולה מאוד. הנוער בילה את השנים הכי יפות בחייו, בלי שום מטרה לעתידו. החלו לחפש כל מיני דרכים איך לעלות ארצה,

צרור זכרונות

העיירה וירזבניק היתה מחוברת עם סטאראכוביץ וקיומה הכלכלי נשען בעיקר על ייצור כלי נשק בבית החרושת הגדול בסטראכוביץ, וכן על מכרות פחם שהיו בסביבתה ומעט חקלאות. אולם ליהודים לא היה חלק ונחלה בתשתית הכלכלה של העיירה, הם לא עבדו בבתי החרושת לנשק מפני שבעליהם היו אנטישמיים ולא קיבלו יהודים לעבודה במפעלם. הם לא נמצאו גם במכרות הפחם ואף לא בחקלאות, מסיבות של נישול היסטורי ממושך כאשר לא הותר ליהודים לעסוק בכל עיסוק אלא במסחר ותיווך. הנה כי כן, התאפיינו חיי הכלכלה של היהודים בווירזבניק כמו בשאר עיירות הסביבה, היינו במסחר זעיר ומעט מלאכה.
היהודים בוויזבניק היו מרוחקים מחייה הציבוריים של העיר בכללה והם הסתגרו בתוך ד' אמות של החיים הקהילתיים שלהם, על מוסדותיהם ומפעליהם, וכן בנושאים לאומיים שהעסיקו את הציבור היהודי – ובראש וראשונה בתנועת התחייה הלאומית. רובו של הנוער והציבור בגיל הבינוני השתייכו לתנועות ומפלגות ציוניות, בעוד שהמבוגרים יותר מצאו זיקה ל"אגודת ישראל".
הנוער היה חדור הכרה לאומית והשתלב בלב ונפש בפעילות למען הגשמת הרעיון הציוני. ברחובה של העיירה התבלטו בעיקר התנועות הציוניות של "המזרחי", ציונים סוציאליסטים ורביזיוניסטים. החברה הפולנית היתה חדורה רוח אנטישמית וכל המגעים עם הרשויות נתקלו ביחס של איבה ושלילה, דבר שמנע כל אפשרות של פעילות תקינה. מבחינה ציבורית היתה המפלגה הלאומית דמוקרטית הידועה לשימצה, הכוח הפוליטי העיקרי בעיירה ועובדה זו נתנה את אותותיה בכל אשר פנית. הם התנכלו לעורך דין יהודי והערימו קשיים ומכשולים לרוב. היו ימים שהעמידו אפילו "זקיפים" ליד משרדים והסיתו פולנים שרצו להזדקק לשרותי היהודים.
הפעילות הציונית
התקופה הזאת עוברת גם בסימן התעוררותו של הנוער היהודי, לחיפוש תכלית בחיים ועיצוב דרכו העתידה. רבים פונים למעגלי העבודה היוצרת ואחדים נתפסים בהתלהבות לאידיאל של הרעיון הציוני, אשר בעקבותיו מופיעות הסנוניות הראשוניות להגשמתו: שני תושבי העיר – עובדיה גולדברג, שהינו כיום תושב בנימינה ושלמה גולדגרוב – עולים ארצה.
מצויים גם תושבים אחרים שאינם רואים את עתידם במדינת פולין, אף כי מסקנותיהם נושאים אותכם לכיוונים אחרים – והם מהגרים לברזיל, ארה"ב וקנדה. לברזיל נסעו: אנשל גרוסמן, האחים מנלה מרח' קרוטקה, בנו של פינציה מנלה, בניו של שמרל ואפרים פרצובניק, בניו של איציק מנדל קרבל: ואילו לארצות הברית וקנדה נסעו: בניו של הבורסיקאי הרשל קליינברג, אוריש, יוסף והבנות – שיינדל ומניה. תופעה אחרת, המיוחדת לתקופה זו ואשר ראוייה לציון, היא שרבים מבין חובשי הספסלים בבית המדרש. אשר למדו שנים תורה לשמה, נטשו את כתלי בית המדרש, שינו את אורחם ולבושם ופנו לתנועות חילוניות.
על אותם אברכי הישיבה נמנו: ליבעלע טננבאום, משה בירנצוייג, משה פלדמן, יעקב קייזר – טננבאום, בנו של פינציה מנלה ואחרים.
באותה תקופה בערך החל בפעילותו הציבורית, מר שמחה מינצברג, חתנו של ר' משה פנחס ליכטנשטיין. כבר בעיר מוצאו – אוסטרוביץ הוא נודע בשל פעילותו למען הכלל, אולם בבואו לעיירתנו, פיתח פעולה ענפה בעזרת קבוצת אנשים שעבדו במפעלים של האחים ליכטנשטיין ומשפחת הלר.
מישורי הפעולה שלהם היו שניים: אחד מכוון להגביר ולהרחיב את הרעיון הציוני, ייסוד ארגונים תנועתיים, חינוך הנוער ברוח ההגשמה הציונית, לימוד השפה העברית, וכדומה. ומאידך – מכונת הפעילות למען הבטחת קיומו ושלומו של הציבור היהודי, המתבטאת בעיקר, במאבק עם השלטונות והמינהל העירוני להגנה על הזכויות של כל אזרח ותושב יהודי. על חבר הפעילים שהתרכזו סביב אישיות של שמחה מינצרג נמנו: יוסף דרקסלר, הרשל ליכטנשטיין, יוסף טנצר, משה פלדמן, משה בירנצווייג, יוסף אונגר, ליבל טננבאום, יחזקאל מורגנשטרן, מאור באומשטיין, יצחק רוזנברג , האחים רוזנולד, ישעיה – יונה שרפהרץ, אברהם פרימרמן, בריש גוטרמן, .
כמו כן היו פעילים במישור זה שמשון פרימרמן, שמואל איסר ושמואל כהן.
תופעה אופיינית לאותם הימים, היו בתי התפילה המיוחדים ששימשו כעין תחליף לאורחם ומנהגם של אותם הפעילים שעזבו את בית המדרש ה"שטיבלעך" למיניהם, ופנו לרעיון התחיה הלאומית. בהיותם זקוקים ל"דבק" רוחני, ארגנו הפעילים הללו תפילה בציבור, קבוצות-קבוצות-בצוותא וקיימו אותם בבתים פרטיים. מקום אחד בו נערכו התפילות במשך שנים אחדות, היה בית המלון של זייפמן. אברהמ'לה זילברברג, מרדכי ליפשיטיין היה "הבעל קורא". קטעי תפילה כמו "אל אדון" הושרו ע"י המקהלה, בה בלטו האחים אונגר בעלי הקול הערב.
אגב, שני אחים ממשפחה זו, בצלאל ושמואל, היו במרוצת השנים לחזנים.
במוצאי יום כפור שרו זמירות, בליווי נגינתם של מוטלה אייזנמן ומשה לוסטיג – והאווירה היתה ספוגת רגש של חמימות והתרוממות רוח.
בראש השנה היו תהלוכות ל"תשליך", מאורגנות ע"י ההסתדרות הציונית, ובני הנוער צעדו בשני כיווני הדרך בהשמיעם שירי לכת בעברית. לימים, רכשה התנועה מועדונים משלה. תחילה היה זה בביתם של משפחת טאובמן, אח"כ אצל משפחת דריינודל, וכן אצל יחזקאל שטרנקרנץ.
תוך כך, הלכה וגברה הפעילות התנועתית והרחיבה את תחומיה משנה לשנה. בין היתר, ראוי להזכיר את בית הספר "תרבות" כפרי עמלה של התנועה. תקופה מסויימת, ובמיוחד בשלבה ההתחלתי, פעלה התנועה הציונית בוירזבניק כגוף אחיד, אולם בעקבות אירועים מרכזיים והתפצלויות, חלו התפתחויות דומותץ עם הקמת תנועת "ביתר" עברו אי אלה פעילים לארגון החדש שכוחו היה די ניכר, וכן התארגנו במסגרת נפרדת הציונים הדתיים, בהנהגתו של שמואל טננבאום. ראשית –דרכם, היה להתרכז בקומת הקרקע של ה"תלמוד תורה" אחר כך עברו לרח' אילזצקה ואף הקימו בית ספר משלהם. בעיירתנו לא התקיימו התנועות הידועות ברחבי פולין –"בונד" ו"השומר הצעיר" אולם פעלה במקום קבוצה שכינוייה היה "ברית שיעורי ערב" אשר כפי שהסתבר בדיעבד, היתה לה זיקה אמיצה ל"פועלי ציון שמאל" מיסודו של יעקב זרובבל, בראש הקבוצה הזאת עמדו – שמעון (שימעלע) משכיל, בעל תודעה פועלית עמוקה, חיים בינשטוק, יעקב וויגדורוביץ' ומרמל פורמן. מסביב לקבוצה הזאת התרכזו הנוער הפועלי, אשר לחם לתנאים יותר טובים במקומות עבודתם, ארגנו שיעורי ערב לפועלים – חסרי אמצעים כדי שיקבלו השכלה סדירה, ואף הקימו ספריה ומועדון ספורטיבי, אשר כלל קבוצת כדורגל "גביזדר". הם החלו את פעילותם ע"י הרצאות פומביות בבית אברמ'לה זילברמן ובמרוצת הימים הפכו לתנועה שמאלית מובהקת. עם שובו של זרובבל להסתדרות הציונית, שינו אף הם את יחסם לתנועה וגילו נכונות לשיתוף פעולה במקום, אך המלחמה שפרצה בשנת 1939 שמה קץ לכל התכניות היפות והשאיפות הרמות.

בנות ציון

מלבד זה, הוקם ארגון נשים בשם "בנות ציון" אשר מועדונן היה בעלית הגג של בית פסח איזנברג. בין הפעילות של הארגון התבלטו: פולה לקס, דודתי – גוציה טנצר, מחציה ליכטנשטיין מינצברג, אסתר גוטמן, פרניה אונגר, מניה זילבר, מבין הפקידות – היליה רוזנשטיין, ברנשטיין, גינצבורג, אישתו של שמואל הלר ואחרות.
מלבד העיסוק באיסוף תרומות למטרות ציוניות, פעלו נשי הארגון גם במישור התרבותי, הן ארגנו אירועים חגיגיים, הצגות וכו'. אירוע כזה, מיוחד במינו, נחרת בזכרוני אף כי את שמה של ההצגה איני זוכר עוד. הן קיימו אותה במגרש של מכבי אש, ברח' קוליובה, עליו נבנה לאחר מכן בית ספר עממי. זכור לי, שדודתי, הגב' טנצר מילאה את התפקיד של "רבקה, וכן לקחו בה חלק פולה ואיזק לקס. הלבוש התיאטרלי הושאל ע"י הרבנית, אשתו של הרב יעקב רגנסברג. היתה זו ההצגה הראשונה שראיתי בימי חלדי ורישומה היה עלי כשל איזה חזיון מסתורי מופלא...
אירוע נוסף מאותם הימים, העובר לעיני רוחי, היתה הצגה בשם "אחשוורוש" שהוצגה לקראת פורים בבנין הקולנוע העירוני. "פשיגודי" בה לקחו חלק, בין היתר, הוכבליט, בתור ויזתה והצלם אוסטריאן מרדום, שיחק את התפקיד של אחשוורוש. עוד זכור לי מערכון שהוצג במגרש מכבי האש, בו שיחק הרשל ליכטנשטיין אדם שיכור וזימר את השיר הידוע "גייט זיך א ייד אין שענקל אריין".
כדוגמת הנשים ולאור הצלחת פעילותן, התארגנה גם תזמורת – לרוב מורכבת מנגני כינור ומקצת כלי נשיפה – אשר היו מארגנים מופעים פומביים בתוך עירנו ולעתים גם בעיירות הסמוכות. באותה העת היה בעירנו כנר מעולה בשם משה לוסטיג (אחר היגר לארצות הברית) אשר עלה לגדולה ולימים תפס את המקום הראשון בתזמורת העירונית של לודז'. מבין המשתתפים האחרים של התזמורת העירונית בוירזבניק זכורים לי עוד : ה"כלי זמר" המוכשר – יוסף פלייצה, גרשון ליכטנשטיין, משה בירנצוייג, שיינה גולדשטיין, מקס הניק, יצחק וייגנשפרג, ואחרים. כל אלה היו בני נוער חדורי חדוות העשייה והפעילות האמנותית הרבגוונית, אשר נשאה בחובה מפעל תרבותי לתפארת.

הכיוון הפוליטי

אשר לגיוון השקפותיהם של פעילי התנועה הציונית, הרי חלקם המכריע נמנו עם חסידי הקבוצה "על המשמר" בראשותם של יצחק גרינבאום ומשה קליינבאום (סנה).
בהקשר זה רצוני לציין, כי בעת שיצחק גרינבאום אירגן את העלייה של המעמד הבינוני – כדי ליישב את אדמות וואדי חוורית – כיום עמק חפר, היו רבים שהתלהבו לרעיון הזה, אך בסופו של דבר נסעו רק שניים – דב פרידמן, הנמצא כיום בכפר ינאי, ושאול וייסבלום – תושב כפר ויתקין.
על שדרות הציבור המאורגנות יותר נמנו גם בעלי המלאכה והיה להם אפילו מועדון משלהם ברח' וויסוקה, עיקר תפקידם היה – להשיג את הרשיונות המתאימים מאת השלטונות, כדי שבעלי המלאכה יוכלו לעסוק במקצועותיהם באין מפריע, להסדיר את עניין תשלום המיסים למיניהם, וכו'. מאידך – הם לא נתנו את דעתם על בעיות פוליטיות, אף כי בבחירות לועד הקהילה או

"למגיסטרט", תמכו במועמדותו של שמואל איס

בתי הכנסת בוירזבניק

למען הדיוק, יש צורך לציין מראש, כי "בית כנסת" במובן המקובל (שול), טרם הוקם בעירנו.
כידוע, בקהילות וותיקות היו שני סוגים של בתי תפילה: "בית כנסת" המיועד לתפילה ולימוד תורה בלבד ו"בית המדרש" המיועד ללימוד תורה, לתפילה, וכן לשימושי מצווה אחרים, כגון: לפקח על עסקי צבור, ועוד. כיוון שכך, היו בו גם דברים הנחוצים בעת לימוד תורה כמו, עישון, שתיה כדי לרוות צמאון ואף טעימה קלה, לסעוד את הלב.
בוירזבניק, כקהילה צעירה יחסית שטרם יצאה משלבי ההתהוות, טרם הגיעו להקמת "בית כנסת" קהילתי. יתכן גם, כי העובדה שרוב רובם של אנשי ההנהגה בקהילה השתייכו לתנועת החסידים, אשר ה"שטיבל" או ה"קלויז" נתפש בתודעתם כערך חברתי חינוכי להתעלות האדם בישראל (האומה), לא ראו את ענין הקמת בית כנסת כעדיפות ראשונה. מסיבות האמורות, נשאר הדבר בגדר תכנית וחזון לעתיד לבוא, שלצערנו לא בא...
למעשה, קיים היה בית תפילה מרכזי אחד "לכל דכפין" וזה – "בית המדרש".
ל"בית המדרש" זה ולשאר בתי התפילה בעיר, וכן לבאים בתוכם להתפלל וללמוד תורה, מוקדשים איפא דברי הזכרונות הבאים עד כמה שביכולתי להעלות על דל עטי.
"בית המדרש" הגדול, הבנוי על המגרש הקהילתי רחב הידים, ברחוב ניקזה, היה השני במספר, בדברי ימיה הקצרים של הקהילה. קדם לו "בית המדרש הישן", שממדיו היו יותר מצומצמים.
לפני מאה שנים בערך, עם תחילת התבססותה של הקהילה היהודית במושבה (הסטטוס של המקום בימים ההם), היתה ראשית פעולתם של המייסדים – לקנות מגרש במרכז העיירה ולהקים עליו בית מדרש כבית תפילה לכל אנשי הקהילה. היה אז מבנה עץ בממדים מתאימים למספר בני הקהילה דאז ואף לעתיד הנראה לעין.
לימים, כשאוכלוסיית הקהילה גדלה ובית המדרש נעשה קטן מלהכיל את המתפללים המתרבים והולכים, החליטו ראשי הקהילה, בהדרכת הרב "מרא דאתרא" לפרק את בית המדרש הישן ולבנות במקומו בית מדרש רב מידות, בניין אבנים, כפי שהיה קיים עד מוצאי יום הכיפורים, הת"ש, כשנכנסו בו זרים ויחללוהו, כשהצוררים הנאצים (ימ"ש) העלוהו באש.
בראשית היווסדו של "מקדש מעט" זה, היה הוא היחידי בעיר, הן לתפילה והן ללימוד תורה. גם אחרי שנוסדו בתי תפילה חסידיים ל"אנשי שלומנו" למדו אך ורק בבית המדרש הגדול, על פי נוהג שנמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אולם, בתקופה זו הגיעו למקום אברכים חסידיים למדנים שהעתיקו את מקום לימודם לשטיבל החסידי, בגרסם, כי "הצניעות יפה גם ללימוד תורה". והיה, כאשר בית המדרש עמד על תילו – בקע קול תורה מתוך כתליו, משעות הבוקר עד לשעות הקטנות של הלילה. למדו "אברכי משי" הסמוכים על שולחנות החותנים, למדו בחורי חמד חובשי בית המדרש, למדו סתם בעלי בתים בני תורה וכן התקיימו "שיעורין כסדרם" בשביל פשוטי עם ע"י מגידי שעור.
מבין הלמדנים שהעניקו שעורים ברמה גבוהה באזני בחורים ואברכים שוחרי תורה, מן הראוי לציין את רבי יצחק מאיר קניגסרג שו"ב ז"ל אשר העמיד תלמידים הרבה ונפטר ביום ב' של חג הסוכות, תרצ"א, וכן, את רבי יוסף ברויטבקר, שהיה שו"ב בקהילת קטובניץ עד לסופה המר של הקהילה (הי"ד), הוא היה תלמיד חכם מובהק, בעל מידות תרומיות ורבים שחרו לפתחו כדי לשמוע תורה מפיו.
כל זאת בנוסף לציבור מתפללים גדול, שהקיף את כל אנשי הקהילה, אשר הופיעו ערב בוקר וצהרים להתפלל ולומר בדחילו ורחימו תהילים ומעמדות.
הבאים להתפלל, לא נבדלו במעמדם, באו עניים ועשירים, סוחרים, בעלי מלאכה ופועלים. כולם באו לבקר בהיכל ד' בבוקר לפני התחלת העבודה, ובערב – אחרי לימוד הגמרא.
בית המדרש היה למרכז החיים של הקהילה במלוא מובנה של המילה. יהודים תמימים אלה ידעו להעריך את חשיבותה של לימוד התורה, ומיד לאחר שסיימו את התפילה, שחררו את השולחנות לחובשי הספסלים, לומדי התורה למיניהם.

עזרת נשים

טבעי בהחלט, כי הדרשות שהשמיעו הרבנים במועדים המיוחדים "שבת גדול" "שבת תשובה" – ועוד, או לרגל מאורע מסויים, נישאו מבמת בית המדרש. גם הדרשנים הנודדים ה"בעל דרשה'ס" השמיעו דבריהם בתוך כותלי בית המדרש. והרי דרשנים שונים פקדו את העיר מזמן לזמן. בהקשר זה כדאי להזכיר : כשדרשה מצאה חן בעיני המקשיבים מפשוטי העם, נעמד איש מידות, הקצב שמואל רובינשטיין, ליד הדלת – אסף את ה"נתינות" למען הדורש. אז היה הסכום כפול ומשולש, כי מי יעיז למדוד ל"דוד" שמואל (כך כינו אותו), במידה זעומה העלולה לעורר את זעמו, דבר שאיש לא היה מעוניין בו.
עד כאן תפסו הגברים כמחצית שטחו של ביהמ"ד, ואילו במחציתו השניה – היתה "עזרת נשים" מקום תפילתן של הנשים התמימות והצנועות. בשבת בבוקר היו מופיעות אלה שלא היו להן פעוטות ופעוטים בבית. ב"שבת מברכין" – היתה עזרת הנשים כמעט מלאה. יותר מזה – בחגים. בראש השנה ויום הכפורים, היה האולם צר מהכיל את המוני המתפללות.
זכורני, כשהייתי ילד בן 4, הרגשתי צורך להיכנס לאמי ע"ה, לעזרת הנשים. בקושי רב הגעתי אליה ובמאמצים גדולים עלה בידי להיחלץ משם, בגלל הצפיפות הרבה ששררה במקום.
נוסף ליעודה העיקרי, היינו, לתפילה, שימשה "עזרת הנשים" למטרות נוספות: מלמדי תינוקות של היתה להם דירה מתאימה בקירוב מקום לתינוקות של בית רבן, באו לכאן על תלמידיהם הקטנים להרביץ להם תורה. כן שימש אולם זה כבית מקלט לשעת חירום. פליטים – עניים, ניצולי דליקה, שיטפון וכל צרה שלא תבוא- ראשית דרכם, היתה ל"עזרת הנשים". אכן, ביהמ"ד היה לא רק רב מידות אלא גם רב תוכן ומטרה לרב פעלים.
בעידן החדש, עם גמר מלחמת העולם הראשונה, נוסף מימד חדש לפעילות הציבורית בתוך כתלי ביה"ד. החלו להתקיים בתוכו כנסי עם שאורגנו בדרך כלל על ידי מפלגות, שם השמיעו דברים ברוב עם, בקשר לאירועים ציבוריים אחרים. בימים ההם, החלו אברכים לומדי תורה לעבור ל"שטיבלעך" החסידיים, כפי שיתוארו בפרק הבא.

חסידים שטיבלעך

בית החסידים אמשינוב (אמשינובר שטיבל), היה הראשון במעלה מבחינת הזמן. כמה וכמה מבעלי הבתים החשובים, מהדור הקודם, הסתופפו בצל אדמו"רי אמשינוב: ר' משה'ל טננבוים ר' שלמה קרוזמן, בניו של רבי הירש ז"ל המפורסם: ר' יצחק ור' יעקב ברויטבקר, ר' שלמה ברויטבקר, ר' פישל דרקסלר, ר' מרדכי דוד קורנווסר, ר' שמחה בוכבינדר, רבי יצחק מאיר שו"ב, כולם, בהם אנשי צורה, נמנו על חסידי מאשינוב. כן השתייכו לחסידות זו האחים – ר' יעקב, ר' ראובן ור' יחזקאל הרבלום. בכור האחים ר' יעקב, כחשוך בנים, הקדיש בביתו מעון מיוחד לשכן את בית החסידים, עובדה אשר הוסיפה משקל לשטיבל, שבו התרכזו משמנה וסלתה של החסידים הוירזבניקאיים של התקופה האמורה. זכר כולם לברכה.
גם הדור השני, בניהם וחתניהם של הנזכרים לעיל, התנהגו בדרך חסידות אמשינוב, שאפשר להגדירה כ"טוב לשמים ונוח לבריות". נזכיר כאן את המו"ץ רבי מנחם טננבוים, ר' יחיאל פשיטיצקי וגיסו – ר' מנדל בויטבקר. האחרים ר' נח ור' נטע קורנווסר. ר' גשון הרבלום ואחיו הנשאר לפליטה לאורך ימים, ר' לייבוש הרבלום. אף בדור השלישי, התרכזה בביהח"ס זה, קבוצה של אברכים חסידיים, שבראשם התבלטו: ר' תנחום לייטאייזן, ור' שמחה טייבלום ויבדל לחיים הנשאר לפליטה באמריקה, ר' שמואל אברהם אייזנשטאט.
העובדה כי מיקומו של השטיבל היה באתר "אסטרטגי" כלומר, בחצר סגורה, איפשרו להמשיך בו את התפילות בציבור ולימוד התורה עד הרגע האחרון. גם תחת הכיבוש הנאצי, בימי הגיטו וההסגר, שימש מקום זה לתורה ולתפילה ולשבת אחים – ממש עד היום המר והנמהר, י"ז מרחשון תש"ב.
ה' ינקום דמי הקדושים ות.נ.צ.ב.ה.

בית החסידים גור, שלאחרונה ראוהו כחשוב ביותר, לא בא להתבלטותו היתירה בזכות הוותק שלו. כי לא הרי כחסידי אמשינוב – תושבי המקום מאז ומקדם, הרי חסידי גור שכולם מקרוב באו. ממקומות שונים הגיעו לכאן: יש מהם – לרגלי עסקים, כגון, רבי חנוך בידרמן ור' משה פנחס ליכטנשטיין, ויש שנבחרו ע"י הבעלי בתים כחתנים לבנותיהם, כמו: ר' ישעיה גוטרמן, ר' הניך קויפמן, ר' זליג שטרן ור' משה דוד רויטשילד. השטיבל הלך וגדל, עד כי הגיעו אפילו לשיכון עצמי. אבל עיקר מעלתו של בית החסידים הגורי היה בחומר האנושי שבו. רובם אנשי צורה שדגלו בחסידות של תורה ודעת. גם בנים של חסידים אחרים הצטרפו אליהם, רמו ר' חיים הרבלום מבית חסידי אמשינוב.
כותב השורות הללו, נשאר לפליטה, נמנה גם הוא על המצטרפים לחסידי גור.
עם גמר מלחמת העולם הראשונה, הגיע זרם חדש לבית חסידים זה. מתוך הגל הסוחרי יש לציין את ר' שמואל כהן, ר' ישראל יצחק שפייזר, ר' אברהם'לע ברוטביקר, ר' גצל קאצנלבויגן, ר' שמעון אורבאך ועוד. וזה נוסף למקומיים, ר' ישראל יעקב ור' יוסף, בניו של ר' ישעיהו גוטרמן ועוד.
הגדיל לעשות הגל הבא, השלישי, האחרון. בראש גל זה עמד האברך, רבי יצחק גולדקנופף. הוא הגיע מווארשה, כחתן, לוקח בתו של ר' משה דוד רויטשילד. רבי יצחק היה למדן המצטיין בידיעות רחבות בכל מקצועות התורה, בעל מידות טובות ותכונות נעלות, איש תבונה הבקי גם במילי דעלמא. היה כוח משיכה להרבה בחורים שנפשם חשקה בתורה ואשר למדו מפיו תורה והליכות יושר. על ידו הסתופפו האברכים, ר' פנחס וויגדורוביץ הלמדן ר' טעביל ליכטיגר, ר' משה יצחק רוזנבלום (חתנו של ר' צבי שטיינרט שו"ב ז"ל, ר' שמואל זוברמן, (חתן רבי יצחק מאיר "ל) ר' בערעלע הרציג ועוד. מתלמידיו, שומעי לקחו נשארו לפליטה לאורך ימים (בישראל) ר' זיסמן ציטרינבוים ור' יחיאל בויטבקר (בחו"ל) ר' דוד קאהאן.
הדמויות שהוזכרו, ראויות כל אחת מהן להערכה אישית מיוחדת. אולם מקוצר היריעה אין לנו אלא לאמר, חבל על דאבדין דלא משתכחין. הי"ד.

מעשה בספר תורה

"הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל". תמיד חשבתי שאימרה זו אינה בלתי אם משל, מה לענין מזל אצל ספר תורה? עד שלא קרני המקרה שיסופר בו להלן, ואז נוכחתי כי כנים דברי המאמר פשוטם כמשמעם.
בשלהי הקיץ של שנת 1938 העליתי ארצה ספר תורה מהעיירה וירזבניק שבפולין והוא נמצא כיום בביהכנ"ס הגדול שבעירי ואילו קהילת וירזבניק נחרבה כליל ובית הכנסת שממנו הצלתי את ספר התורה נשרף עד היסוד על ספריו וכתבי הקודש שבו במוצאי יום הכפורים ת"ש והיה לעפר ואפר, כמנהגם של הנאצים ימ"ש בארצות הכיבוש.
ספר תורה זה מסרו הורי ז"ל לבית הכנסת בוירזבניק לפני יותר מ-40 שנה."עצי החיים" שלו מצופים בריקועי כסף ועליהם חרותים באותיות זהב שמם של סבי וסבתי ז"ל. אנכי לא ידעתי מכל זה שמץ דבר, הורי שבאו ארצה בעליה השניה נפטרו בשנות המלחמה העולמית, ואז אני כמעט נער. משעמדתי על דעתי חדשתי את הקשר עם משפחתנו הענפה בפולניה, דודים ודודות, ואחד הדודים הוא שכתב לי על ספר התורה הנמצא בבית הכנסת של הציונים בוירזבניק ויעץ לי לתבוע את הספר שישלחוהו אלי. פניתי בכתב לגבאים דהתם, אך ללא הועיל. המה דחו אותי בטענות שונות. הוצאתי ממשרד הרבנות כאן "מעשה בית בין" לחיזוק תביעתי, אך גם זה לא הועיל. כשלש שנים נמשך המו"מ גם הגבאים, עד שבקיץ 1938 ביקרתי את משפחתנו שבפולניה ומובן שסרתי לוירזבניק לבקר את שני הדודים שגרו שם ואחד מהם הוא שהמריצני בענין קבלת ספר התורה. שניהם נורו אח"כ ע"י הנאצים במרכז העיר כשסרבו לצאת עם קרונות המוות.
בבואי לוירזבניק פתחתי מיד – עפ"י המלצת דודי – במו"מ עם הגבאי הראשי ר' שמחה. הטענה נגדי היתה טענת "חזקה" על הס"ת שנמצא אצלם יותר מ-30 שנה. אך לאחר מו"מ ממושך והתיעצויות בין הגבאים הוסכם, כנראה, למסור לי את ספר התורה. ר' שמחה בישר לי את הבשורה והועידני לסור אליו ביום ו' בבוקר אל משרד הבנק שבו הוא עובד ומשם ילך עמי לביהכנ"ס למסור לי את ספר התורה. שמחתי על הבשורה ברגשות מעורבים, כי עדיין לא נראה לי הדבר ודאי והרגשתי שהמה מבטיחים לי בלב חפץ ולפיכך פקפקתי.
ביום השישי בבוקר באתי למשרד הבנק. בבואי הציע לי ר' שמחה לשבת ולשוחח. אני מאיץ בו ללכת עמי לבית הכנסת והוא אומר לי: שב נא, נשוחח, אך סרבתי. חששתי פן ידחה הדבר שוב. "מה נדבר עוד ולא דיברנו" שאלתי. והנה נכנס לחדר בעל הבנק, יהודי בעל צורה עם עינים מאירות, שזקנו יורד לו על פי מדותיו. הוא הקבילני בסבר פנים יפות ומכיון שגם הכיר את הורי ז"ל שמח בי (מיד היינו כמודעים משכבר הימים). כמובן שענין "הסכסוך" על דבר הס"ת היה ידוע לו מכבר. פניתי אליו כמתלונן על ר' שמחה שהועיד לי היום לתת את הס"ת ואילו עכשיו רוצה הוא שוב להתחיל בדבורים שכבר הוגיעוני. בעת מתן תורה – אמרתי – מקובלני להקדים נעשה לנשמע, לפיכך דורש אני ממנו שימסור לי הספר תחילה ואחרי כן נדבר. הרצאת טענתי קלעה אל המטרה. הזקן לא הסתיר את שביעות רצונו ממשמע אזניו, כסבור היה תחילה שהצעירים בארץ ישראל רחוקים מתורה ודרך ארץ. מיד פנה אל ר' שמחה בקול פוסק שנעימת צווי נשמעה בו: "ר' שמחה! יהודי זה צודק. במטותא ממך, לך נא עמו לבית המדרש ומסור הס"ת תחילה כדרישתו".
באנו לבית הכנסת. רבי שמחה בקשני להמתין קמעא בפתח. לא קל היה מצבו מצד אחד היה הוא קרובי (נשוי במשפחתנו) ורצה למלא את רצוני ולא יכול לעמוד בפני הלחץ של המשפחה. אך מצד שני נאלץ להתחשב עם זקני המתפללים הגבאים שלא נטו להחזיר את הס"ת כלל וטענו שבשעתו נמסר בתורת מתנה לביהכנ"ס . יתר על כן, לס"ת זה יצאו מוניטין בכתבו מאיר העינים שהיו רגילים לקרוא בו לעתים תכופות ביותר וקשה היתה הפרידה מעליו, אחרי שהסכינו עמו במשך שלושים שנה. לא עברו רגעים מעטים ור' שמחה חזר, כשפניו מפיקים שביעת רצון, ובקשני להכנס פנימה.
היה זה בשעות הבוקר המאוחרות. ליד שולחן ארוך ב"מזרח" ישבו כשנים שלושה מנינים יהודים בטליתות, שעמדו לסיים את ה"שעור". מיד הבחנתי כי נתנו בי את עינם לא לטובה, על שבאתי לקחת מהם את הס"ת, רבים מהם בודאי הכירו את הורי וזכרו אותם בחיבה רבה, אך עתה הם זקנים ו"יורדים" העומדים על שלהם ביתר קנאות וקפדנות. קבוצה זו שגילתה קוצר רוח ורוגז עצור עוררה בי רגשות של השתתפות בצער וחמלה. משום מה חשתי, כאילו רואה אני בהם בבואה של יהדות פולין כולה, שהגיעה אז עד משבר של אזלת יד ואפס תקוה.
לבסוף קבלתי את הס"ת כשהוא עטוף טלית, מוכן לדרך. הריהו בין ידי, ואני – כולי רטט. רציתי להקל קצת מן האוירה המעיקה שעמדה בחלל. פתחתי ואמרתי: רבותי ברצוני לומר לכם שלשה דברים: א)מצוה גדולה היא להעלות ס"ת מן הגולה לארץ הקודש וכבוד גדול לתורה. ב) אתם הכרתם את אבי המנוח. הוא נפטר בשלהי המלחמה הגדולה בדמשק ואין יודע את קברו.ספר זה נועד לבית הכנסת בעירי וישמש מעין מצבה לזכרו. ג) כשם שישראל בעלותם ממצרים ארצה ישראל הלך לפניהם ארון הקודש, כן יהא ס"ת זה בבחינת "ארון קודש" הולך לפניהם ותזכו אתם ובניכם לעלות ארצה במהרה.
עד שסיימתי את דברי הרגשתי התעוררות בקרב השומעים. כאילו נדלק ניצוץ והצית משהו בקרבם, כי נשתנו מן הקצה אל הקצה. רוח אחרת עברה בהם. נשקו את הספר ורבים נשקו גם אותי, ברכוני לדרך צלחה ובקשוני שאתפלל בעדם. מי שבקש שאסע ירושלימה להתפלל בעדו לפני ה"כותל" ומי שביקשני להתפלל לפני "קבר רחל".
אותה שעה לא ידעתי כי רחל שוב תצטרך למרר בנהי ובכי תמרורים על אותם הבנים שאינם.
ועוד מקרה אחד לענין המזל והמקרה העיור: שנים אחדות לאחר מכן לאחר שקהילת וירזבניק נחרבה ובתי הכנסת נשרפו ללא שיור, נתגלה במשפחתי פח ונמסר לידי צרור מכתבים של הורי שכתבו לחו"ל בראשית שבתם בארץ. באחד המכתבים שכתבה אמי בשנת 1910 לגיסה בחו"ל, שעמד לבקר אז בארץ, נמצא הקטע הבא: "אם אמנם תבוא (ארצה) ברצוני לבקש מידך טובה גדולה. בבית הכנסת בוירזבניק נמצא ספר התורה שלי, כלומר של אבי המנוח, אשר אבקשך להביאו עמך. ביפו אסדר אני כל הדרוש שלא לגרום לך שום קושי. אסירת תודה אהיה לך על זאת. זוהי המזכרת מאבי היקר הקדושה לי ביותר" (הוא לא בא אז).
ככה נתגלגלה לידי הזכות להציל ס"ת בשעה אחרונה כמעט מידי המרצחים ולקיים את בקשת אמי שבקשה עשרים ושמונה שנה לפני כן מבלי שידעתי זאת כלל.
עפ"י קורותיו של הס"ת והאנשים שנזכרו בספור המעשה הזה, משמש הוא בה בעת גם מעין "נר נשמה" הבוער תמיד לזכרן של הרבה נשמות יקרות שמצאו מנוחה על כנפי השכינה.

מתוך ההוויי המסורתי


בתי תפילה

אתחיל אולי מבית המדרש,שהיה נאה במראהו החיצוני ומרהיב עין בפנימיותו ובאור הגנוז בתוך כתליו. היה זה בניין רב מידות, בנוי לתלפיות, שעמד במרכזה של העיר, בינות הרחובות היהודיים המובהקים ובתוך תוככי משכנותיהם. אין זאת, כי אם שימש ההיכל הנאה הזה כקורת גג נשגבת לאהלה של תורה ותפילה, ומי שראה במו עיניו את יהודי העיר נוהרים בהשכמת הבוקר לעבודת הבורא, והעיף מבט על משכן השכינה, יכול היה בסיפוק רב להתפעל ולהתרומם בהדרת הקודש של "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". אולם, אם היה בסיפוק רב להתפעל ולהתרומם בהדרת הקודש של די בעירינו, הרי סובבהו וקישטו עטרו אותו בתי כנסת של חצרות חסידים כפנינים בכתר מלכות הקודש. היו אלה ה"שטיבלעך" שנמצאו כמעט בכל רחוב, בו נמצא רוב מניין ובניין של אחינו בני ישראל.
זכור לי היטב ה"מנין" שהיה בבית הספר "בית יעקב" ברחוב אילז'יצקה, או כפי שקראוהו ביידיש "דרילז'ר-גאס". לא רחוק ממנו, היה ה"שטיבל" של חסידי הרבי מאמשינוב, בתוך חצרו של ר' לייבוש הרבלום. מול ה"שטיבל" הזה היה "שטיבל" אחר, של חסידי "גור". בית כנסת זה שהיה אחד הגדולים, ממנו בקע למרומים קול הרינה והתפילה שהרטיט לבבות, היה מורכב משני חדרים והתפללו בו חסידי הרבי מגור, יהודים, בעלי הדרת פנים, שפירקם נאה ולמדנותם מופלגת ובקיאותם מרקיעה שחקים. ועל ידם – אברכי משי, יקירי קרתא, בעלי מידות תרומיות ותלמידי חכמים, אשר מרבים שלום בעולם. אחדים מהם – עומדים לי לעיני רוח, ואלה אזכור: ר' ישעיהו גוטרמן, שני בניו וילדיהם. ר' שמואל כהן, ר' שמואל זוברמן, ר' יצחק גולדנקנופף, גיסי – ר' משה רוזנבלום שו"ב. ר' דב (ברל) הרציג, ועוד רבים אחרים, שרק דיוקנם בזכרוני, אך שמותיהם נשתכחו בעטיין של מלתעות הזמן.

שטיבלך

וכמו בתוך צבעי הקשת, היו גם כאן גווני גוונים, ולסוגיה הזו ראוי לשייך את בית הכנסת שהיה לו אופי מיוחד במינו. מטעמי צניעות או שמא מתוך "עינא בישא" הוא נקרא רק בראשי התיבות שלו.
ה"שטיבל" הזה, וכן "שטיבל" נוסף, שקראו לו "ווכוצקר" שכנו ברחוב קילינסקי, אחד מהם – אצל ר' אברהם משה וויינטרויב, והשני – אצל הרב הוירזבניקאי. מלבד ה"שטיבלך" שמניתי לעיל, היו גם בתי כנסת שהתפללו בהם רק בשבתות או בחגים. אחדים מהם שכנו במבנים בני שתי קומות, דבר שהבדילם בדרך כלל מאופקי הבנייה הכללית בעיר.

בית הכנסת צ'מלובר

ובית כנסת שזכור לי במיוחד, הלא הוא בית הכנסת של חסידי צ'מלוב, אשר שכן בבניין של ועד הקהילה והיה לו קיר משותף שהפריד בין ועד הקהילה, לבין "עזרת נשים" של בית הכנסת. התפללו בו רק בשבתות ובחגים, ואילו בכל ימות השבוע שימש כ"תלמוד תורה", שהתנהלה לפי שיטות מודרניות. לאולפן לימודים זה נתקבלו רק תלמידים שלמדו קודם לכן בישיבות ולימדו בו שני מורים שסיימו את הסמינר של מורי דת בווארשה.
על מתפלליו של בית כנסת זה נמנו בין השאר: ר' גצל דריינודל, הרשל פרומן, יעקב (יעקלע) מנדלזיס, שמואל טננבאום, יחיאל לרמן, יחיאל הרינג, אחי אברהם, שהיה שו"ב בכפרים ליד ווירזבניק, ואבי – מורי,ר' הרשל שו"ב, יעקל צוקרמן, ראובן רולניצקי ובניו, יהושע ויעקב נמצאים בארה"ב כולם – זכרונם לברכה ויבדל לחיים – ר' יעקב כץ.
בכל מוצאי שבת קודש היו מתכנסים אנשים אלה בביתנו לסעודת "מלוה מלכה" כאשר כל אחד מביא עמו דבר מה כדי לתרום לסעודה: זה מביא חלה, ואחר _ שכר, השני מביא פירות, והשלישי – קטניות, וכהנה וכהנה. וכה היו מבלים בצוותא שעות ארוכות בזמירות ואמרות שפר, אגדות וסיפורים משל רבים ומופתים של צדיקים על עולם ומלואו, היה ביניהם איש צעיר לימים שאת שמו איני זוכרת כבר, אשר ידע לנגן יפה על בקבוק ריק - ואיש לא היה מסוגל לחקותו.
היתה זו לא רק שעתם של המבוגרים, אלא שגם אנחנו הצעירים בבית, נגרפנו בהתלהבות של האוירה החגיגית. היות ולמחרת לא היה צורך ללכת לבית הספר (בימי ראשון של השבוע, הלא הוא חג הנוצרים – היו בתי הספר סגורים), הייתי ערה עד שעה מאוחרת בלילה ועוקבת אחרי מהלכה של הסעודה. עודני זוכרת את התלהבותם של המסובים, שעיניהם ברקו מרוב אושר ושמחה, כיצד היו תוקעים לעתים מבט מהורהר אי שם בעולמות העליונים, כאשר הדברים היו מגיעים לספרות העליונות. ואולם יותר מכל התרשמתי מגודש ריכוזם בעת השמעת דברי תורה משל חכמים, סיפורים על נסים ונפלאות של צדיקים, דברים ששתו אותם בצמא, כאשר המתח עולה לעילא ולעילא. ובין דברי תורה ומעשי מופתים, עלה גם הנושא של שיבת ציון והכמיהה לארץ ישראל, במיוחד, כאשר עלתה ארצה משפחת ציטרינבאום – ואחרי משפחת ווייזר, רבים רצו ללכת בעקבותיהם, אך הדבר נבצר היה מהם, מפני ששערי הארץ היו נעולים.


תהלוכת התורה

בשנת 1935 הביא ר' יחיאל לרמן הי"ד ספר תורה ל"שטיבל". בעת ההיא שירת אחי – אברהם – בצבא הפולני בעיר רדום וטרחנו רבות אצל מפקד המשטרה, שיעניק לו רשיון הביתה, כדי שיוכל להשתתף בשמחת הבאת הספר. ואמנם השתדלויותינו הוכתרו בהצלחה – ואין לתאר את השמחה הגדולה כאשר אחי הגיע לחופשה, בדיוק ביום שנועד לתהלוכת ספר התורה. כולם השתאו ל"פלא הגדול" - בתור חייל- רוקד עם התורה ועם כל הקהל והשמחה עולה על גדותיה.
לאחר מכן התקיימה סעודה בביתנו, ואמי ע"ה ביחד עם אחותי רבקה כיבדו את האורחים בחמיצת סלק, עם תפוחי אדמה, מעים וטחול ממולא, כיאה וכנראה למשפחת שו"ב. מסביב לשולחן הערוך והמכוסה מפות צחורות, ישבו הרבה אנשים עם הרבי מצ'מלוב – בראש, והחגיגות נמשכו עד אור הבוקר.
לימים, הוכנס עוד ספר תורה ל"שטיבל" ע"י ר' גצל ואשתו – שרה ניינודל_ למשפחה הזאת לא היו ילדים - ושוב התקיימה תהלוכה מפוארת בהשתתפות הרב. לאחר פטירת אבי, עבר ה"שטיבל" של צ'מלוב לביתנו ובחדר שאבי נהג להתפלל וללמוד, קיימו מניין קבוע, אשר נמשך עד לפרוץ המלחמה.


סכסוכי רבנים

במשך תקופה ממושכת נודעה וירזבניק מסכסוכי רבנים שהיו פורצים פרקים לבקרים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו אלה צאצאי הרבנים מליפסק, אשר טענו לזכות ה"חזקה" על כהונת הרב של וירזבניק ונתמכו ע"י משפחת גוטרמן הענפה. עם זאת, היו זמנים שהשלטונות הרוסים מינו רב, ביניהם הרב הנודע – ר' יחיאל קסטנברג מרדום. ואולם בשנים 1920-1923 כיהן בעיירתנו כרב ר' יעקב, היה יהודי אמיד מאוד, בעל אחוזות, מסביבות וונכוצק. על הרב רגנסברג סיפרו שהיה אדם בעל סבר טוב, אהוד על הבריות, אם כי היתה קבוצה ניכרת של תושבים שניהלה מאבק נגדו. הוא נפטר בגיל צעיר מאוד.
אחריו נבחר לכהונת הרב העירוני איש בודזנטין, שנתמך ע"י קבוצת שמואל-איסר, אבל לאחר שנים מספר הוא היגר לקנדה, בהורישו את הכהונה לחתנו – ר' רבינוביץ, שהיה הרב האחרון בקהילת וירזבניק, עד אשר עלה עליה ידו של הכורת. הרב רבינוביץ ניספה בטרבלינקה והשאיר שלוש בנות הגרות כיום בקנדה

הרב רבי אלטר דוד הלוי אפשטיין ( הי"ד ) האדמור
(מאת שרה פוסטבסקי – שטיינהארט)
הרבי מצ'מלוב היה כחלק מהנוף הרוחני של עיירתנו בגלל קהל חסידיו שרבו אצלנו וביקוריו בויקזבניק היוו תמיד אירוע ציבורי רב אנפין.
האדמו"ר מצ'למלוב היה בנו של הרבי מאוזשרוב , האדמו"ר, ר' אריה לייביש זצוק"ל, אשר כיהן לפני התיישבותו באוזשרוב כרב מרא דארתא בקהילות טארלא, אפאלע וחמילניק.נוסף ללמדנותו המופלגת, נודע הרבי גם כאיש קדוש אשר מצודת השפעתו היתה פרושה עד למרחוק.
השושלת של אדמו"ריות אוזשרוב נמנית מרבי לייבוש אפאלער זצ"ל, שהיה אחד מחבר סגולה של גדולי תלמידיו של ה"חוזה" מלובלין זצ"ל. הרבי מצ'למלוב בנו של רבי לייביש, המשיך איפוא, בדרך הקודש אשר התוו אבותיו הקדושים, נשמותיהם עדן.
בגלל אישיותו הקורנת (היה משכמו ומעלה), למדנותו המופלגת ומידותיו התרומיות, היה קהל החסידים החפצים להסתופף בצלו רב והולך. טבעי הדבר, שהיו לו "שטיבלעך" (בתי חסידים), בהרבה קהילות. בעיר הבירה ווארשה היה קהל חסידי צ'מלוב גדול במיוחד.
בעירנו וירזבניק היו חסידיו, באי ה"שטיבל" ניכרים ומצוינים, הם בכמות(חמישה מנינים), והן באיכות אישית.
בקרב צבור חסידים זה היתה שוררת אהבה, אחווה ומסירות איש לרעהו. הידידות הזאת קבלה את השראתה מדרכו בקודש של הרבי עצמו, אשר היה אוהב שלום ורודף שלום במובן הנעלה של המילים האלה ואשר גורלו של כל אחד ואחד היה נוגע לליבו ממש.
אבי זצ"ל , אשר מלפנים שימש בכהונת שו"ב הקהילה בטארלא, נתמנה בשנת תרצ"ה (1934), לשו"ב בוירזבניק. מיד עם בואנו התאקלמנו במקום החדש ובחברה החדשה, ללא ימי מעבר, ממש כאילו שם נולדנו.תרם לזה היחס החם של חסידי צ'מלוב במקום. גם אני, כמו אחי ואחיותיי, מצאנו מיד מקומנו בחברה ובבית הספר.
ביקוריו של הרבי, שהיה מכבד את קהילתנו, תרמו רבות לחיזוק העדה ולהתרוממות הרוח. כרגיל היו מלווים את הרבי מזקני החסידים, ניכר בתוכם משמשו הוותיק, ר' מאירל ניסלס (הי"ד), אשר היה לפנים חותנו של בן עירנו החשוב, כמו כן מחסידי צ'מלוב, ר' הערשעלע פרומאן (הי"ד).

כמה מרשימים היו "קבלות הפנים" על יד בית הנתיבות עם בוא הרבי לחון את פני עירנו וכמה יפים ושמחים היו השבתות האלה. הודו והדרו היו נרגשים בכל מקום שהיינו פונים.
אכסנייתו הקבועה של הרבי היתה אצל חסידו ר' יחיאל לרמן (הי"ד). במשך ימות השבוע היה הבית כמרקחה שהמה מרוב נכנסים ויוצאים לקבל ולהנות מעצה וברכה. יותר מזה, לכבוד שבת נערך בבית ר' יחיאל לרמאן ממש שידוד מערכות, חנותו הפכה לאולם גדול המאכלס מתפללים רבים, אשר במרכזו נמצא שולחן ארוך מקצה האולם לקצהו.
לסעודה (צום ,טיש"), בליל – שבת וביום השבת היו באים המונים מכל חוגי החסידים, בעוד השאר עמדו מסביב שורות, שורות. בין החשובים שמקומם היה ניכר ליד השולחן ואשר הם בתיכינו לאורך ימים, היו רבי צבי וויזער, שכיבד את המעמד בניגוניו המתוקים ובקולו הערב והחזק וכן ר' שמחה מינצברג קרוב משפחתו של הרבי, בן – דודו מצד אמו ע"ה.

על קידוש השם.

אבי זצ"ל , במיוחד, היה מתמלא שמחה של התרוממות הרוח, בימים אלה שהרבי היה אורחה של קהילתנו. עוד מימי שבתו של הרבי בטרלא שררו בינו לאבי – קשרי ידידות, גם כשהרבי עבר לטרלא ואבי – לוירזיבניק. הרבי מצ'למלוב, האדמו"ר הרב אלתר ישראל דוד הלוי, הלך לבוש ב"קיטל" ועטוף בטלית ותפילין בזרועו, בראש עדת צ'מלוב, בדרך קידוש השם – לטרבלינקה, שם הושמדו ביחד עם המוני בית ישראל הי"ד..

דיוקנאות

בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם הראשונה היה בעיירה יהודי אחד שעיסוקו היה לקיים את הקשר בין האוכלוסיה היהודית לבין שלטונות הגויים, ושמו – עזריאל ניימן. הייתה זו דמות ססגונית ומעניינת, שמסביבה נרקמו סיפורים ואגדות לרוב. על אף גילו המופלג היה עזריאל מכתת את רגליו ממשרד למשרד ומפקיד לפקיד, כדי להסדיר בעיות שונות שיהודי העיר הפקידו בידיו. מאידך, היה מביא להם הודעות ואגרות מאת השלטונות, ואף גלויות דואר שנשלחו אל אנשי וירזבניק מקרוביהם וממכריהם. את הגלויות היה מחלק בבית הכנסת בין מנחה למעריב. היות, ובמשך כל היום היה לעתים נדון לבטלה, הרי מצא את סיפוקו בקריאת תוכן הגלויות כך שבבואו לבית הכנסת ידע כבר את כל הגלויות "בעל פה".... בהקשר זה אף היו מיחסים לו כל מיני "תעלולים" כגון: אחת שפנתה אליו לקבל ממנו גלויה שידעה על משלוחה – השיב לה: "הציעו לך שידוך, בחור תלמיד חכם, אבל לך יש הרי גם כן בחור – אז קרעתי את הגלויה עוד בדרך"... או למשל – "הציעו לך עסק עם ברזלים, אבל מה לך ולברזלים, הרי אתה סוחר עצים.... אז הבנתי שזו טעות – וזרקתי את הגלויה לפח האשפה"... וכן הלאה וכן הלאה.

החיים המוניציפליים

במרוצת השנים, כאשר הלכו והתגבשו צורות של התארגנות מסגרות חברתיות, עוצבו דפוסי החיים הציבוריים, הוקמו מוסדות, החלה גם האוכלוסיה היהודית להשתלב בחיים הציבוריים ובחרה מדי פעם את נציגיה ל"מגיסטרט" (רשות מוניציפלית), אשר יצגו בפני השלטונות את האינטרסים המיוחדים של שולחיהם. בכל הקדנציות של הרשות המקומית היה גם חבר יהודי קבוע הנמנה עם הנהלת ה"מגיסטרט".
נמנו על חברי הרשות המקומית או הפקידות הבכירה: ה"ה יוסף דרקסלר, שמחה מינצברג, יצחק זינגר, שמואל איסר, שמשון פרימרמן, ולתקופת מעבר – משה ברנשטיין. ראשי הרשות המקומית שכיהנו בעיירתנו בתקופות שונות, : גורלצ'יק, סוקול, מירניק – וכאן ראוי אולי לציין את סוקול כ"בורמישץ" הנוח ביותר, דייג במקצועו, אשר עזב את כהונתו מרצונו עם תחילת הכיבוש הנאצי. לזכותו תיזקף גם העובדה, כי בעת שהגרמנים הציתו במוצאי יום הכיפורים 1939 את בית הכנסת, סבר לתומו שהדליקה פרצה באורח מקרי וקרא לתושבי הסביבה לכבות את השריפה ולהציל את הבניין הקדוש.
לאחר האיחוד בין וירזבניק וסטרכוביץ, קטנה השפעתם של היהודים על הנהלת הרשות המקומית.

ועד הקהילה

קשה לשחזר עתה את ההרכבים השונים של המוסד שעמד בראש הציבוריות היהודית לתקופותיו. זכורים לי אחדים מבין חברי ועד הקהילה, ביניהם – ר' יונה בייזיצינר, שמילא במשך שנים רבות את התפקיד של מזכיר ועד הקהילה ("גמינה") ו"הוריש" לאחר מכן את התפקיד לחתנו, המורה – מרדכי ליס.
זכורה לי גם דמותו של ר' שמואל איסר שעמד בראש ועד הקהילה ואחריו – ר' אברהם מרדכי רוטברט, וכן, ר' דמוטל פוחצ'בסקי. במשך תקופה קצרה כיהן בתור ראש ה"גמינה" – מר ווילי גלבטוך שהתגורר דרך קבע בוונכוצק, וכן, העו"ד שטרמר.
בתחילת שנות ה-30 היו שתי העיירות – וירזבניק ווונכוצק רשות מוניציפלית אחת, ועל כן בחרו תושבי שני המקומות האלה את נציגיהם לרשות המקומית במשותף.
מלבד הפעולות השוטפות, ניהל ועד הקהילה באופן מתמיד את התלמוד תורה שהחזקתה מומנה ע"י ה"ג'וינט" האמריקאי. מתקציב זה היו מחלקים גם לילדים כל בוקר לחמניה וכוס חלב.
במאמר מוסגר ייאמר גם, כי הפעולות הכספיות, גביית מסים וביצוע תשלומים ע"י ועד הקהילה לא עמדו ברמה הדרושה וכל אלה שפרנסתם היתה על משכורת מטעם ה"גמינה" סבלו לעתים קרובות מהלנת שכר, וכדומה.
אולם בשנת 1937 חל מפנה בהרכב המוסד הזה ונבחרו אליו אנשים בעלי מעוף ותושיה, בראשותם של שמואל פוחצ'בסקי, יוסף טנצר, שמחה מינצברג, משה בירנצווייג, וגוסטב דרובנר אשר שינו את מהלך העניינים באופן יסודי. בין הפעולות הראשונות שקיבלו דחיפה ע"י הועד החדש, היה שיקום בית הכנסת שהתיישן מכבר. אולם, חשובה מכך – העובדה כי עם התחלת פעילותם, הורגשה בעליל התעוררות כללית בחיים הקהילתיים של העיירה.
ר' שמואל פוחצבסקי שעמד בראש הועד החדש, היה גם בעל מנסרה ושותף לתחנת הקמח של ר' אלי קלמנסון, והוא רקם תכניות נרחבות לייזום והקמת מוסדות יהודיים, אלא שפרוץ מלחמת העולם שמה קץ לכל מחשבותיו הנעלות.

לימוד תורה

ישיבות ממש לא היו בוירזביק, הזכרתי, כבר את "תלמוד תורה" אך היו חדרים לרוב, וכן בבתי מדרשים ואף בבתים פרטיים למדו תורה לשמה ויוזכרו כאן שמותיהם של מלמדים שהשקיעו ראשם ורובם, לא חסכו מזמנם ומרצם, כדי להקנות תורה ודעת לילדי ישראל. ר' סני גרין, ר' ישעיהו'לה, ר' זליג, ר' ירמיהו, ר' מלך ור' שלמה'לה. אולם מקום כבוד בכותל המזרח מבין אלה שעשו למען ידעו ילדי ישראל שפת עבר, שמור למורה הדגול, ר' מרדכי ליס. לימים הוקם גם בית ספר "תרבות" בית ספר "מזרחי" ו"בית יעקב" לבנות.
בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה בית ספר עממי- בבחינת חינוך חובה, אולם במשך שנים אחדות למדו בו רק ילדות יהודיות, בעוד שמהבנים נמנע הדבר. אבל כעבור שנים אחדות, החלו גם ילדים ללמוד שם. בית ספר תיכון לא היה בוירזבניק במשך שנים רבות, אך הורים יהודיים לא חסכו כל מאמץ כדי שילדיהם ימשיכו ללמוד ושלחו אותם לגימנזיות בערים אחרות.
והרי אי אלה דוגמאות של אותה מסירות נפש ודאגה עמוקה אצל הורים יהודיים ששלחו בנים למרחקים כדי לקנות דעת.
סלקה ויוסף קליינר וכן אסציה ברנשטיין למדו בגימנזיום היהודי בעיר קילצה. אחותי – פולה גמרה את הגימנזיום בעיר לודז' ואנוכי עם אחותי גוציה היינו בוגרי הגימנזיום היהודי "שוחרי דעת" ברדום. בבית הספר הזה למד גם הלל פרימרמן. בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו כבר בוירזבניק עשרות בוגרי גימנזיום, שלמדו ברדום, פיוטרקוב וסטרכוביץ.

היחסים עם הנוצרים

לרגל אופייה המיוחד של העיירה, על מפעלי התעשייה המרובים שבה, נמנתה רובה של האוכלוסיה הנוצרית על השכבות הפרולטריות, אשר מבחינת השקפתה ושייכותה הפוליטית היתה מקורבת למפלגות הסוציאליסטיות, וזה קבע גם במידה ניכרת את יחסה הסובלני לגבי האוכלוסיה היהודית. החתך התעסוקתי קבע גם עובדה אחרת, היינו, שהעיירה היוותה מרכז שיווק לתוצרת של בתי החרושת והמלאכה, להמוני הכפריים שנהרו אליה, כדי למכור את התוצרת החקלאית ולקנות את המוצרים התעשייתיים.
בנסיבות האלה, היה מצבם הכלכלי של תושבי העיירה בכללם והתושבים היהודים בפרט – טוב למדי, וגם יחסי השכנות הושפעו לא מעט הודות לתנאים האלה.
הנה כי כן, כאשר פרץ המשבר הכלכלי המפורסם, בשנת 1929, הוא פסח על העיירה וכמעט שלא ניכר בה.
תופעה אחרת שראוי בהקשר זה להזכירה היה "הגל העכור" שעבר על מדינת פולין, בעקבות הכרזתו הנודעת של ראש הממשלה הפולני – סקלדקובסקי "ללחוץ מבחינה כלכלית – אדרבא" ("אובשם") ואשר רישומו בוירזבניק היה אפסי, על אף מאמצי האנטישמיים מבחוץ לארגן "חרם" משמרות, וכו'. כל הנסיונות של וירזבניק, אשר שמרו על יחסים לויאליים עם האוכלוסיה היהודית.
היו גם מקרים אופייניים ברקמת היחסים בין היהודים לפולנים בוירזבניק, כמו השמועה שעשתה לה כנפים בין הגויים כי "האל של היהודים" הגיע, כפי שכינו את הרופא.
באותם הימים הקודרים הפכו הרבה פולנים את עורם ונעשו למשתפי פעולה ומשרתי השטן. ולא עוד, אלא שבגמר המלחמה לאחר תבוסת הנאצים, כאשר קומץ היהודים שנותרו לפליטה חזרו לבתיהם, קמו עליהם בחמת רצח ובהתנפלות בוגדנית. רצחו 11 יהודים – גברים, נשים וטף. השאר מלטו נפשם בבריחה, כל עוד נשמתם באפם.
התנהגותם הנפשעת של הרוצחים הפולניים האלה – כבר לאחר השואה הנוראה – ששפכו דמי נקיים בימי שלום, תיזכר לדראון עולם והקרבנות שנפלו בידי זדים ייזכרו לעד – הי"ד

נס עלילת הדם

הורי סבתי שרה אשת ר' מרדכי דוד קורנווסר ז"ל ר' נטע קריסטל ומשפחתו ז"ל היו בעלי חוות מלינק ע"י ברודס והיו ידועים כמכניסי אורחים. רבים התארחו וקיבלו ארוחות ביד רחבה ומקום לינה, וכן גם מתנת יד כצידה לדרך.
בליל פסח אחד כשמהשפחה וכמה עשרות אורחים הסבו לליל הסדר והסבתא ניגשה לשדה להוציא ה"קיטל" שחסידים ויחידי סגולה היו נוהגים ללבוש בליל הסדר חשכו עיניה. בתוך השדה הייתה מונחת גוויית פגר של שייגץ, צעיר. בחוץ הורגשה תכונה רבה והמתח בבית עלה לאין שיעור. הסבתא מיהרה להראות זאת לסבא והוא ציווה להחזיק סוד ולא לספר לא לבני הבית ולא לאורחים כדי למנוע בהלה. בחשאי ובמהירות ניגשו להסתיר את הפגר. אך כיצד מסתירים כשבכל רגע עלולים להופיע שונאי ישראל ולדפוק בדלת.
ובכן, ללא שהיות הכניסו את הפגר לתוך סיר גדול בו בישלו דלעת עבור האורחים הרבים והסבא והסבתא התיישבו ליד השולחן הערוך. אולם, הסבא ציווה, כי אם ידפקו על הדלת לא לפתוח אותה. וכך קידשו על היין ובשמחה רבה ובקול רם אמרו את ההגדה וסיפרו על נס יציאת מצרים.
באמצע אמירת ההגדה נשמעו דפיקות חזקות בדלת, אבל כולם המשיכו באמירת ההגדה בקול והתעלמו כליל מהדפיקות. לאחר שהדפיקות גברו נשמעו לפתע קריאות ודפיקות חזקות ולכשנפתחה הדלת פרצו פנימה אנשי המשטרה עם מלוויהם והתחילו לערוך חיפוש. חיפשו בכל הדירה עד שהגיעו לשדה האמורה איפה שפיללו למצוא את קרבן העלילה שלהם. אולם השדה היתה ריקה והם נשארו עומדים ונדהמים פעורי פה, וכך יצאו בבושת פנים, לאחר שנכשלה מזימתם זו, וגם ביקשו את סליחתם על שהפריעו להם בעריכת הסדר בליל הפסח.

אגודת "מכבי"

היתה לי הזכות הגדולה לעמוד ליד עריסתה של אגודת "מכבי" בוירזבניק, אותו מוקד ומרכז משיכה לבני הנוער היהודי בעיירתנו, לפורקן המרץ והלהט הנעורים שלו. הצטרפתי לאגודה בשנת 1932 והייתי למעשה בין המייסדים שלה.
לכאורה, היתה מעין סתירה בין דרכי אל "מכבי" לבין השתייכותי ל"ליגה למען א"י העובדת", מיסודה של תנועת "גורדוניה". אולם הנסיבות המיוחדות של המקום – הן, שקבעו את העובדה הזאת, באשר אגודת "מכבי" היוותה באותם הימים אתגר בעיני הנוער היהודי בוירזבניק – גם לאותן השכבות שנמנו על המעמד הפועלי – שלא מצאו את שדה התעניינותם במסגרות פעילותם והשתייכותם הציבורית. מלבד זה, הבשילו התנאים כדי להעמיד מול הפעילות הספורטיבית של הגויים את זו של היהודים, ובדמותה של אגודת "מכבי" נמצא "המשקל שכנגד" במגמה הזאת.

כל התחלה קשה
התחלנו מקטנות, גם בשל חוסר אמצעים, והן מפני שהיינו עדיין חסרי ניסיון.
תחילה עסקנו באיסוף כספים לרכישת תלבושת לקבוצת הכדורגל, כיוון שסממן חיצוני זה המחיש במידה רבה את היותה של האגודה לגוף של ממש. לימים, שכרנו חדר אצל הסבא של האחים שיינר (הנמצאים כעת בארץ), אשר הפך למעין מועדון ספורטיבי ותרבותי כאחד.
תנועת היהודי בוירזבניק ראה במועדון הזה "בית ועד" והיו מתכנסים בו בערבים, כדי לבלות את שעות הפנאי שלהם. כאמור, התרכזו במועדון לא רק פעולות ספורטיביות, אלא גם חברתיות. היה מצוי בו שולחן פינג פונג ורבים היו משחקים ומתאמנים על השולחן הזה, הגם שלכלל התחרויות בענף זה לא הגענו.
ובמישור התרבותי – היו חברי המועדון נוטלים חבל פעיל במבצעים ציבוריים שונים, שאורגנו על ידי ההסתדרות הציונית כגון: "יום הסרט" שהכנסתו היא קודש לקרן הקיימת. הוא הדין במסיבות חגיגיות, נשפים וכו'.
מבין המייסדים האחרים של האגודה, זכורים לי: אברהם גולדשטיין, חנן רובינשטיין, אליהו ארליכזון, שהיה גם הקפטן של קבוצת הכדורגל ועקיבא בינשטוק.

הכדורגל בראש
כמובן, שגולת הכותרת של כל הפעילות הענפה, היתה הקמת קבוצת הכדורגל, אשר נהנתה מהתעניינות ואהדה מרובה מקרב הציבוריות היהודית בעיירה – וגילתה שהיא גם ראויה לכך.
עם התקדמותה בשדה הישגיה המקצועיים של חבריה, הלכה הקבוצה מחיל לחיל והחלה לקיים תחרויות עם קבוצות יהודיות מעיירות הסביבה. בשלב יותר מאוחר הגיעה לשיא כושרה עם קביעת התחרות בינה לבין הקבוצה המקומית של הגויים – "טור".
זכורני את המשחק הזה, על כל התכונה שנתלוותה אליו, ההתרגשות הכללית שאחזה ביהודי העיירה זמן רב עוד לפני התחרות. וביום התחרות עצמה – נהרו כמובן כולם אל המגרש ועמדו בצפיה מתוחה לתוצאות המשחק. המשחק הזה הסתיים אמנם בהפסדה של קבוצת "מכבי" אבל כפי שזכור לי, היה זה "הפסד בכבוד" אשר לא הותיר אחריו הרגשת תסכול או מרירות.
במרוצת הימים התארגנה קבוצת כדורגל נוספת בעיירתנו בשם "גביזדה" מיסודם של חוגים שמאליים של פועלי ציון (שמאל) אשר הועידו לה להיות כעין גורם מאזן בתחום הפעילות הספורטיבית מבחינת הגוון הפוליטי. מכאן ואילך, הלכו והחריפו היחסים בין שתי הקבוצות האלה וקהל אוהדיהם. כל אחת משתי הקבוצות ניסתה להתעלות על רעותה ולפעמים נוצר אפילו מתח חריף בשל נסיונות "להעביר" שחקנים מקבוצה אחת לשניה.

המכביה
בשנת 1935 עלתה וצפה על פני השטח הבעיה של שיגור נציגים ל"מכביה" הנושא עורר וויכוחים פנימיים וחיצוניים כאחת. ראשית – היה עלינו להסכים על המועמדים שישלחו מטעמנו – ושנית, היינו צריכים להיאבק על מקומנו, בשל מגבלות ייצוגיות. כידוע, נקבע מודד מסויים לפי משקלם של מספר חברים המאורגנים באגודה, לצורך שיגור שליחים או משלחות. ואולם כאשר הדיון נסב על עיירתנו, הסתבר שאין לנו מספיק חברים ואוהדים – ביחד, כדי לקבל "מנדט" אחד אפילו. מאחר שמספר חברינו הגיע רק לכדי 50 איש, מספר שהיה רחוק מהמודד שנקבע, קיבלנו תשובה שלילית לפנייתנו. בהיותי מזכיר האגודה, הייתי מאד פעיל בענין שיגור הנציג ל"מכביה" ולמרות כל מאמצעי הייתי בוודאי מעלה חרס בידי. אולם עזרי בא מעם מקום נוסף עליו בניתי את שידולי המרובים. מלבד פעילותי באגודת "מכבי" עסקתי גם באורח פעיל בתנועת "הליגה למען א"י העובדת" וכעת ניסיתי לשלב את שני המישורים יחד, כדי להגיע לתוצאה המיוחלת. פניתי לאנשל רייס ממנהיגי התנועה "הליגה למען א"י העובדת" בוורשה – ולאחר השתדלויות מרובות מצידו נקבע לי המעמד של "משקיף" במכביה מטעם שני המוסדות ביחד. על סמך החלטה זו, אם כי לא בלי תלאות ומכשולים לרוב, עליתי ארצה. כדרך המדיניות והמנהג באותם הימים – הפכתי את מעמדי מ"משקיף" ל"עולה חדש" במדינה שבדרך.